פרשנות מצטטת על שמות יד:ה

לאדניהם למלך מצרים. היה ראוי לומר לאדניהם לפרעה מלך מצרים, ושיאמר אחרי כן סתם ויקצוף, על שני סריסיו. אבל יתכן לפרש כי בתחלת זכרונו עתה יגיד הכתוב מראשית אחרית מה שעתיד שתפרד מלכותו ממנו בסבת ישראל, ומפני זה הזכיר הכתוב המלכות בפני עצמו והשם בפני עצמו. וכן תמצא בענין אחריתו על הים שינהג הכתוב המנהג הזה, הוא שכתוב (שמות יד) ויוגד למלך מצרים כי ברח העם ויהפך לבב פרעה, והיה ראוי לומר ויוגד לפרעה מלך מצרים כי ברח העם ויהפך לבבו, אבל הזכיר המלכות בפני עצמו והשם בפני עצמו ללמד על אחריתו, כי קרוב יום אידו שעתיד הקב"ה להעביר מלכותו ממנו ולא ישאר לו כי אם השם לבדו, אבל בענין חוזק לבו הזכיר ויחזק ה' את לב פרעה מלך מצרים, הזכיר מלכותו ושמו ביחד להורות כי אע"פ שפרעה הוא מלך מצרים הנה הקב"ה המלך הגדול עליו והוא המחזק את לבו, ולבו בידו פלגי מים.

הַפֵּרוּשׁ הַשֵּׁנִי הוּא כְּשֶׁנְּדַקְדֵּק מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס״ וְלֹא הִזְכִּיר ״בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, וְאַחַר כָּךְ חָזַר וְאָמַר שֵׁנִית: ״וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס״. וְעוֹד, כְּתִיב הָכָא: ״מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל״, וּבְמָקוֹם אַחֵר אוֹמֵר (שם טז א): ״הוֹצִיאֲךָ ה׳ מִמִּצְרַיִם לַיְלָה״. אֶלָּא וַדַּאי שֶׁהָעֵרֶב רַב הָלְכוּ בַּלַּיְלָה דֶּרֶךְ בְּרִיחָה, וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (שמות יד ה): ״וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם״, ״בּוֹרֵחַ״ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא ״בָּרַח״, שֶׁכְּבָר בָּרַח מִיָּד בְּצֵאתָם, וְזֶה לֹא יִצְדַּק עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֲרֵי הָלְכוּ בְּיָד רָמָה, אֶלָּא וַדַּאי שֶׁעַל הָעֵרֶב רַב הֻגַּד לוֹ שֶׁנִּקְרְאוּ בְּשֵׁם ״עָם״, אֲבָל יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַּיּוֹם בְּיָד רָמָה. וּכְשֶׁאָמַר ״וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן״, בָּעֵרֶב רַב הוּא מְדַבֵּר. וְאַחַר כָּךְ אָמַר: ״מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה״, וְאַחַר כָּךְ אָמַר: ״וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס״, כִּי הָעֵרֶב רַב הָלְכוּ תְּחִלָּה כְּמִנְהַג הַבּוֹרְחִים וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ אַחֲרֵיהֶם.

ויאמר משה כה אמר ה'. זאת הפרשה דבקה עם לא אוסיף עוד ראות פניךָ (י כט), ונכנסו ביניהם הפסוקים, שכבר הודיע ה את משה כי נגע אחד נשאר, וכבר הודיעו בתחלה הנה אנכי הורג את בנך בכורךָ (ד כג), גם אמר השם כאשר אעשה הנפלאות במצרים, ובהיות ישראל קרובים לצאת וְשָאֲלָה (ג כב), ולולי שנתן השם להם החן לא היו נותנים להם כלום, ודע כי דבר גדול היה וצדיקים גמורים היו ישראל שלא גלו הסוד, והוא שפרעה חשב על דברי משה דרך שלשת ימים שילכו וישובו אל מצרים, וחלילה שהנביא דבר כזב, כי לא אמר לעולם נשוב, וחכמת השם נשגבה מדעתנו ואשר נראה לי שהיה זה הדבר בעבור שני דברים האחר שיתנו להם כלי כסף וזהב, ואלו ידעו שלא ישובו לא היו נותנים, והדבר השני שיטבע פרעה וחילו, כי אלו היו הולכים ברשותו, ואין בלבו שישובו לא רדף אחריהם, והעד ויגד למלך מצרים כי ברח העם (יד ה):