וַיִּקַּ֨ח עַמְרָ֜ם אֶת־יוֹכֶ֤בֶד דֹּֽדָתוֹ֙ ל֣וֹ לְאִשָּׁ֔ה וַתֵּ֣לֶד ל֔וֹ אֶֽת־אַהֲרֹ֖ן וְאֶת־מֹשֶׁ֑ה וּשְׁנֵי֙ חַיֵּ֣י עַמְרָ֔ם שֶׁ֧בַע וּשְׁלֹשִׁ֛ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה׃
רבנו בחיי
ויקח את בת לוי. לוי ממש בן יעקב לא מיוחסת אליו. וסמך פרשת הגואל לפרשת השעבוד והגלות להורות שהזמין הקב"ה רפואה למכה. ואין לקוחין אלו תחלת נשואין שהרי כבר נולד אהרן קודם משה, ומה שסתם כאן חזר וגלה בסדר וארא, הוא שאמר (שמות ו׳:כ׳) ויקח עמרם את יוכבד דודתו לו לאשה ותלד לו את אהרן ואת משה ואין מוקדם ומאוחר בתורה.
גור אריה
וכולם דרשו וכו'. במסכת פסחים (סז. ) דרשו כך; מדכתיב גבי מצורע (ויקרא יג, מו) "בדד ישב", שמע מינה דהחמיר במצורע יותר מבשאר טמאים, שהוא משולח יותר מכל שאר הטמאים, ואין טמאים אחרים יושבים עמו. ואם גם שאר טמאים משולחים כמו המצורע, אם כן למה כתב גבי מצורע "בדד ישב", דמשמע הוא לבד ישב בדד, שאין טמא אחר יושב עמו. ואם כן על כרחך צריך לומר דהוא משולח חוץ לג' מחנות, דהא זב משולח חוץ לב' מחנות. דאין לומר דטמא [מת] וזב משולחים חוץ למחנה אחת, דהא כתיב (פסוק ג) "ולא יטמאו את מחניהם", תן מחנה לזה ומחנה לזה, דהוי למכתב 'ולא יטמא את מחנם', מאי "מחניהם", אלא תן מחנה לזה ומחנה לזה (רש"י גיטין סז. ). ואם הזב משולח חוץ לב' מחנות, אם כן המצורע משולח חוץ לג' מחנות:
והקשה הרא"ם, שמא הא דכתיב "ולא יטמאו את מחניהם" 'תן מחנה לזה ומחנה לזה' הכי קאמר; טמא מת משולח חוץ למחנה אחת, והמצורע חוץ לב' מחנות, ו'תן מחנה לזה' – זב וטמא מת, ו'תן מחנה לזה' היינו מצורע, וכדי שלא תאמר מנא ליה שהמצורע משתלח חוץ לב' מחנות וטמא מת והזב חוץ למחנה אחת, דילמא איפכא, אי נמי, דמצורע וזב יש לו מחנה בפני עצמו, וטמא מת מחנה בפני עצמו, הוצרך למכתב "בדד ישב", שאין טמא אחר יושב עמו. ולא קשה מידי, דאם כן, לכתוב 'ולא יטמאו את מחנם', ולמה למכתב "את מחניהם", אם בשביל ללמוד על מצורע שנשתלח חוץ לב' מחנות, זה כבר למדנו מ"בדד ישב" דיש לו מחנה מיוחדת. ואל תשיבני דלא יתכן למכתב 'ולא יטמאו את מחנם', כיון דיש למצורע מחנה בפני עצמו, דודאי יתכן לומר 'מחנם', דהיינו סתם מחנה, אף על גב דיש למצורע מחנה בפני עצמו, שהרי כתיב "וישלחו מן המחנה", וכתיב בתריה "כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש", אף על גב דאינם שוים, וכל אחד משולח מן מחנה בפני עצמו, ולא כתב 'וישלחו מן מחניהם', ועל כרחך אתה צריך לומר דיתכן למכתב לשון סתם 'מחנה' אף על גב דכל אחד ואחד מחנה בפני עצמו, ואם כן למה לא כתב 'ולא יטמאו את מחנם' כדכתיב "וישלחו מן המחנה", אלא למדרש אתא, ופשוט הוא זה:
ואם תאמר, דילמא טמא מת משתלח חוץ למחנה לויה וזב חוץ למחנה שכינה, תרצו התם בגמרא (פסחים סז. ) כתיב (שמות יג, יט) "ויקח משה את עצמות יוסף עמו", 'עמו במחיצתו', ומשה לוי היה (שמות ו, כ), אם כן טמא מת מותר במחנה לויה, שהרי מת עצמו במחנה לויה מותר:
והקשה הרא"ם, שמא הא דכתיב "ולא יטמאו את מחניהם" 'תן מחנה לזה ומחנה לזה' הכי קאמר; טמא מת משולח חוץ למחנה אחת, והמצורע חוץ לב' מחנות, ו'תן מחנה לזה' – זב וטמא מת, ו'תן מחנה לזה' היינו מצורע, וכדי שלא תאמר מנא ליה שהמצורע משתלח חוץ לב' מחנות וטמא מת והזב חוץ למחנה אחת, דילמא איפכא, אי נמי, דמצורע וזב יש לו מחנה בפני עצמו, וטמא מת מחנה בפני עצמו, הוצרך למכתב "בדד ישב", שאין טמא אחר יושב עמו. ולא קשה מידי, דאם כן, לכתוב 'ולא יטמאו את מחנם', ולמה למכתב "את מחניהם", אם בשביל ללמוד על מצורע שנשתלח חוץ לב' מחנות, זה כבר למדנו מ"בדד ישב" דיש לו מחנה מיוחדת. ואל תשיבני דלא יתכן למכתב 'ולא יטמאו את מחנם', כיון דיש למצורע מחנה בפני עצמו, דודאי יתכן לומר 'מחנם', דהיינו סתם מחנה, אף על גב דיש למצורע מחנה בפני עצמו, שהרי כתיב "וישלחו מן המחנה", וכתיב בתריה "כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש", אף על גב דאינם שוים, וכל אחד משולח מן מחנה בפני עצמו, ולא כתב 'וישלחו מן מחניהם', ועל כרחך אתה צריך לומר דיתכן למכתב לשון סתם 'מחנה' אף על גב דכל אחד ואחד מחנה בפני עצמו, ואם כן למה לא כתב 'ולא יטמאו את מחנם' כדכתיב "וישלחו מן המחנה", אלא למדרש אתא, ופשוט הוא זה:
ואם תאמר, דילמא טמא מת משתלח חוץ למחנה לויה וזב חוץ למחנה שכינה, תרצו התם בגמרא (פסחים סז. ) כתיב (שמות יג, יט) "ויקח משה את עצמות יוסף עמו", 'עמו במחיצתו', ומשה לוי היה (שמות ו, כ), אם כן טמא מת מותר במחנה לויה, שהרי מת עצמו במחנה לויה מותר:
הערות ותיקונים
כמו הוא משה ואהרן הוא אהרן ומשה. צ״ל בהיפך בתחלה הוא אהרן ומשה והם בשני כתובים זאח״ז (שמות ו כ״ו כ״ז).