פרשנות מצטטת על שמות ח:כ

משלחת מ"ר החיות כשהלכו להם השחיתו הארץ ברגליהן ועשו בה חריצין ונעיצים וחפירות בדרכים ובבתים עד שהיו טורחים להלוך. ובשדות קלקלו הנירי' ומחרישות. שנא' תשחת הארץ מפני הערוב:

וכן השתדל הרמב"ם במורה (ג, כב־כג) ואחריו כל ישרי לב ליחס לכ"א מן הריעים דעה מיוחדת. אולם בבואם עם הספר לבאר ולפרש את דבריו בדרך זה, לא מצאו בו כל אנשי חיל ידיהם, כי במעט השקפה תראה ערוב כבד משחית אל כל סדור הספר מראש עד סוף. שמלבד שאינו שומר שום סדר, אין שואל כענין ואין משיב כהלכה כראוי להיות בויכוח עיוני שישתלשלו הדברים זה מזה בדברים מסודרים ונערכים ומתיחסים זה לזה בסדר הגיוני והילוך שכלי, ושתהיה התשובה תשובת השאלה והשאלה שאחריה סתירת התשובה, כי באו הדברים מעורבבים ומופסקים זה מזה.

בשביל מכת הארבה וכו'. דאין לומר שישים ארבה בידו ויבא עוד מין ארבה אליו, שאם כן היה לו לומר 'קח ארבה ונטה ידך על מצרים' כדכתיב (לעיל ט, ח) "קחו לכם מלא חפניכם וגו'". ואם תאמר מאי שנא מכה זאת שאמר 'בשביל מכת הארבה' יותר משאר מכות שלא כתב 'בשביל מכת דבר', ונראה לומר שכל שהביא (הקב"ה) [משה] היה סימן במעשה על איזה מכה הוא מרמז; בדם כתיב (לעיל ז, יט) שיכה היאור, והוא סימן שיהיה היאור דם. בצפרדעים נאמר (ר' לעיל ח, א) "נטה ידך על יאורי מצרים וגו'", שיעלו מהם הצפרדעים (שם שם ב), חוץ מבמכה הזאת שלא היה בה שום רמז, לכך כתב "בארבה" שהיה משה מכוין אל הארבה שיביא, ובכוונתו אל הארבה היה מביא הארבה. אבל ערוב (לעיל ח, כ), ודבר (לעיל ט, ו), ומכת בכורות (להלן יב, כט) לא היה כלל על ידי משה, לא היה צריך לזה סימן: