פרשנות מצטטת על שמות ט:יב

כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי. אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר מֹשֶׁה "יָדַעְתִּי כִּי טֶרֶם תִּירְאוּן" (שמות ט:ל), חָשַׁב שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יִכָּנַע לָאֵל יִתְבָּרַךְ מִיִּרְאַת גָּדְלוֹ, מִכָּל מָקוֹם יִשְׁמַע בִּהְיוֹתוֹ בִּלְתִּי יָכוֹל עוֹד לִסְבּוֹל אֶת רָעַת הַמַּכּוֹת, וְזֶה חָשַׁב כַּאֲשֶׁר רָאָה שֶׁמִּכֹּחַ הַמַּכָּה אָמַר "ה' הַצַּדִּיק" (שמות ט:כז). אָמְנָם כַּאֲשֶׁר רָאָה שֶׁעִם כָּל זֶה לֹא שָׁמַע, חָשַׁב מֹשֶׁה שֶׁהָיְתָה הַהַתְרָאָה בּוֹ לָרִיק, כִּי גַּם שֶׁלֹּא יוּכַל לִסְבּוֹל לֹא יִשְׁמַע. וּלְכֵן אָמַר לוֹ ה' יִתְבָּרַךְ: אַף עַל פִּי שֶׁעַתָּה גַּם הוּא הִכְבִּיד לִבּוֹ, הִנֵּה אָנֹכִי כְּבָר הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ בַּשְּׁחִין (שמות ט:יב), וְזֶה לְהַרְבּוֹת הָאוֹתוֹת בְּקֶרֶב מִצְרַיִם, כְּדֵי שֶׁיָּשׁוּב אֵיזֶה מֵהֶם בִּתְשׁוּבָה, וּלְמַעַן יְסַפְּרוּ יִשְׂרָאֵל לְדוֹרוֹת וְיַכִּירוּ גָּדְלִי וְטוּבִי. לְפִיכָךְ הַהַתְרָאָה רְאוּיָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יִשְׁמַע פַּרְעֹה.

שחקתי כמו התעללת בי ואינו לשון פועל ומעללים כו'. אהכא קאי, שבא לפרש דאינו פועל 'ומעללים'. אבל שם (במדבר כב, כט) אין שייך לפרש פועל 'ומעללים', כי לא היה האתון פועל בבלעם. וקאמר ד'אם כן לכתוב עוללתי וכו". והקשה הרא"ם שמא הכתוב מדבר פעם בלשון התפעל ופעם בלשון פועל, וכן לעולם הכתוב אומר לפעמים לשון התפעל כמו (בראשית מח, ב) "ויתחזק ישראל וישב על המטה", ופעמים לשון קל כמו (לעיל ח, טו) "ויחזק לב פרעה", ופעם לשון כבד "ויחזק ה'" (לעיל ט, יב), ונראה שאין זה קשיא, דהכי דייק דהוי למכתב 'עוללתי' כיון דמצאנו בכל מקום שהוא לשון פועל ומעללים, כגון במקום שכתוב לי, כמו "עוללתי לי" (איכה א, כב) דהוא מלשון פועל ומעללים, דאילו היה לשון שחוק הוי למכתב 'עוללתי בי', דאצל שחוק שייך 'בי', ומאחר שבכל מקום אצל פועל ומעללים כתב "עוללתם", ולא נמצא בשום מקום שפירושו בודאי לשון פועל ומעללים שיכתוב לשון "התעללתי", וכיון דבכל מקום נמצא לשון פועל ומעללים בלשון "עוללתי" אין לומר דכאן בא לשון פועל ומעללים בלשון התפעל:

ומחזקים ידי גוים בשביעית אבל לא ידי ישראל ושואלין בשלומם – של ישראל העובדים בשדות בשנת שביעית. הלכה זו שנויה במסכת שביעית פ"ד מ"ג. המשנה שם מתחילה שמותר לחכור מהגוי שדה ניר בשביעית, אבל לא מישראל (מחשש שהישראל חרש בשביעית), ולאחריה באה ההלכה שלנו. במקורות התלמודיים יש הסברים מספר למשנה, ברם דומה שזו אחת מהמשניות שהאמוראים טרחו להתאימה בפירושיהם לבעיות שהם ניצבו בפניהן, וכך נדחה מעט פירושה הפשוט של המשנה. נפתח, אפוא, בפשוטו של כתוב. במקרא "לחזק את" משמעו לאמץ, לתת למישהו עוז רוח; אין זה סיוע בידיים, אך ודאי שזה יותר מעידוד סתם, כגון "ויחזק ה' את לב פרעה" (שמות ט', יב; י"א, י); "לחזק את לבם לקראת המלחמה" (יהושע י"א, כ); "חזקו ידים רפות וברכים כשלות אמצו" (ישעיהו ל"ה, ג). לעתים זה מעט יותר מעידוד: "ויחזק ה' את עגלון מלך מואב על ישראל על כי עשו את הרע בעיני ה' " (שופטים ג', יב); "אני ה' קראתיך בצדק ואחזק בידך" (ישעיהו מ"ב, ו); "ובנבאי ירושלם ראיתי שערורה נאוף והלך בשקר וחזקו ידי מרעים" (ירמיהו כ"ג, יד), וכיוצא באלו פסוקים דומים.