פרשנות מצטטת על שמות יח:טז

כבר נחלקו רבותינו (מכילתא כאן, זבחים קטז) בפרשה הזאת. יש מהם אומרים כי קודם מתן תורה בא יתרו כסדר הפרשיות, ויש מהן שאמרו שאחר מתן תורה בא. וזה ודאי יסתייע מן הכתוב (שמות י״ח:ה׳) שאמר ויבא יתרו חתן משה ובניו ואשתו אל משה אל המדבר אשר הוא חונה שם הר האלהים הנה אמר שבא אליו בחנותו לפני הר סיני שחנו שם שנה אחת, וזה טעם אשר הוא חונה שם ועוד, שאמר והודעתי את חוקי האלהים ואת תורותיו (שמות י״ח:ט״ז), שהם הנתונים לו בהר סיני ועוד, כי כאן (שמות י״ח:כ״ז) אמר וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו, והיה זה בשנה השניה בנסעם מהר סיני, כמו שאמר בפרשת בהעלותך (במדבר י כט) ויאמר משה לחובב בן רעואל המדיני חותן משה נוסעים אנחנו, ושם כתוב (שמות י״ח:ל׳) ויאמר אליו לא אלך כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך, והיא ההליכה הכתובה בכאן וילך לו אל ארצו (שמות י״ח:כ״ז):
ועוד הביאו ראיה ממה שאמר הכתוב (דברים א ו ז) ה' אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם, ושם (שמות י״ח:ט׳) נאמר ואומר אליכם בעת ההיא לאמר לא אוכל לבדי שאת אתכם, ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וגו' (שם טו), וזו עצת יתרו, ושם (שמות י״ח:י״ט) כתוב ונסע מחורב, כי נסעו מיד ואם כן נצטרך טעם למה מקדים הפרשה הזאת לכותבה בכאן: ואמר ר"א (אבן עזרא על שמות י״ח:א׳) כי היה זה בעבור דבר עמלק, כי כאשר הזכיר הרעה שעשה עמנו עמלק וצוה שנגמלהו כרעתו, הזכיר שעשה לנו יתרו טובה, להורותינו שנשלם לו גמול טוב, וכשנבא להכרית את עמלק כמצוה עלינו שנזהר בבני הקיני העומדים עמהם ולא נוסיפם עמם הוא דבר שאול שאמר להם כן (שמואל א ט״ו:ו׳):
ועם כל זה אני שואל, על הדעת הזו כשאמר הכתוב וישמע יתרו כל אשר עשה ה' למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים, ולמה לא אמר ששמע מה שעשה למשה ולישראל במתן התורה שהוא מהנפלאות הגדולות שנעשו להם, כמו שאמר (דברים ד לב) כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו, השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי: וכשאמר ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים על אודות ישראל את כל התלאה אשר מצאתם בדרך (שמות י״ח:ח׳), ואמר יתרו מזה עתה ידעתי כי גדול ה' (שמות י״ח:י״א), למה לא ספר לו מעמד הר סיני, וממנו יודע כי השם אמת ותורתו אמת ואין עוד מלבדו, כמו שאמר (דברים ד לה לו) אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו, מן השמים השמיעך את קולו וגו' ואולי נאמר ששמע יתרו בארצו מיד כי הוציא ה' את ישראל ממצרים ונסע מארצו והגיע אל משה אחרי היותו חונה בהר סיני אחר מתן תורה. ולא סיפר שהזכיר לו ענין המעמד ההוא, כי הדבר עודנו קרוב ועודם שם, ובידוע כי סופר לו:
והקרוב אלי לתפוש סדר התורה שבא קודם מתן תורה בהיותם ברפידים, כמו שאמרו במכילתא (כאן) רבי יהושע אומר מלחמת עמלק שמע ובא, שהיא כתובה בצדו, ונסע עמהם מרפידים אל הר סיני והכתוב (שמות י״ח:ה׳) שאמר אל המדבר אשר הוא חונה שם הר האלהים, ענינו כי היה הר סיני בדרך מדין קרוב משם, שהרי משה הלך שם לרעות צאן מדין (שמות ג׳:א׳), ובאהרן אמר ויפגשהו בהר האלהים (שם ד כז). והנה יתרו יצא עם בתו והבנים ממדין ובאו אל הר סיני, ומשה היה ברפידים שהוא מקום אחד במדבר סין, שהכתוב אמר (שמות ט״ז:א׳) ויסעו מאלים ויבואו כל עדת בני ישראל אל מדבר סין אשר בין אלים ובין סיני, לומר כי מדבר סין מגיע עד הר סיני, ויכלול דפקה אלוש ורפידים. ואף על פי שאמר (שמות י״ז:א׳) ויסעו ממדבר סין ויחנו ברפידים, כך אמר ויסעו ממדבר סין ויחנו בדפקה ואלוש (במדבר לג יב יג), והם ממדבר סין עצמו, כי המדבר כלו יקרא מדבר סין, והמקום שלפני הר סיני יקרא מדבר סין, וכמוהו וישובו אל ארץ פלשתים (בראשית כא לב): והנה יהיה פירוש הכתוב ויבא יתרו חותן משה ובניו ואשתו אל משה אל המדבר אשר הוא חונה שם ויבא אל הר האלהים, כי אל ההר בא ושם עמד, והוא כמו שאמר ויבא אל הר האלהים חורבה, וכן ויפגשהו בהר האלהים (שמות ד׳:כ״ז), וכן רב לכם שבת בהר הזה (דברים א ו) ומן ההר שלח אליו אני חותנך יתרו בא אליך, ויצא אליו משה ולא נצטרך לומר כי "ויאמר" יהיה מוקדם. ואפילו אם לא יהיה רפידים במדבר סין, על כל פנים במדבר הוא, כי לא באו ישראל בארץ נושבת כל ארבעים שנה, וקרוב מהר סיני היה, שבאו משם אל ההר ביום אחד מחנה קהל גדול כמוהו, וכמו שנתבאר (שמות י״ז:ו׳) בענין הצור ששתו ממנו ברפידים כאשר פירשתי (שם). והנה יהיה הפירוש שאמרתי נכון:
וראיתי נמי במכילתא (כאן) אל המדבר אשר הוא חונה שם, הרי הכתוב מתמיה עליו שהוא שרוי בתוך כבודו של עולם ובקש לצאת אל המדבר תוהו שאין בו כלום דעתם לפרש אל המדבר אשר הוא חונה שם, הוא מדבר הר האלהים, כי מאלים ועד הר סיני היה מדבר סין, וספר הכתוב שבא אל קצה המדבר אשר הוא חונה שם, הוא מדבר הר האלהים חורבה והזכיר זה לשבח יתרו, שעזב ארצו ובא אל המדבר אשר הוא שם בעבור שידע שהוא הר האלהים, כי בו נגלו אליו האלהים, שכבר שמע כל הענין כי ישראל יצאו ממצרים לעבוד את האלהים על ההר הזה (שמות ג׳:י״ב), ובא לשם ה' אלהי ישראל. וגם זה נכון הוא: וכן נראה לי שאמר כאן (שמות י״ח:כ״ז) וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו, שהיה זה בשנה הראשונה, והלך לו אל ארצו וחזר אליו ויתכן שהלך שם לגייר את משפחתו וחזר למשה ועודנו בהר סיני כי קרוב הוא למדין, כמו שהזכרתי, שהרי בנסוע המחנה באייר בשנה שנייה כשאמר לו משה נוסעים אנחנו לכה אתנו (במדבר י כט), וענה אותו לא אלך כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך (שם ל), התחנן לו משה מאד ואמר לו אל נא תעזוב אותנו וגו' והיית לנו לעינים, והיה כי תלך עמנו והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו והטבנו לך (שם לא לב), ולא השיב אותו דבר, ונראה שקבל דבריו ועשה כרצונו ולא עזבם: אבל בימי שאול היו בניו עם עמלק ובאו והתחברו עוד אל ישראל, והיו בירושלם בני יונדב בן רכב, אולי במות משה חזר לארצו הוא או בניו ואפשר שהיה הקני היושב עם עמלק ממשפחת יתרו לא בניו, ועשה חסד עם כל המשפחה בעבורו כאשר עשה יהושע עם משפחת רחב (יהושע ו כג):
ודעת רבותינו כך היא שהלך עמהם, אמרו בספרי (בהעלותך לד א) שנתנו לו דשנה של יריחו והיו אוכלין אותה עד שנבנה בית המקדש ת"מ שנה, ורש"י עצמו כתב זה בסדר בהעלותך (במדבר י לב) אם כן חזר אליו. ובמכילתא (כאן) אמר לו הריני הולך ומגייר את בני מדינתי שאביאם תחת כנפי שמים, יכול שהלך ולא חזר, ת"ל ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים וכו':

[קנב] כי יהיה ריב וגו'. הרבה שאלות יש בפ' הזאת, א' קושית המפרשים על חז"ל שפי' שהפרשה נאמרה במי שעבר על ל"ת שבתורה שרובם הם מאכלות אסורות ועריות וכדומה איך יכונה בשם ריב בין אנשים, ולמ"ד בעדים זוממין מדבר וכגון שהעידו עליו שהוא בן גרושה יקשה ג"כ איך יכונה בשם ריב בין אנשים. ב' פשטות הכתובים הוא שכשהשופט יבין שאין די להרשע בהעונש שקצבה התורה יכהו עוד כפי בינתו על דבר קל עונש קל ועל דבר חמור עונש חמור, ויבדלו או במספרם או בחזקם, וכן נהוג באזיע שמלבד החוק הקבוע יכהו עוד השופט כפי בינתו, וגם חז"ל בסנהדרין (שם מ"ו א') אר"א בן יעקב שמעתי שב"ד מכים ועונשים שלא מן הדין ואפי' עונש מיתה, ומדוע למדו רק מפי השמועה ולמה לא פירשו הפרשה הזאת באופן הזה, ג' התורה אמרה ארבעים, וחז"ל אמרו ל"ט, ד' משמע שהשופט בעצמו יפילו ויכהו וכן מנהגם באזיע ונותנים טעם שאם השופט בעצמו יעשה המשפט יתן לב יותר שלא לעות המשפט, ה' ע"פ הפשט הזהיר שלא להוסיף מכה רבה וחז"ל אמרו שאם הוסיף אף מכה א' חייב, ומ"ש חז"ל מלמד שהראשונות הם מכה רבה יקשה איך צותה התורה להכותו מכה שהיא רבה, ו' מה שפי' שונקלה אחיך הוא שנתקלקל ברעי, הלא הפשט הוא שאם יכהו באכזריות הלא הוא נקלה בעיניו והלא הוא אחיך, ונקדים ב' הקדמות, א) הפרשה הזאת כתובה בוי"ו החבור ונגשו, ושפטום, והצדיקו וגו', ורק ארבעים יכנו לא יוסיף כתוב בלא וי"ו החבור, מפני שהפרשה הזאת עיקר כתיבתה בשביל אזהרת ארבעים יכנו לא יוסיף (והוא ע"ד כי יקח איש אשה שכתוב כולה בוי"ו החבור עד לא יוכל בעלה הראשון כנ"ל). והנראה שענין המלקות כבר היה מסור בידם, ונרמז בפ' שפחה חרופה שכתוב בה בקרת תהיה ודרשו חז"ל בקריאה תהא, ובמוש"ר ויסרו אותו, רק שבא להזהיר אף שהוא רשע ומצוה להכותו אעפ"כ אל תכהו יותר מהמספר, והאריך הכתוב באריכות יתרה ללמוד מזה כל פרטי דיני המלקות כאשר ית'. ועל פי זה יותר השאלה הב' שאם כדברי הפשטנים הלא המלקות בעצמם הם חדוש יותר מאזהרת ההוספה, וגם כאשר נפרש שכדי רשעתו פי' שיהיה די לפי רשעתו, הלא די בעונש שקצבה התורה לכל דבר, ובפרט שלשון די במקום שלא נאמר והותר פי' בצמצום לא פחות ולא יותר, ומי זה יכול להגביל בצמצום העונש על העובר א' ממצות ה', והלא כתיב (משלי ה' ו') ארח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע (ומ"ש חז"ל שב"ד מכים ועונשים שלא מן הדין בפי' אמרו שם שלא מפני שהיה ראוי לכך אלא מפני שהשעה צריכה לכך שהוא רק למגדר מלתא לפי רשעת הדור ולא לפי רשעת העושה), ב) הדברים שבין אדם לחברו יקרא דבר שמובנו ענין מה, כמ"ש כי יהיה להם דבר (שמות יח טז), יבא דבר שניהם (שם כב ח'), מי בעל דברים יגש אליהם (שם כד יד), יקום דבר (דברים יט טו), ולא יכונה בשם ריב כי הדבר יובא לפני השופטים ויוציאו לאור הדבר כמ"ש וכל העם על מקומו יבא בשלום (שמות יח כג), ואף אם יקרה שלא יצא המשפט לאמתו כגון אם לוה בלא עדים או שהלוה שלם ושכח מליקח השטר, עכ"ז העוות נעשה רק ע"י מעשה שלא כהוגן, וריב הוראתו ויכוחי דברים כשיתוכחו ועי"ז יצא דבר עוות, ונפרט איזה מהם. ויהי ריב בין רועי מקנה אברם (בראשית יג ז') שלפי ד' חז"ל וגם לפי הפשט שרועי מקנה אברם מיחו ברועי לוט מלרעות בשדות אחרים מפני שהוא גזל ורועי לוט אמרו שלא יחושו לגזל והגיע דבריהם לאברם ולוט ומיחה ג"כ אברם בלוט ולוט אמר שלא יחוש לגזל וכאשר ראה אברם שלוט לא יחוש לגזל מיד א"ל התפרד מעלי, וע"י הויכוח נתפרד לוט מאברם ומקדושתו, וכן ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק (בראשית כו כ') שע"י הויכוח יצא שהתעשקו עמו, וכן וירב העם עם משה (במדבר כ' ג') ע"י הויכוח שאמרו למה העליתנו ומשה אמר שמעו נא המורים ידוע מה שיצא. וביותר תראה בפ' שופטים (דברים יט טו) ע"פ שנים או שלשה עדים יקום דבר קרא הענין שהעידו בשם "דבר" ואח"כ גבי כי יקום עד חמס כתיב (שם יז) ועמדו שני האנשים אשר להם הריב, וקרא עתה הענין בשם "ריב", מפני שעדים זוממין נעשה רק ע"י ויכוחי דברים כאשר יתבאר, וגבי זקן ממרא אמר בתחלה כי יפלא ממך "דבר" למשפט (דברים יז ח') ואח"כ דברי "ריבות" בשעריך. מפני שבעת הספק קודם שעמדו למנין אין זה ריב כלל, אבל כשסנהדרי קטנה עמדו למנין והוסכמו ע"פ רוב דעות לדעה א' רק שזקן זה המרה בהם, זאת יקרא ריב, וזשה"כ דברי ריבות בשעריך, פי' שבשעריך במושב הסנהדרין יהיה דברי ריבות שמזה יצא דבר ואז תיכף וקמת ועלית אל המקום, וכן כאשר יראו שאחד מישראל רוצה לעבור על אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה יאמרו לו שהתורה צותה שלא לעשות, וכשיראו שלא ישמע להם יתרו בו ויאמרו לו שיספרו לב"ד ויקבל עונשו, ובזמן שהיה הכח בשופטי ישראל ידע החוטא שיענש ולמה עשה זאת? וזה רחוק מן השכל שבשביל הנאה קלה יקבל עליו עונש המלקות, אלא שכך היה הדבר שהחוטא השיב להם ידעתי שאתם עושים דברים חמורים מזה, ואם יברר הדבר נמצא שהם פסולי עדות ואז אף אם יודה לב"ד על מעשה הרשע לא יענש מפני שהעדים הם פסולי עדות, נמצא שהיה ריב ביניהם הם אמרו שלא יעשה האיסור והוא השיב שהם עושים איסורים חמורים מזה, ובמושב הב"ד יתחזק יותר הריב הם אומרים עליו שהוא רשע שעשה כך וכך והוא יאמר שרשעתם יותר גדולה, וכן הדבר בעדים זוממים שהמה באים לב"ד ומעידים על א' בפניו שעשה מעשה שענשו מיתה או מלקות והתרו בו והוא אומר ששקר יאמרו וי"ל עדים שיזימו אותן, ונהיה הריב בפני הב"ד שהם יאמרו עליו שהוא רשע והוא יאמר שהם רשעים, ומובן הדבר שמן הסתם מלבד הריב שנעשה עתה בפני הב"ד יש ביניהם ריב כבר, דאל"כ מה הנאה להן שימיתוהו או שילקוהו הב"ד, ואף אם עדותן בדבר שבממון נקרא ג"כ מריבה דמובן הדבר שעשו מפני מריבה, או שקבלו שכר והרוצה להוציא ממון ע"י עדי שקר וגם המעידים שקר בעד בצע כסף יצא מגדר דבר שהוראתו ענין מה, ובא לגדר מריבה, ויתפרש שם בשופטים, ועמדו שני האנשים אשר להם הריב, האיש האחד הוא העד חמס האמור לעיל (אף שאין ע"א נעשה זומם עד שיזומו כולם אבל כ"מ שנא' עד הוא שנים) והאיש השני הוא האיש אשר ענו בו סרה, מפני שהעדים שיזימו צריכים להעיד בפני הנזמים, והאיש שדברו בו סרה הוא המביאם, ומעתה נבא לבאור הכתובים כי יהיה ריב בין אנשים וגו' יתפרש על שני פנים, האופן הא' במעידים באחד שעבר על ל"ת שבתורה שהריב הוא שיאמרו שהוא רשע והוא יאמר שהם רשעים כנ"ל, ונגשו אל המשפט ושפטום, פי' שיחקרו אם י"ל עדים על רשעתם, והצדיקו את הצדיק כשיראו שאין ממש בדבריו נשארו העדים בצדקתם, ואחרי שהעדים כשרים המה אזי והרשיעו את הרשע יעיינו לחקור עדותם. האופן הב' יתפרש בעדים זוממין (שלעיל בפ' שופטים מדבר הכתוב בדבר שנוכל לקיים בו כאשר זמם וכאן מיירי שמעידים שהוא בן גרושה ואף שלא העידו על דבר רשע, אבל כיון שע"י עדותם יפסלוהו מן הכהונה יקרא בשם ריב, כי כאשר בדו העדים עליו דבר כזה בודאי היתה מריבה ביניהם), והצדיקו את הצדיק, שנתברר שהם עדי שקר וממילא נשאר בכשרותו (צ"ע בעדים זוממין שהעידו שהוא בן גרושה מה והצדיקו שייך בזה, וצ"ל דמי שנמצא שכדבריו כן הוא נקרא צדיק כמו (משלי י״ח:י״ז) צדיק הראשון בריבו, או שיש ליישב דמיירי שידוע שאמו היה בעלה הראשון כהן ונתגרשה ונשאת לכהן אחר ואין ידוע אם אביו הוא בעלה הראשון והוא כשר או בעלה השני והוא חלל, והוא הביא עדים שהוא מהראשון והוא כשר, והמה העידו שהוא מהשני ואע"פ שי"ל ג"כ עדים אוקי תרי לבהדי תרי ונפסל על ידם מפני שאין לו חזקת כשרות ואח"כ הביא עדים והזימו אותם, וקאי והצדיקו את הצדיק על העדים הראשונים שהם נשארו בצדקתם, אבל צ"ע אם באופן כזה יהיו העדים חייבים מלקות, והיותר נראה דבסנהדרין (דף י' ע"א) איתא אמר עולא רמז לעדים זוממין מה"ת מנין שהוא רק רמז ולא ע"פ הפשט ולמדו מוהצדיקו את הצדיק) והרשיעו את הרשע שיעיינו אם ההזמה היא אמת, ולפ"ז יתפרש הספרי שאמר אין שלום יוצא מתוך מריבה ומביא מויהי ריב בין רועי מקנה אברם שמורה על העדים המוחים מלעבור על ל"ת שבתורה, ולפי נוסחא הישנה ועמדו שני האנשים יורה שהריב הוא בעדים זוממין כמ"ש ועמדו שני האנשים אשר להם הריב דגם שם מדבר בעדים זוממים וסיים מי גרם לזה ללקות הוי אומר זו מריבה פי' שרק ע"י הויכוח שנקרא ריב הוא לוקה, ומ"ש בספרי אין לי אלא אנשים, נשים, איש עם אשה ואשה עם איש, לא יתכן לא בעדים שמעידים שעבר על ל"ת ולא בעד זומם מפני שהעדים רק אנשים, אלא משום דדריש ושפטום שישפטום בע"כ יליף דאף מריבה שבין נשים יש לב"ד להכריחם ולשפטם ולהשקיט המריבה:

ערות דבר. לפי מהלך הלשון היה ראוי לומר דבר ערוה כמו דבר פשע. דבר בליעל, דברי תועבה (ירמיה מ"ד) דבר גבורות (איוב מ"א) דבר עצב (משלי ט"ו) וכלשון המשנה (גיטין צ') לא יגרש אדם את אשתו, אא"כ מצא בה דבר ערוה. הנה ע"ד הפשט יש לשנוי זה דומים, כמו טוב איש במקום איש טוב, וכמ"ש בפ' ויהי האדם לנפש חי'. אמנם לדעת רז"ל אין אנו צריכים לזה, ויבא לשון המקרא על מכונו הראוי, כי מלת דבר כאן ענינו שיחה הגדה וספור (רעדען, זאגען) כמו הדבר אשר דבר ה', וכמ"ש בפ' אמת נכון הדבר שענינו דבור העדים מכוון ומוסכם לענין אחד, עמש"ש. ויהי' פירוש מצא בה ערות דבר, נתאמת אצלו ממנה מעשה מערוה ע"י דבור והגדה שהעידו עלי', ותרגום ערות דבר (איינע אויסגעזאגטע שאנדטהאט) [דוגמא לזה במכדרשב"י (נח ע"ו) ולא יראה בך ערות דבר מאי ערות דבר דא מלתא [ערייתא] דעריין דדא הוא מלה דהקב"ה מאיס בה יתיר מכלא, כיון דאמר ערות אמאי דבר אלא הני חייבי עלמא דגעלי ומסאבי גרמיהון במלה דלהון דנפקא מפומייהו והאי איהו. ערות דבר, ע"כ.] כך נ"ל לפרש לפי מ"ש רבותינו (שם בגיטין) נאמר כאן דבר ונאמר להלן דבר עפ"י שנים עדים יקום דבר מה להלן בשני עדים אף כאן בשני עדים, שאינה נאסרת עליו משום ערוה אלא בעדות ברורה, ע"כ. אהני לן גז"ש המקובלת להבנת לשון המקרא על פשוטו ובדרך נכון; וענין הסמיכות כמו חללי חרב, חללים שע"י חרב, כן ערות דבר, ערוה שע"י דבור. ואל יקשה בעיניך על שהזכיר ענין הגדת העדים בלשון דבר ולא בלשון עדים, כי א"א לומר כן, דבכל מקומות שבתורה לשון עדים כולל ג"כ התראה, שמתרים העדים בעובר (כמ"ש בשופטים בפ' עפ"י שנים עדים, ע"ש) וקרא דילן ע"כ בלא התרו בה איירי, דאי בהתרו בה, היא חייבת מיתה, ולא משכחת לה ויצאה והיתה לאיש אחר, לכן הוציא הכתוב הגדת העדים בלשון דבור. אמנם מדלא אמר קרא לשון היותר ברור. ערוה בדבר. להורות שמציאת הערוה בה היתה ע"י דבור והגדת עדים, לכן מצאו רבותינו מקום לדרוש ולומר שבא להורות עוד דבר אחד, שאין מלת ערות סמוך למלת דבר, אעפ"י שהוא בתי"ו (ערש"י ע"פ ואחזת מרעהו), וכמו שפת לא ידעתי אשמע, שמלת שפת הוא במקום שפה, התי"ו במקום ה"א, וכמו אשת לידה, אשת בעלת אוב, שהן כולם מוכרתים אעפ"י שהם בתי"ו, כן כאן ערות דבר כמו ערוה, התי"ו במקום ה"א, והוא מוכרת, ומלת דבר בדרך זה ענינו כמו יהיה להם דבר בא אלי (שמות י״ח:ט״ז), שענינו ריב ומצה, ופי' מצא בה אי מעשה ערוה או דבר המתנגד רצונו, כענין הקדחת תבשילו, דלפעמים מותר לגרשה גם בלא ערוה אם יש דבר המתנגד ביניהם, כגון בזווג שני (ע' טור אה"ע רסי' קי"ט), וז"ש שם בש"ס לב"ה משמע הכי ומשמע הכי. והנה בעל זרע אברהם (בפי' לספרי נשא פיסקא ז') הקשה בזה, אחר שיש עדים והתרו בה בת קטלא היא, ולא בת גרושין, ותירץ שלא התירה עצמה למיתה, או שלא עשתה תוך כדי דבור, יעו"ש. ולדברינו א"צ לזה, דכבר הפכימה התורה להוציא העדות בלשון דבר עד שאין מקום לקושיתו:

כדריש לקיש - כי גוע נתינת טעם הוא לדבר שלפניו נתגלו העדה לפי שגוע אהרן שלשון כי בד' לשונות משמש במקרא פעמים בא במקום אם פעמי' בא במקום דילמא שמא פעמי' בא במקום דהא שנותן טעם לדבר פעמים בא במקום אלא וסותר את דבור שלפניו כי יהיה להם דבר (שמות י״ח:ט״ז) כי תפגע (שם כג) כי יקרא קן (דברים כ״ב:ו׳) כולן לשון אם הם וכן כי תבאו (שמות יב) כי תלכון (שם ג) כי תכלה (דברים כו) כי תשא (שמות ל) וכל המשמשין במקום כאשר ובמקום אשר כולן לשון אם הם שמצינו בכמה מקומות אם משמש לשון כאשר ולשון אשר כמו ואם יהיה היובל (במדבר ל״ו:ד׳) שהרי בודאי יהיה ואם תקריב מנחת בכורים (ויקרא ב׳:י״ד) הרי זה וכאשר תקריב שהרי חובה הוא וכן אם כסף תלוה (שמות כ״ב:כ״ד) אם יבלענו ממקומו (איוב ח׳:י״ח) המדבר בשלות רשעים דילמא כגון כי תאמר בלבבך (דברים ז׳:י״ז) שמא תאמר רבים הגוים האלה לא תאמר כן לא תירא מהם כי תאמרו מה נרדף לו (איוב י״ט:כ״ח) וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית (ויקרא כ״ה:כ׳) כי תראה חמור שונאך וחדלת (שמות כ״ג:ה׳) (כי תראה והתעלמת) והרבה כאלו לשון שמא הן לא צחקתי כי יראה (בראשית י״ח:ט״ו) ה"ז לשון דהא לפי שיראה ויאמר לא כי צחקת (שם) ה"ז לשון אלא כי גוע אהרן כשאתה קורא וייראו הרי זה לשון דהא הודו לה' כי טוב (תהילים קי״ח:א׳) שהרי טוב לא תקפוץ את ידך וגו' (דברים ט״ו:ז׳) אלא פתוח תפתח:

כִּי רָעַת הָאָדָם רַבָּה עָלָיו. כַּאֲשֶׁר רַבָּה רָעַת הָאָדָם וּסְאָתוֹ גְדוּשָׁה, אָז בָּאָה פְקֻדָּתוֹ, וְ"כִי" מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן "כַּאֲשֶׁר", כְּמוֹ, "כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי":