וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁה נְטֵ֤ה אֶת־יָֽדְךָ֙ עַל־הַשָּׁמַ֔יִם וִיהִ֥י בָרָ֖ד בְּכָל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם עַל־הָאָדָ֣ם וְעַל־הַבְּהֵמָ֗ה וְעַ֛ל כָּל־עֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶ֖ה בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
אפוד בד
דבר אחר ביד חזקה שתים. דברים אלו אין להם באור, אי רוצה לומר דמרמז שיהיו עשר מכות, לזה אין צורך לרמז דהרי מפורש בתורה באר היטב, ועוד האיך מרמז בשתי תיבות ביד חזקה דמורה על ב' מכות, כיון דתרתי אלו צריכים זה לזה על קוטב א', דתיבת חזקה בלי מלת יד הקודם אי לה פתרון, וכן בזרוע נטויה, ובפשיטות במורא גדול בלי הקדמת מלת במורא אין לו פירוש כלל. והנראה לפע"ד שהכוונה מורה לנו דאלו עשר מכות היו נחלקים לחמשה חלקים. דהיינו מהם היו על ידי יד החזקה, והיינו דם, כדכתיב ביה קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים, הרי כתיב ביה ההכאה ביד, וכן צפרדע כתיב ביה ויט אהרן את ידו, הרי שאלו שתי מכות היו ביד, ועוד נקראו שתי ידות הללו ביד חזקה שנלקה היאור אשר המה היו עובדים לו ונפרע מאלהיהם תחלה כפירש"י, וזש"א ביד חזקה שתים היינו שתי מכות היו ביד חזקה. ובזרוע נטויה שתים, היינו ברד דכתיב ביה נטה ידך על השמים, והיינו שהזרוע נטויה למעלה על השמים, וכן חושך כתיב ביה נטה ידך על השמים.
אבן עזרא
ומלת משקוף, מגזרת חלון (ברא' ח ו) וישקף (שם כו ה), וזה המשקוף הוא על פתח הבית, וככה מנהג כל ארץ ישמעאל כי מנהג הערלים לא היה כמנהג המצריים ואפילו במאכליהן, כמו "פתות אותה פתים" (ויקרא ב ו), וככה תכשיטי הנשים לשום נזם באף ובאזן, וכל אשר הזכיר ישעיה על בנות ציון, וככה אין בית להם כי אם בחצר, האחת יקרא פתח הבית, והחיצון שער החצר, ורבים אמרו כי נתינת הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות, להראות שישחטו תועבת מצרים בפרהסיא, כי כבר נפל פחדם עליהם, ולא יפחדו שיסקלום, ואילו היה כן, היה זה בשער החצר, והנה לא הושם הדם כי אם בסתר, שסגרו שער החצר, והם שחטו בין הערבים שלא יראה אדם שהוא סמוך ללילה, ואיש לא יצא מפתח ביתו עד בקר, שהלכו לדרכם, וסגרו כל אחד שער חצרו, כי המצריים חשבו שישובו, רק הטעם להיות הדם על המשקוף, להיות כופר בעד כל האוכל בבית ויהיה סימן למשחית שיראנו כדרך, והתוית תו (יחז' ט ד):
גור אריה
חמור המיוחד וכו'. יש לשאול מה ענין חשיבות החמור הזה משאר חמורים שרכב עליו אברהם ומשה ומשיח, דלא שייך בחמור חשיבות, ובפרקי דרבי אליעזר (פל"א) יש שם מדרש זה, וכן ישנו שם "ויחבוש את החמור" (ר' בראשית כב, ג) הוא החמור שנברא בין השמשות, והוא החמור שרכב עליו משה, והוא החמור שעתיד בן דוד לרכוב עליו, עד כאן. ויש לשאול גם כן על זה דלא עדיף חמור זה שנברא בין השמשות מן החמור אחר, אבל דעת רז"ל כך, שתמצא דברים באברהם ובמשה ובמלך המשיח מה שלא תמצא בשום בריאה, ונתייחדו בדבר מעלה; כי אברהם תמצא התרוממות וגדולתו על כל הנמצאים, שנאמר אצלו (בראשית יז, ה) "כי אב המון גוים נתתיך", והוא אב לכל העולם (ירושלמי ביכורים פ"א ה"ד), לא כמו שאר האבות שלא היו אבות רק לישראל, אבל אברהם נקרא "אב המון גוים" עד שהיה מעלתו ומדריגתו בהתרוממות מגיע למעלה מן השמים, כדכתיב (בראשית טו, ה) "ויוצא אותו החוצה", ודרשו ז"ל (ב"ר מד, יב) שהגביהו למעלה מן הכוכבים. וכן משה רבינו עליו השלום היה בהתרוממות הזה, שהרי נאמר במשה גם כן (להלן ט, כב) "נטה ידך על השמים", ודרשו רז"ל (תנחומא וארא, טו) והביאו רש"י בפרשת וארא (להלן ט, כב) שהגביהו למעלה מן השמים, כל זה [מורה] על התרוממות אברהם ומשה. ומלך המשיח הוא מתרומם עוד, שכן דרשו ז"ל בתנחומא (תולדות, יד) "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה" (ישעיה נב, יג), "ירום" מן אברהם, שנאמר בו (בראשית יד, כב) "הרימותי ידי", "ונשא" ממשה שנאמר בו (במדבר יא, יב) "שאהו בחיקך", "וגבה" ממלאכי שרת. והבן זה למה זכרו ז"ל אברהם וכן משה ולא שלמה, כי אלו שנים בלבד מיוחדים בהתרוממות האמתי, כמו שתמצא בשניהם שהם למעלה למעלה מן העולם וחללו:
והצדיקים מחולקים במדריגות מחולקות, כי יש זוכה למדריגה זאת ויש לאחרת, והכל בשעור האלקים. תמצא כי יעקב היה צדיק גמור אשר כבר זכרנו בפרשת וישלח מעלתו ומדריגתו, ותמצא שהיה כל ימיו בצרה גדולה למאוד, כמו שאמר (בראשית מג, יד) "ואל שדי", 'מי שאמר לעולמו די יאמר לצרותי די', כי לא שקט מנעוריו, ואילו אברהם כל ימיו בגדולה והתרוממות, כמו שאמרו (ב"ר מג, ה) "עמק שוה" (בראשית יד, יז), שהשוו בו כל העולם והמליכו את אברהם למלך, והכל הוא בשיעור אלקי. וכן ענין משה שהיה מלך (זבחים קב.) על ששים ריבוא, והיה מתנשא על פרעה ועל מלכי סיחון ועוג. וכן יהיה מלך המשיח לעתיד במהרה בימינו, שכל האומות נותנים שי לו. וכאשר תדע זה הכל אז תתבונן במה שאמרו כי החמור שרכב עליו אברהם הוא החמור וכו', כי ראוי לך לדעת כי הרכיבה הוא [מורה] על התנשאות ורוממות, כי הרוכב הוא מתנשא על הבהמה, ומפני כי אלו היו מתרוממים ומתנשאים, כתבה התורה אצלם לשון רכיבה, שהיו מתנשאים במעלתם:
וקאמר בזאת הרכיבה שהיא על החמור דוקא לטעם עמוק מאד, וזה תדע בעבור כי אין במין הבהמות הטמאות שהיא מיוחד למצוה כמו החמור, שהרי אצלו פטר רחם נוהג, מה שאין כן בשאר בהמות טמאות (רש"י להלן יג, יג). וסוד הדבר הוא דבר נפלא, כי מפני שהחמור הוא נוטה אל הפשיטות יותר מכל שאר בהמות טמאות, שהוא חומרי יותר, והפשוט הוא יותר ראשית ויותר מוקדם לאשר הוא מאוחר. וזה ידוע כי יסודות הפשוטים הם קרובים יותר בצד מה אל התחלה – מן המורכבים אשר הם מורכבים מהם. ולפיכך החמור הזה בעבור פשיטת צורתו הוא ראשית בהמות טמאות, ולכך חייבה התורה בהם ב"פטר רחם" (ר' להלן יג, יג) שהוא ראשית מן אשר שהוא ראשית. ומפני זה כתב אצל אלו השלשה רוכבים על החמור, בעבור שהחמור הוא פשוט, והפשוט הוא ראשית בענין הפשיטות, ולפיכך הם מיוחדים לרכיבה אלו השלשה, שהם עוד ראשים ועליונים במעלה, וכאשר הם מתנשאים על הפשיטות – מתנשאים התנשאות והתרוממות היותר שאפשר במעלה הנבדלת. ואף על גב דרכיבת סוסים הוא חשוב יותר מאד, זה הוא בשביל ענין הבהמה שהיא חשובה יותר, אבל לענין מעלת אלו השלשה, שהם מיוחדים במעלת הרוממות שהיו קרובים למעלה אלקית, ולכך ראוי להם החמור. כי אין מדברים בחשיבות ובעושר מעלת העולם, רק מעלה אלקית:
ולפיכך נברא החמור בין השמשות, ולא שהיה החמור חשוב יותר בשביל שנברא בין השמשות, כי מפני שהיתה רכיבה זאת מיוחדת, והוא רכיבה על העולם הטבע, ואלו השלשה היו רוכבים על הטבע, ובשביל זה לא היה ראוי שיהיה החמור הזה מסודר מן העולם הזה, שאם היה מסודר מן העולם לא היה רכיבתו על הטבע, שאין כל מי שרוכב על חמור הוא רוכב על הטבע. אבל במה שהוא מסודר מבין השמשות, והדברים אשר נבראו בששת ימי המעשה הם דברים טבעים, ודברים אשר נבראו בין השמשות הם דברים יוצאים קצת מן הטבע, ומכל מקום הם דומים לטבע. ולפיכך השדים נבראו בין השמשות (אבות פ"ה מ"ו) – אינם טבעים, ואמרו רבותינו ז"ל (חגיגה טז.) שהם דומים למלאכי השרת ולבני אדם. וכן כל הדברים שנבראו בין השמשות הם דברים יוצאים מן הטבע ודומים לטבע, כי בין השמשות גם כן ספק יום הוא (שבת לד ע"ב). ומפני שאלו שלשה היו רוכבים על הטבע לגמרי, עד שהגיעו למעלה האלקית, ראוי לפי סדר הענין שיהיה החמור שלהם שמיוחד לרכיבתם אינו מסודר מן הטבע כמו שכל חמור המיוחד לאדם שהטבע סדר לו, אלא הוא מסודר לו בין השמשות, שהזמן ההוא מיוחד לדברים שהם על הטבע, כי זה ראוי לרכיבת אלו השלשה שהיו רוכבים על עולם הטבעי, ואין ראוי בריאת הזמן של ששת ימי בראשית לתת להם החמור הזה, שהיה זה כמו שאר רכיבה, אבל סדר הזמן היוצא מן הטבע נותן זה, כיון שרכיבת אלו היה להעלותם לגמרי על הטבע, ודי בזה:
ואין הפירוש שהחמור היה חי כל כך, אלא שבבין השמשות הושם בכח העולם להוציא רכיבה זאת אל הפועל, כי ענין רכיבה זאת היתה ענין אלקית מאוד, הוא ההעלות על העולם. וזה פירוש דברי חכמים, והוא דבר חכמה, [ו]בספר גבורות ה' (פרק כט) שם נתבאר באריכות יותר, עיין שם:
והצדיקים מחולקים במדריגות מחולקות, כי יש זוכה למדריגה זאת ויש לאחרת, והכל בשעור האלקים. תמצא כי יעקב היה צדיק גמור אשר כבר זכרנו בפרשת וישלח מעלתו ומדריגתו, ותמצא שהיה כל ימיו בצרה גדולה למאוד, כמו שאמר (בראשית מג, יד) "ואל שדי", 'מי שאמר לעולמו די יאמר לצרותי די', כי לא שקט מנעוריו, ואילו אברהם כל ימיו בגדולה והתרוממות, כמו שאמרו (ב"ר מג, ה) "עמק שוה" (בראשית יד, יז), שהשוו בו כל העולם והמליכו את אברהם למלך, והכל הוא בשיעור אלקי. וכן ענין משה שהיה מלך (זבחים קב.) על ששים ריבוא, והיה מתנשא על פרעה ועל מלכי סיחון ועוג. וכן יהיה מלך המשיח לעתיד במהרה בימינו, שכל האומות נותנים שי לו. וכאשר תדע זה הכל אז תתבונן במה שאמרו כי החמור שרכב עליו אברהם הוא החמור וכו', כי ראוי לך לדעת כי הרכיבה הוא [מורה] על התנשאות ורוממות, כי הרוכב הוא מתנשא על הבהמה, ומפני כי אלו היו מתרוממים ומתנשאים, כתבה התורה אצלם לשון רכיבה, שהיו מתנשאים במעלתם:
וקאמר בזאת הרכיבה שהיא על החמור דוקא לטעם עמוק מאד, וזה תדע בעבור כי אין במין הבהמות הטמאות שהיא מיוחד למצוה כמו החמור, שהרי אצלו פטר רחם נוהג, מה שאין כן בשאר בהמות טמאות (רש"י להלן יג, יג). וסוד הדבר הוא דבר נפלא, כי מפני שהחמור הוא נוטה אל הפשיטות יותר מכל שאר בהמות טמאות, שהוא חומרי יותר, והפשוט הוא יותר ראשית ויותר מוקדם לאשר הוא מאוחר. וזה ידוע כי יסודות הפשוטים הם קרובים יותר בצד מה אל התחלה – מן המורכבים אשר הם מורכבים מהם. ולפיכך החמור הזה בעבור פשיטת צורתו הוא ראשית בהמות טמאות, ולכך חייבה התורה בהם ב"פטר רחם" (ר' להלן יג, יג) שהוא ראשית מן אשר שהוא ראשית. ומפני זה כתב אצל אלו השלשה רוכבים על החמור, בעבור שהחמור הוא פשוט, והפשוט הוא ראשית בענין הפשיטות, ולפיכך הם מיוחדים לרכיבה אלו השלשה, שהם עוד ראשים ועליונים במעלה, וכאשר הם מתנשאים על הפשיטות – מתנשאים התנשאות והתרוממות היותר שאפשר במעלה הנבדלת. ואף על גב דרכיבת סוסים הוא חשוב יותר מאד, זה הוא בשביל ענין הבהמה שהיא חשובה יותר, אבל לענין מעלת אלו השלשה, שהם מיוחדים במעלת הרוממות שהיו קרובים למעלה אלקית, ולכך ראוי להם החמור. כי אין מדברים בחשיבות ובעושר מעלת העולם, רק מעלה אלקית:
ולפיכך נברא החמור בין השמשות, ולא שהיה החמור חשוב יותר בשביל שנברא בין השמשות, כי מפני שהיתה רכיבה זאת מיוחדת, והוא רכיבה על העולם הטבע, ואלו השלשה היו רוכבים על הטבע, ובשביל זה לא היה ראוי שיהיה החמור הזה מסודר מן העולם הזה, שאם היה מסודר מן העולם לא היה רכיבתו על הטבע, שאין כל מי שרוכב על חמור הוא רוכב על הטבע. אבל במה שהוא מסודר מבין השמשות, והדברים אשר נבראו בששת ימי המעשה הם דברים טבעים, ודברים אשר נבראו בין השמשות הם דברים יוצאים קצת מן הטבע, ומכל מקום הם דומים לטבע. ולפיכך השדים נבראו בין השמשות (אבות פ"ה מ"ו) – אינם טבעים, ואמרו רבותינו ז"ל (חגיגה טז.) שהם דומים למלאכי השרת ולבני אדם. וכן כל הדברים שנבראו בין השמשות הם דברים יוצאים מן הטבע ודומים לטבע, כי בין השמשות גם כן ספק יום הוא (שבת לד ע"ב). ומפני שאלו שלשה היו רוכבים על הטבע לגמרי, עד שהגיעו למעלה האלקית, ראוי לפי סדר הענין שיהיה החמור שלהם שמיוחד לרכיבתם אינו מסודר מן הטבע כמו שכל חמור המיוחד לאדם שהטבע סדר לו, אלא הוא מסודר לו בין השמשות, שהזמן ההוא מיוחד לדברים שהם על הטבע, כי זה ראוי לרכיבת אלו השלשה שהיו רוכבים על עולם הטבעי, ואין ראוי בריאת הזמן של ששת ימי בראשית לתת להם החמור הזה, שהיה זה כמו שאר רכיבה, אבל סדר הזמן היוצא מן הטבע נותן זה, כיון שרכיבת אלו היה להעלותם לגמרי על הטבע, ודי בזה:
ואין הפירוש שהחמור היה חי כל כך, אלא שבבין השמשות הושם בכח העולם להוציא רכיבה זאת אל הפועל, כי ענין רכיבה זאת היתה ענין אלקית מאוד, הוא ההעלות על העולם. וזה פירוש דברי חכמים, והוא דבר חכמה, [ו]בספר גבורות ה' (פרק כט) שם נתבאר באריכות יותר, עיין שם: