פרשנות מצטטת על שמות ט:לד

וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה וְגוֹ׳. רַבִּים תָּמְהוּ עַל פָּרָשָׁה זוֹ שֶׁלֹּא נִזְכַּר בָּהּ מָה יֹאמַר מֹשֶׁה לְפַרְעֹה בְּבוֹאוֹ אֵלָיו, כִּי לֹא נִזְכַּר דָּבָר מִן מַכַּת הָאַרְבֶּה, וּמַה שֶּׁפֵּרֵשׁ הָרַמְבַּ״ן בְּשֵׁם הָרַבָּתִי שֶׁיֵּשׁ רֶמֶז לְמַכַּת הָאַרְבֶּה בְּמַה שֶּׁנֶּאֱמַר ״וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם״ (שמות י, ב), וּכְתִיב בְּאַרְבֶּה דְּיוֹאֵל (א ג) ״עָלֶיהָ לִבְנֵיכֶם סַפֵּרוּ וּבְנֵיכֶם לִבְנֵיהֶם״ – אֵין זֶה מַסְפִּיק לְיִשּׁוּב קֻשְׁיָא זוֹ, כִּי הִיא גּוּפָא קַשְׁיָא: כִּי לָמָּה נֶאֱמַר בְּמַכָּה זוֹ שֶׁיְּסַפְּרֶהָ לְבָנָיו יוֹתֵר מִבְּכָל הַמַּכּוֹת? וְלִי קָשֶׁה עוֹד: לָמָּה לֹא נֶאֱמַר הַכְבָּדַת לֵב עֲבָדָיו כִּי אִם בְּמַכַּת הַבָּרָד וְהָאַרְבֶּה? וְכִפְשׁוּטוֹ נִרְאֶה לִי שֶׁבְּכָל הַמַּכּוֹת וַדַּאי אֵין חִלּוּק בֵּין פַּרְעֹה לַעֲבָדָיו, כִּי וַדַּאי הָיָה פַּרְעֹה מַרְגִּישׁ בְּכֻלָּם כְּמוֹ עֲבָדָיו, זוּלַת מַכַּת הָרָעָב וְהַבַּצֹּרֶת שֶׁאֵינוֹ נוֹגֵעַ כִּי אִם בַּעֲבָדָיו אֲבָל לֹא בַּמֶּלֶךְ עַצְמוֹ, כִּי עַל הָרֹב יֵשׁ לַמְּלָכִים אוֹצְרוֹת חִטִּים מִפְּנֵי שְׁנַת הָרָעָב, וְעַל צַד הַהַפְלָגָה הוּא אִם יִגַּע הָרָעָב בַּמֶּלֶךְ עַצְמוֹ. עַל כֵּן אָמַר בַּבָּרָד ״וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ הוּא וַעֲבָדָיו״ (שמות ט, לד) – לֹא זוֹ הוּא, אֶלָּא אֲפִלּוּ עֲבָדָיו שֶׁהָיָה לָהֶם לָתֵת לֵב עַל כִּי קָרָא ה׳ לָרָעָב, מִכָּל מָקוֹם לֹא הִקְפִּידוּ, לְפִי שֶׁהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ. וּכְשֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֵׁנִית לְמֹשֶׁה ״כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו״ (שמות י, א), הֵבִין מֹשֶׁה מִזֶּה שֶׁיַּעֲשֶׂה לוֹ הַתְרָאָה שֵׁנִית, כִּי קָרָא ה׳ לָרָעָב, וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא יָשִׂיתוּ לִבָּם לְהַתְרָאָתְךָ – לֹא זוֹ הוּא, אֶלָּא אֲפִלּוּ עֲבָדָיו. וּמִזֶּה הֵבִין מֹשֶׁה שֶׁרְצוֹן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לִשְׁלֹחַ הָאַרְבֶּה, כִּי מִדֶּרֶךְ הָעוֹלָם שֶׁהַתְּבוּאָה שֶׁנִּגְמְרָה בַּשָּׂדֶה אֵין לָהּ כִּלָּיוֹן כִּי אִם עַל יְדֵי בָּרָד אוֹ עַל יְדֵי אַרְבֶּה, וּמֵאַחַר שֶׁכְּבָר הָיָה בָּרָד, אֵין זֶה כִּי אִם אַרְבֶּה שֶׁיֹּאכַל מַה שֶּׁהִשְׁאִיר הַבָּרָד. לְכָךְ נֶאֱמַר בְּמַכָּה זוֹ דַּוְקָא ״וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו עַבְדֵי פַרְעֹה עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ״ (שמות י, ז), כִּי הָיָה הָרָעָב נוֹגֵעַ בְּיוֹתֵר בַּעֲבָדָיו מִבְּפַרְעֹה, עַל כֵּן הִפְצִירוּ בְּפַרְעֹה שֶׁיְּשַׁלַּח אֶת הָעָם.

שלמה המע"ה יצוה בכתוב הזה (משלי כ״ח:י״ד) על האדם שיהיה רך הלבב ויהיה מפחד תמיד בכל עניניו ובכל פעולותיו ושיסתכל ויתבונן בתכליתם ויזהיר אותו שלא יקשה את לבו פן יענש. והזכיר לשון אשרי ולא מצאנו מלה זאת בכל הכתובים בלשון יחיד כי אם בלשון רבים, והטעם בזה לפי שאין מאשרים ומהללים את האדם בעבור מדה טובה אחת או מעלה אחת בלבד רק בהמצא בו מעלות ומדות טובות רבות. וכן כתוב (תהילים ס״ה:ה׳) אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך והנבחר והקרב והשוכן בחצרות בית ה' אינו בשביל מעלה אחת בלבד כי אם רבות עמו. וכן עוד (שם פד) אשרי אדם עוז לו בך מסלות בלבבם, ובאר מסלות מדרגות הלב במעלות רבות במדת היראה והבטחון. וכן ה' צבאות אשרי אדם בוטח בך כי במדת הבטחון נכללות כמה מעלות טובות וכמה מדות עצומות מאושרות. וכן (תהילים א׳:א׳) אשרי האיש אשר לא הלך, מונה והולך רבוי מעלות לא הלך לא עמד לא ישב. וכן בכאן אשרי אדם מפחד תמיד יאמר מי שהוא מפחד תמיד בכל פעולותיו שהוא עושה והוא מחשב בהם ומתבונן תכליתם בנזקם ותועלתם טרם שיפעלם בודאי יש לו מצות טובות רבות שבהם הוא טוב בעיני אלהים ואדם, ומפני שבעל המדה הזאת הוא נמשך בזה אחר השכל ובא כנגד החומר לכך הזכיר אדם ולא איש, לפי שלשון אדם נגזר מאדמה וכאלו אמר אשרי הנגזר מאדמה המקורץ מחומר שמניח החומר ונמשך אל השכל שהוא מפחד תמיד בכל עניניו ובכל פעולותיו ונותן לבו אל תכליתם כי מי שעושה כן לא יחטא לעולם כענין המאכל והמשתה שאין ראוי שיכוין אדם בזה לחוש הטעם ולמלאות התאוה כי בענין הזה הוא משתתף עם הבהמה אלא שיכוין אל התכלית ומה היא התכלית שיהיה גופו בריא וחזק ויוכל לעבוד הש"י וכל השאר זולתי אל התכלית הזה הנה זה חטא. וכן בענין המשגל אין ראוי שיכוין להנאת הגוף כי גם בזה הוא שותף עם הבהמה רק שיכוין בזה אל התכלית ומה הוא התכלית לכונת פריה ורביה לקיום המין ולהמציא תולדות שיהיו עובדי הש"י וכל השאר זולתי אל הכונה הזאת הוא חטא. וכן בענין קנין העושר ראוי לו שיסתפק במועט ושישא ויתן באמונה ושיהיה תכלית כונתו בצבירת כספו שיפזרנו במעלות ושיוציאנו בדברים שיהיו לתקון גופו והצלחת נפשו, ויזהר שלא יעשוק ושלא יגזול את חברו ושלא יונה אותו ויתבונן בתכלית שאם יגזול או יונה אותו והרויח לגופו בעוה"ז הנה הוא מפסיד נפשו לעוה"ב וחמדת אותו ממון לשעה שלא במשפט הנה הוא חטא משפט מות ישכיחהו העונש וימיתהו בסוף ויקרה לו כמקרה העוף הזה אשר חמדת התבואה שהיא בתוך הרשת תשכיחהו שיהא נלכד ברשת, ועל זה אמר שלמה המלך ע"ה (משלי א׳:י״ז-י״ח) כי חנם מזורה הרשת בעיני כל בעל כנף והם לדמם יארובו יצפנו לנפשותם, ונשא המשל הזה על פועלי האון חומדי ממון שלא כדין רואין הנאת שעה לעצמם ואינם רואים סוף הפורענות, ועל זה אמר שלמה המע"ה (שם כ) ערב לאיש לחם שקר ואחר ימלא פיהו חצץ. וכן בשאר כל פעולותיו יש לו להיות מפחד תמיד שלא יבא בשום דבר כנגד התורה לא מצד דבריו ולא מצד פעולותיו, ומקשה לבו יפול ברעה, מי שאינו מתבונן בתכלית פעולותיו הוא המקשה את לבו ואין זה כי אם רוע לב ומצד אכזריות שיש בו והרך המפחד תמיד הפך המקשה את לבו כי המקשה את לבו אין פחד אלהים לנגד עיניו איננו רואה תכלית השכר במצות גם לא תכלית הפורענות בעברה, ומי שהוא מפחד תמיד יראה הפורענות טרם בואו כי יפחד ממנו ומי שהוא מקשה לבו לא יראנו עד בואו עליו, המפחד לדברים תמיד יקרה לו זה מצד הכנעה ושפלות ולכך יתרומם ויתעלה זהו שהזכיר לשון אשרי שהוא לשון עלוי, ומקשה לבו לדברים יקרה לו מצד הגאוה וגבהות הלב ועל כן הזכיר לשון יפול, ואמר יפול ברעה כלומר אפילו ברעה אחת כענין שכתוב (תהילים ל״ד:כ״ב) תמותת רשע רעה, וכתיב (משלי כ״ד:ט״ז) כי שבע יפול צדיק וקם ורשעים יכשלו ברעה, וכתיב (שם טז) כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה, למדך הכתוב שהרשע מוכן לפורענות ומזומן ליום רעה ואף ענשו ופורענותו של רשע הוא למענהו כלומר לכבוד הש"י כדי שיתקדש שם שמים וכענין שנאמר (יחזקאל ל״ח:כ״ג) והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים, כשם שמצינו בפרעה הרשע שהיה מקשה לבו ועל כן נפל ואבד בסופו, הוא הכביד את לבו מעצמו כענין שנאמר (שמות ט׳:ל״ד) ויכבד לבו הוא ועבדיו וכתיב (שם) ויכבד פרעה את לבו והקב"ה הכביד את לבו יותר כדי להענישו ולמען רבות אותותיו ומופתיו במצרים, זהו שכתוב.

אף על פי כן וכו'. פירוש אף על גב שהקב"ה יודע שאין נחת רוח – אפילו הכי הראה הקב"ה זה בחמש מכות הראשונות, שיהיה גלוי ומפורסם שהוא מחזק את לבו מעצמו, ואחר שהיה מחזק את לבו בחמש מכות הראשונות – הקב"ה מחזק לבו בחמש מכות האחרונות, חמש נגד חמש, כפי אותן מכות שהיה מחזק לבו מעצמו – היה הקב"ה מחזק את לבו גם כן חמשה פעמים:
והא דכתיב גבי מכת ברד "ויחזק לב פרעה" (להלן ט, לה), ולא כתיב 'ויחזק ה", נראה כי היה פרעה מתחיל לחזק את לבו והקב"ה גמר ההכבדה הזאת. והיה זה במכת הברד דוקא, לפי ששם היה לו פתחון פה להכביד, כי כל שאר המכות היה צריך להסירם, ואין לאדם לחשוב שהוסרו מעצמם, כי לא יוסר דבר מעצמו, אבל הברד שהיה יורד זה אחר זה ואין צריך רק הפסק, והאדם סובר שעד כאן היה הברד ולא יותר, ולפיכך כתיב (להלן ט, לד) "וירא פרעה כי חדל המטר וגו'", כלומר שלא היה רק שחדל בלבד – "ויחזק", ולפיכך אמר משה גם כן "אתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון את ה'" (ר' שם שם ל), כי מיד בסור המכה הזאת תחזרו לקלקול שלכם. וזה מפני שלא היה כאן הסרת המכה רק הפסק הברד, ולפיכך אמר הכתוב שכדברי משה כן הוא, כי מיד שחדל המטר והברד – הוסיף לחטוא והכביד את לבו, והוסיף הקב"ה טומאה על טומאתו. שאם לא הכביד השם יתברך את לבו, כאשר בא משה אל פרעה להתרות בארבה (להלן י, ד) – היה שולחם, ולפיכך הכביד את לבו ואת לב עבדיו, ולפיכך "כי אני הכבדתי את לבו" (שם שם א). ופירוש זה פשוט, כי מתחלה כאשר אמר "ורב מהיות קולת אלקים" (להלן ט, כח) לא רצה לשלחם רק בשביל שלא יהיה עוד קולות, כדכתיב בקרא, וכאשר חדל המטר והקולות חזר מעצמו לחטא, כי המכה שהיה ירא ממנו שבשבילה חזר בתשובה – לא באה עוד עליו, ולפיכך חזר לחטא. אבל שאר המכות, המכה שחזר בשבילה בתשובה כבר באה, ולפיכך לא היה הכבדה מעצמו שם – אם לא שהשם יתברך הכביד את לבו:

וינהגהו בכבדת. בְּהַנְהָגָה שֶׁהִיא כְבֵדָה וְקָשָׁה לָהֶם; בַּמִדָּה שֶׁמָּדְדוּ: "וַיַּכְבֵּד" לִבּוֹ הוּא וַעֲבָדָיו (שמות ט'), אַף כָּאן וַיְנַהֲגֵהוּ "בִּכְבֵדֻת":