פרשנות מצטטת על שמות ט:לב

בבהמה דקה עד ל' יום ובגסה חמשים יום. כתב הר"ב. בגמרא ילפינן לה דכתיב מלאתך ודמעך וגו' ורמינן שורך המוקדם במקרא למלאתך ודמעך שהוא מוקדם כו'. ופרכינן אדרבא דסמיך ליה לדסמיך ליה אמר רבה אמר קרא תעשה הוסיף לך הכתוב עשייה אחרת בשורך ואימא שיתין לא מסרך הכתוב אלא לחכמים. פירש"י הואיל ולא גילה לך שיעור עשייה שהוסיף ודאי לחכמים מסרך. שיפרשו לך הטעם. ואחריהם תלך. ע"כ. תנ"ה בכור בניך תתן לי כן תעשה לצאנך יכול אף לשורך. ת"ל תעשה. הוסיף לך הכתוב עשייה אחרת בשורך לא מסרך אלא לחכמים מכאן אמרו עד כמה ישראל חייבין להטפל בבכור כו'. והשתא אתי שפיר דלא תקשה מה שכתבו התוס' ד"ה מלאתך אדילפינן חמשים יום מזמן הפסח עד העצרת. דהאי ביום חמשים הוא ולא הוי כעין בכור בניך וצאנך תתן לי דלאחר שלשים. ע"כ. [*ומ"ש הר"ב ומלאתך ודמעך שהם הבכורים אמלאתך בלחוד הוא דמהדר. וכדכתב הר"ב עצמו במשנה ו' פרק ג' דתרומות. ומ"ש הר"ב שהתבואה מבושלת בפסח וכו'. וכן לשון רש"י. ולי קשה. שהרי אין קציר שעורים קודם לעומר שבפסח. כדתנן בפ"י דמנחות. והיאך אפשר לומר שהחטים ג"כ מבושלים בפסח ומקרא מלא בסוף פרשת וארא השעורה אביב וגו' והחטה וגו' אפילות הנה. ועוד קציר חטים דבועז יוכיח. ולכן נ"ל שר"ל כהתוס' [שם] שכתבו שגמר זמן בישול התבואה עד העצרת שמביאין כו':

באפיל. ברביעה שניה המאוחרת כמה דאת אמר (שמות ט, לב) כי אפילות הנה. וכדאמרינן בפרק מי שמתו דלפעמים נגזר רע על רביעה ראשונה וטוב על רביעה שניה ופעמים בהיפך:

כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי – פֵּרוּשׁ, מֵעַתָּה תַּשְׂכִּיל לָדַעַת כִּי אֲנִי הוּא שֶׁהִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ, כִּי מִטֶּבַע אָדָם לוּ יִהְיֶה לִבּוֹ קָשֶׁה כָּאֶבֶן יִרְעַד וְיִפְחַד בִּרְאוֹתוֹ מַכַּת הַבָּרָד, וְזֶה הָאִישׁ עוֹדֶנּוּ בְּרִשְׁעוֹ, אֵין זֶה מִמִּדַּת אָדָם אֶלָּא אֱלֹהִים גָּזַר עָלָיו לְהַקְשׁוֹתוֹ. וּלְפִי מַה שֶׁפֵּרַשְׁתִּי בְּפָסוּק (שמות ט:לב) ״וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת וְגוֹ׳ כִּי אֲפִילוֹת״ וְגוֹ׳ כִּי ה׳ עָשָׂה פִּלְאֵי פְּלָאִים, וְזֶה הָיָה סִבָּה לְהַכְבִּיד לִבּוֹ, יְדוּיַּק גַּם כֵּן עַל נָכוֹן ״כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי״ בַּעֲשׂוֹת פֶּלֶא זֶה.

ברד מלקה אותו – שעתיד ברד ליפול סמוך לרביעה ראשונה ומה שנזרע כבר הוקשה והברד שוברו והנזרע בשניה עדיין רך הוא ואינו נשבר בשביל הברד כענין שנאמר והפשתה והשעורה נכתה והחטה והכוסמת לא נכו (שמות ט׳:ל״ב):

אפילה – אחרונה כמו כי אפילות הנה (שמות ט׳:ל״ב):

חטה בכלל חטין - אם טענו חטה הרי הוא כטענו חטין כדכתיב (שמות ט׳:ל״ב) והחטה והכוסמת לא נכו: