וַיָּבֹ֧אוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל בְּת֥וֹךְ הַיָּ֖ם בַּיַּבָּשָׁ֑ה וְהַמַּ֤יִם לָהֶם֙ חֹמָ֔ה מִֽימִינָ֖ם וּמִשְּׂמֹאלָֽם׃
מדרש בחדוש
מה לך הים כי תנוס. אמרו במדרש כשהלך משה אל הים ואמר לו שיחלוק מימיו ויעברו. בו ישראל אמר לו איני רוצה. הלך משה אצלו ית' ואמר לו הים אינו רוצה לחלוק מימיו. מה עשה הקב"ה נתן ימינו על ימינו של משה ונראה על הים. מיד שראה הים כן ברח מפניו. אמר לו משה מה לך הים כי תנוס. אמר לו לא מפניך אני נס אלא מפני אלוק יעקב. לכאורה נראה שמשה מלעיג על הים. וחלילה מאיש כמוהו להונות בדברים שום בריה בעולם. ועוד מה מקום היה כאן לומר הירדן יסוב לאחור וכו'.
אמנם ראוי לדעת כי שתי שמות הקדש היו מחוברים כאן על הים שם של ע"ב היוצא משלשה פסוקים ויסע ויבא ויט. ושם של מ"ב שהיה חקוק על מטה האלקי' אשר ביד משה. שבכחו הביא המכות על המצריי' במצרי'. וסימניך דצ"ך עד"ש באח"ב בגימטריא במספר קטן מ"ב. והוא היה בימינו של משה. וכשהלך משה ואמר אל הים שיחלוק מימיו ויעברו בו ישראל סרב כנזכר. ומשה לא רצה לצוות לו כמו שצוה ר' פנחס בן יאיר לנהר גינאי שיחלוק מימיו. מפני כבודן של ישראל שהיה רוצה שהוא יתב' בכבודו יהיה המצוה והמחלק. ולכן הלך אצלו יתב' ואמר לו הים אינו רוצה לחלוק מימיו. מה עשה הקב"ה נתן ימינו הוא שם של ע"ב שהוא שם החסד יד ימין על שם של מ"ב שהיה בימין משה. וכשראה הים כך נס מפניו. ורצה משה שיתפרסם באיזה כח מהשמות אלו נבקע. על כן שאל ממנו מה לך הים כי תנוס. והוא השיב מפני אלוה יעקב. אלוה בגימ' מ"ב ללמדנו כי השם הגדול הזה הוא שהבדיל. כי הוא המבדיל ומפריש בין דבר לדבר כמו שהיה במעשה בראשית שבכחו נבדלו המים והלכו חציים למעלה וחציים נשארו למטה. וכן בשעת פטירת האדם שנפרש ונבדל נפשו מגופו מלוים אותה בשם זה כי הוא כמו כנפים לזוכה וסימניך שש כנפים שש כנפים לאחד. פי' כל שם הוא משש אותיות ואמר אלוה יעקב ולא אלוה ישראל. כי אלוה יעקב עם המלות הם בגימ' רי"ו כמנין אותיות של שלשה פסוקים ויסע ויבא ויט. שהלך לימין משה כנז' כי כח שם ע"ב מעורב בו והוא היה להציל את ישראל כי חסד הוא. נמצאו הב' שמות שניהם לצד ימין. וע"ז אמר הכתוב ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב:
אמנם ראוי לדעת כי שתי שמות הקדש היו מחוברים כאן על הים שם של ע"ב היוצא משלשה פסוקים ויסע ויבא ויט. ושם של מ"ב שהיה חקוק על מטה האלקי' אשר ביד משה. שבכחו הביא המכות על המצריי' במצרי'. וסימניך דצ"ך עד"ש באח"ב בגימטריא במספר קטן מ"ב. והוא היה בימינו של משה. וכשהלך משה ואמר אל הים שיחלוק מימיו ויעברו בו ישראל סרב כנזכר. ומשה לא רצה לצוות לו כמו שצוה ר' פנחס בן יאיר לנהר גינאי שיחלוק מימיו. מפני כבודן של ישראל שהיה רוצה שהוא יתב' בכבודו יהיה המצוה והמחלק. ולכן הלך אצלו יתב' ואמר לו הים אינו רוצה לחלוק מימיו. מה עשה הקב"ה נתן ימינו הוא שם של ע"ב שהוא שם החסד יד ימין על שם של מ"ב שהיה בימין משה. וכשראה הים כך נס מפניו. ורצה משה שיתפרסם באיזה כח מהשמות אלו נבקע. על כן שאל ממנו מה לך הים כי תנוס. והוא השיב מפני אלוה יעקב. אלוה בגימ' מ"ב ללמדנו כי השם הגדול הזה הוא שהבדיל. כי הוא המבדיל ומפריש בין דבר לדבר כמו שהיה במעשה בראשית שבכחו נבדלו המים והלכו חציים למעלה וחציים נשארו למטה. וכן בשעת פטירת האדם שנפרש ונבדל נפשו מגופו מלוים אותה בשם זה כי הוא כמו כנפים לזוכה וסימניך שש כנפים שש כנפים לאחד. פי' כל שם הוא משש אותיות ואמר אלוה יעקב ולא אלוה ישראל. כי אלוה יעקב עם המלות הם בגימ' רי"ו כמנין אותיות של שלשה פסוקים ויסע ויבא ויט. שהלך לימין משה כנז' כי כח שם ע"ב מעורב בו והוא היה להציל את ישראל כי חסד הוא. נמצאו הב' שמות שניהם לצד ימין. וע"ז אמר הכתוב ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב:
מדרש בחדוש
אילו קרע לנו את הים ולא העבירנו בתוכו בחרבה אלא שהיה מניח הים רפש וטיט. הגם שהיינו טורחי' ויגעי' להלוך בתוכו דיינו. הואיל והיינו נצולי'. אבל רצה להעבירנו בתוכו בחרבה היינו בתוך המי' שהיו לנו מימין ומשמאל ועל ראשנו ותחתית הים בלבד היה חרב ויבש. ולזה נקט המגיד מלת חרבה ולא יבשה כמ"ש הכתוב ובני ישראל הלכו ביבשה לפי שהפסוק שכתוב בו חרבה רמוז בו אהל דכתיב וישם "את "הים "לחרבה ר"ת אה"ל.
ואולם ראוי לדקדק למה נקט המגיד לשון זה של קרע לנו את הים ולא אמר בקע לנו כמ"ש הכתוב ויבקעו המי'. ואגב ענין זה נבין מז"ל על פסוק וישב הים לפנות בקר לאיתנו לתנאו הראשון. מה ענין תנאי שייך כאן. כי הלא גדרי התנאי ידועי' שכל שאינו כתנאי בני גד וב"ר אינו תנאי. ובמעשה בראשית איך היה בו תנאי זה.
אמנם רז"ל הודיעונו שבשעה שאמר הקב"ה אל הי' קבל מימות העולם ותראה היבשה אמר הים דייני במימות שלי. ויש להפלא למה סרב הים מלקבל מתנות שהיה נותן לו רבו. אמנם ראוי להאמין ששרו של ים היה מכת מלאכי השרת שקטרגו על בריאת האדם. והיו אומרי' האדם הזה שאתה רוצה לברוא עתיד הוא לחטוא ולכן כשא"ל קבל מימות העולם להכין מקום למושבו אמר הואיל והאדם הזה יחטא יצטרך לטובעו ובזה תחזור ותטול המתנה שאתה נותן לי. מוטב שאעמוד במי' שלי. זה היה סרחון שאעפ"י שבריאת אדם מאוחרת ליקוו המי'. מאז אמר שרוצה היה לברוא האדם וע"כ צריך להכין מקום לירידתו ושרו של ים שהיה בידו לפי סברתו לעכב לא רצה לקבל המי' כאמור. ולפיכך בעט בו הקב"ה והרגו שנא' ובתבונתו מחץ רהב. והקוו' המי' לתוכו על תנאי זה שיהיו תמיד נעי' ונדי' כאילו הם מוכני' לישפך על הארץ. והויא ליה מתנה על מנת להחזיר לשעתה. וזהו שאנו רואי' מי הים תמיד שש שעות ביום עולי' ושש שעות יורדי' ותמיד נדים.
ויהי כאשר קרבו ישראל אל הים ויאמר ה' אל משה דבר אל בנ"י ויסעו. אמר משה אל הים פלוג מימיך א"ל איני רוצה. לפי שהרע לו הדבר ואמר לא די שמחויב אני להחזיר המי' שנתנו לי. אצא שאתה בא ליטול ממני גם חלקי הפרטי ותראה היבשה ויעברו בי ישראל. לא כך הוא התנאי אלא להחזיר מה שנתן לי בלבד. ובחימה שפוכה היו רוצי' לטובעו עם כל ישראל. והיינו דכתיב והמי' להם חומה חמה כתיב. הלך משה ואמר להקב"ה הים אינו רוצה לחלוק מימיו. מיד נר' הקב"ה על הים. וכשראה הים הקב"ה עם משה נס מפניו שנ' הים ראה וינוס. אמנם חמת מלך מלכו של עולם לא שככה כי השר הזה מסרב בכל צוויו ומתעקש: ומה עשה תפס בו ויקרעהו לשנים עשר קרעי' כאשר יקרע אדם בגד א'. ומקול הקריעה נשאו המי' קולם ויבכו שנ' מקולות מים רבי' אדירי' משברי ים. היינו מים רבי' נשאו קולם בשמעם שנקרע הים ונשבר. והים בפרט נשא קולו בבכי שע"כ נקראו מים בוכי' שנ' הבאת עד נבכי ים. ולפי ששערי דמעה לא ננעלו השיבו לאיתנו הראשון היינו לתנאו הראשון להחזיר המתנה כנזכר וגם שמעולם לא יסרב לשום צווי שיבא לו מהצדיקי' המושלי' יראת אלקי'.
ומקום הקרע עדיין ניכר. והיינו דגרסי' בפ' הרואה. הרואה מעברות הים. ומעברות הירדן ומעברות נחל ארנן צריך ליתן שבח והודאה למקום. בשלמא מעברות הירדן ניכר מפני שהקימו שם י"ב אבני' גדולות. מעברות נחל ארנן נמי מפני השני הרי' הסמוכי' לו. אלא מעברות הים אילו לא נשאר רושם הקרע איך יהיה ניכר. אלא האמת הוא שלא חזר לכמות שהיה לגמרי ועל כן מקומו ניכר. ולז"א חז"ל קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף כי הוקשה לו ית' דברו של ים שהצריכו לקרוע וכמו כן קשה לפניו ית' להמציא מזונות לאיש שראוי לגזור לו שימות ברעב מפני מעשיו הרעי'. ולזה לקחו חכמי' בכל מקו' לשון זה של קריעת י"ס לפי שמ"ש ויבקעו המי' הוא שנבקעו כל מימות שבעולם לפרסם הענין. אבל הים נקרע כאמור. וע"כ המגיד לקח לשון קרע לנו את הים להיות הקריעה בשבילנו. ושנקרע הים על הדרך שאמרנו מקרא מלא הוא שנ' גדול כים שברך מי ירפא לך. ואמרו במדרש מי שעתיד לרפאות שברו של ים הוא ירפא לך. הנה כי נשבר בודאי. ועדיין הוא שבור עד שיבא מי שירפאהו. וממ"ש נצבו כמו נד נוזלי' מגיד שלא היו נעי' ונדי'. אלא נדי' בלבד ובוכי'.
ואולם ראוי לדקדק למה נקט המגיד לשון זה של קרע לנו את הים ולא אמר בקע לנו כמ"ש הכתוב ויבקעו המי'. ואגב ענין זה נבין מז"ל על פסוק וישב הים לפנות בקר לאיתנו לתנאו הראשון. מה ענין תנאי שייך כאן. כי הלא גדרי התנאי ידועי' שכל שאינו כתנאי בני גד וב"ר אינו תנאי. ובמעשה בראשית איך היה בו תנאי זה.
אמנם רז"ל הודיעונו שבשעה שאמר הקב"ה אל הי' קבל מימות העולם ותראה היבשה אמר הים דייני במימות שלי. ויש להפלא למה סרב הים מלקבל מתנות שהיה נותן לו רבו. אמנם ראוי להאמין ששרו של ים היה מכת מלאכי השרת שקטרגו על בריאת האדם. והיו אומרי' האדם הזה שאתה רוצה לברוא עתיד הוא לחטוא ולכן כשא"ל קבל מימות העולם להכין מקום למושבו אמר הואיל והאדם הזה יחטא יצטרך לטובעו ובזה תחזור ותטול המתנה שאתה נותן לי. מוטב שאעמוד במי' שלי. זה היה סרחון שאעפ"י שבריאת אדם מאוחרת ליקוו המי'. מאז אמר שרוצה היה לברוא האדם וע"כ צריך להכין מקום לירידתו ושרו של ים שהיה בידו לפי סברתו לעכב לא רצה לקבל המי' כאמור. ולפיכך בעט בו הקב"ה והרגו שנא' ובתבונתו מחץ רהב. והקוו' המי' לתוכו על תנאי זה שיהיו תמיד נעי' ונדי' כאילו הם מוכני' לישפך על הארץ. והויא ליה מתנה על מנת להחזיר לשעתה. וזהו שאנו רואי' מי הים תמיד שש שעות ביום עולי' ושש שעות יורדי' ותמיד נדים.
ויהי כאשר קרבו ישראל אל הים ויאמר ה' אל משה דבר אל בנ"י ויסעו. אמר משה אל הים פלוג מימיך א"ל איני רוצה. לפי שהרע לו הדבר ואמר לא די שמחויב אני להחזיר המי' שנתנו לי. אצא שאתה בא ליטול ממני גם חלקי הפרטי ותראה היבשה ויעברו בי ישראל. לא כך הוא התנאי אלא להחזיר מה שנתן לי בלבד. ובחימה שפוכה היו רוצי' לטובעו עם כל ישראל. והיינו דכתיב והמי' להם חומה חמה כתיב. הלך משה ואמר להקב"ה הים אינו רוצה לחלוק מימיו. מיד נר' הקב"ה על הים. וכשראה הים הקב"ה עם משה נס מפניו שנ' הים ראה וינוס. אמנם חמת מלך מלכו של עולם לא שככה כי השר הזה מסרב בכל צוויו ומתעקש: ומה עשה תפס בו ויקרעהו לשנים עשר קרעי' כאשר יקרע אדם בגד א'. ומקול הקריעה נשאו המי' קולם ויבכו שנ' מקולות מים רבי' אדירי' משברי ים. היינו מים רבי' נשאו קולם בשמעם שנקרע הים ונשבר. והים בפרט נשא קולו בבכי שע"כ נקראו מים בוכי' שנ' הבאת עד נבכי ים. ולפי ששערי דמעה לא ננעלו השיבו לאיתנו הראשון היינו לתנאו הראשון להחזיר המתנה כנזכר וגם שמעולם לא יסרב לשום צווי שיבא לו מהצדיקי' המושלי' יראת אלקי'.
ומקום הקרע עדיין ניכר. והיינו דגרסי' בפ' הרואה. הרואה מעברות הים. ומעברות הירדן ומעברות נחל ארנן צריך ליתן שבח והודאה למקום. בשלמא מעברות הירדן ניכר מפני שהקימו שם י"ב אבני' גדולות. מעברות נחל ארנן נמי מפני השני הרי' הסמוכי' לו. אלא מעברות הים אילו לא נשאר רושם הקרע איך יהיה ניכר. אלא האמת הוא שלא חזר לכמות שהיה לגמרי ועל כן מקומו ניכר. ולז"א חז"ל קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף כי הוקשה לו ית' דברו של ים שהצריכו לקרוע וכמו כן קשה לפניו ית' להמציא מזונות לאיש שראוי לגזור לו שימות ברעב מפני מעשיו הרעי'. ולזה לקחו חכמי' בכל מקו' לשון זה של קריעת י"ס לפי שמ"ש ויבקעו המי' הוא שנבקעו כל מימות שבעולם לפרסם הענין. אבל הים נקרע כאמור. וע"כ המגיד לקח לשון קרע לנו את הים להיות הקריעה בשבילנו. ושנקרע הים על הדרך שאמרנו מקרא מלא הוא שנ' גדול כים שברך מי ירפא לך. ואמרו במדרש מי שעתיד לרפאות שברו של ים הוא ירפא לך. הנה כי נשבר בודאי. ועדיין הוא שבור עד שיבא מי שירפאהו. וממ"ש נצבו כמו נד נוזלי' מגיד שלא היו נעי' ונדי'. אלא נדי' בלבד ובוכי'.
מחוקקי יהודה; קרני אור
[יז] עיין יהל אור וכן בדרז"ל שור, חומה, ולא שור איגר (מגילה ה ב, ערכין לב א) "שורא ובר שורא" (פסחים פו א) וכן תיוב"ע "והמים להם חומה" (שמות יד כב) "ומיא להון שורין " ׃