פרשנות מצטטת על שמות יד:יז

וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם בעבור שפחד פרעה מהם במכת הבכורות ובקש מהם וברכתם גם אותי (שמות י״ב:ל״ב), לא היה בלבו לרדוף אחריהם אפילו אם יברחו, אלא שיעשה משה בהם כרצונו, ועל כן הוצרך לומר כי הוא יחזק את לבו לרדוף אחריהם. ולמטה (שמות י״ד:י״ז) אמר פעם אחרת הנני מחזק את לב מצרים ויבאו אחריהם, כי בראותם שנקרע הים לפני בני ישראל והם הולכים ביבשה בתוכו איך ימלאם לבם לבא אחריהם להרע להם, ואין בכל המופתים כפלא הזה, וזה באמת שגעון להם, אבל סכל עצתם וחזק את לבם ליכנס בים:

[ה] ולרז"ל, אסר בזה לבני נח אבר מן החי (סנהד' נט א), ורש"י ז"ל פי' בשר בנפשו לא תאכלו, הרי אבר מן החי, ואף בנפשו דמו לא תאכלו, הרי דם מן החי, ותמה עליו הרמב"ן ז"ל "שלא נצטוו בני נח אלא על אבר מן החי כדברי חכמים ולא על דם מן החי כדברי ר' חנינא בן גמליאל, אבל פי' אך בשר בנפשו שהוא דמו לא תאכלו, "כי נפש כל בשר דמו הוא", ותמה עליו הרדי"א וכתב מה שפי' הרמב"ן אך בשר בנפשו שהוא דמו לא תאכלו, שהוא נמשך שהדם הוא הנפש לדעתו, והוא באמת דעת נפסד אין ראוי להעלותו על לב, כי הנפש היא נשואה בדם, לא הדם בנפש, ופי' אך בשר בהיות עם נפשו, דמו לא תאכלו, ובי"ת בנפשו תשמש במקום עם כמו "ברכבו ובפרשיו" (שמות יד יז) וכדי שלא ילמדו מדת האכזריות לפיכך אסר להם אבר מן החי:

ויט משה את ידו על הים ויולך ה' את הים ברוח קדים וגו' היה הרצון לפניו יתברך לבקע הים ברוח קדים מיבשת שיראה כאלו הרוח היא המחרבת ים, כענין שכתוב (הושע יג טו) יבא קדים רוח ה' ויבוש מקורו וייחרב מעיינו, השגיא למצרים ויאבדם, כי בעבור זה חשבו אולי הרוח שם הים לחרבה, ולא יד ה' עשתה זאת בעבור ישראל, אע"פ שאין הרוח בוקעת הים לגזרים לא שמו לבם גם לזאת, ובאו אחריהם מרוב תאותם להרע להם, וזה טעם וחזקתי את לב פרעה ויבאו אחריהם, שחזק לבם לאמר ארדוף אויבי ואשיגם בים, ואין מידי מציל, ולא זכרו עתה כי ה' נלחם להם במצרים: