פרשנות מצטטת על שמות יט:ה

כאשר דבר השם עם ישראל פנים בפנים עשרת הדברות, וצוה אותם על ידי משה קצת מצות שהם כמו אבות למצותיה של תורה, כאשר הנהיגו רבותינו עם הגרים שבאים להתיהד (יבמות מז:), וישראל קבלו עליהם לעשות כל מה שיצום על ידו של משה, וכרת עמהם ברית על כל זה, מעתה הנה הם לו לעם והוא להם לאלהים כאשר התנה עמהם מתחלה ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה (שמות י״ט:ה׳), ואמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (שם יט ו), והנה הם קדושים ראוים שיהיה בהם מקדש להשרות שכינתו ביניהם ולכן צוה תחלה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקודש לשמו, ושם ידבר עם משה ויצוה את בני ישראל:
והנה עקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון, כמו שאמר (שמות כ״ה:כ״ב) ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת, על כן הקדים הארון והכפרת בכאן כי הוא מוקדם במעלה, וסמך לארון השלחן והמנורה שהם כלים כמוהו, ויורו על ענין המשכן שבעבורם נעשה אבל משה הקדים בפרשת ויקהל את המשכן את אהלו ואת מכסהו (שמות ל״ה:י״א), וכן עשה בצלאל (שמות ל״ו:ח׳), לפי שהוא הראוי לקדם במעשה: וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר וכמו שנאמר שם (שמות כ״ד:ט״ז) וישכן כבוד ה' על הר סיני, וכתיב (דברים ה כא) הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו, כן כתוב במשכן וכבוד ה, מלא את המשכן (שמות מ׳:ל״ד). והזכיר במשכן שני פעמים וכבוד ה' מלא את המשכן, כנגד "את כבודו ואת גדלו"; והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני. ובבא משה (שמות ל״ד:ל״ד) היה אליו הדבור אשר נדבר לו בהר סיני. וכמו שאמר במתן תורה (דברים ד לו) מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה, כך במשכן כתיב (במדבר ז פט) וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת מבין שני הכרובים וידבר אליו:
ונכפל "וידבר אליו" להגיד מה שאמרו בקבלה שהיה הקול בא מן השמים אל משה מעל הכפרת ומשם מדבר עמו' כי כל דבור עם משה היה מן השמים ביום ונשמע מבין שני הכרובים, כדרך ודבריו שמעת מתוך האש (דברים ד לו), ועל כן היו שניהם זהב וכן אמר הכתוב (להלן כט מב מג) אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם ונקדש בכבודי, כי שם יהיה בית מועד לדבור ונקדש בכבודי: והמסתכל יפה בכתובים הנאמרים במתן תורה ומבין מה שכתבנו בהם (עי' להלן פסוק כא) יבין סוד המשכן ובית המקדש, ויוכל להתבונן בו ממה שאמר שלמה בחכמתו בתפלתו בבית המקדש, ה', אלהי ישראל (מלכים א ח׳:כ״ג) ' כמו שאמר בהר סיני ויראו את אלהי ישראל (שמות כ״ד:י׳), והוסיף שם לפרש "ה'"לענין שרמזנו שם למעלה כי אלהי ישראל יושב הכרובים (מלכים א ח כג), כמו שאמר וכבוד אלהי ישראל עליהם מלמעלה היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל בנהר כבר ואדע כי כרובים המה (יחזקאל י יט כ) ואמר דוד ולתבנית המרכבה הכרובים זהב לפורשים וסוככים על ארון ברית ה' (דהי"א כח יח), וכן יזכיר תמיד בבית המקדש לשם ה, (מלכים א ה׳:י״ט), לשמך (שם ח מד), ויאמר בכל פעם ופעם ואתה תשמע השמים (שם ח לב), במדת רחמים, וכתיב (שם ח מד מה) והתפללו אל ה' דרך העיר אשר בחרת בה והבית אשר בניתי לשמך ושמעת השמים, ובביאור אמר כי האמנם ישב אלהים את האדם על הארץ הנה שמים ושמי השמים לא יכלכלוך (דהי"ב ו יח). וכתיב על הארון להעלות משם את ארון האלהים אשר נקרא שם שם ה' צבאות יושב הכרובים עליו (שמואל ב ו׳:ב׳). ובדברי הימים (א יג ו) להעלות משם את ארון האלהים ה' יושב הכרובים אשר נקרא שם, כי השם יושב הכרובים:

כפי שאמרנו במבוא, אחד מסוגי הברכות הוא "ברכות הנהנין": מה שאדם צורך ומה שהוא נהנה ממנו יש לברך עליו לפני השימוש. התוספתא מנמקת זאת: "לא יטעום אדם כלום עד שיברך, שנאמר 'לה' הארץ ומלואה' (תהילים כד א) – הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל, עד שיתירו לו כל המצות. לא ישתמש אדם בפניו, בידיו וברגליו אלא לכבוד קונהו, שנאמר 'כל פעל ה' למענהו' (משלי טז ד)" (תוס', פ"ד ה"א). נימוק זה הוא ביטוי לרעיון חובק זרועות עולם. "לה' הארץ ומלואה", ולכן כל מה שאדם צורך הוא לא רק פועל ידיו של בורא עולם אלא שייך לו, והוא נתנו לבני אדם. מעין אותו רעיון הסיקו חכמים מהפסוק "כי לי כל הארץ" (שמות יט ה). רעיונות דומים חוזרים אצל אומות שונות. ההנמקה בדבר הבעלות האלוהית עשויה להוביל לכיוונים שונים. היא עשויה לנמק את שלטון המלך שקיבל את הבעלות מבורא עולם; היא עשויה לנמק את בעלותם של בני ישראל על ארץ ישראל, או לקדש את הבעלות הפרטית באופן כללי (ה' נתן את הקרקע לבעלים הנוכחי). במקביל, אותו רעיון עשוי להוביל לסדרת פרשנויות בעלות אופי דתי יותר. הרעיון מוביל לצניעות ולתחושה שכל העושר שצבר אדם אינו שלו¹מסכת שמחות, פרק חיבוט הקבר, פ"א ה"ח, עמ' 259; בבלי, שבת קיט ע"א; בראשית רבה, פי"א ד, עמ' 91 ומקבילות. . הרעיון מוביל לכך שהמעשר והתרומות שאדם נדרש להפריש מיבולו אינו ויתור על רכוש לשם מצווה, אלא להפך, קבלה של תשע עשיריות מהיבול: "בנוהג שבעולם אדם נותן שדהו לאריסות נותן הזרע והפעולה וחולק עמו בשוה, והקב"ה 'לה' הארץ ומלואה' והוא מוריד הטל והמטר, והוא משמר הכל, ואינו מבקש אלא אחד מעשרה מעשר, ותרומה אחד מחמשים. הוי 'לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים' (דניאל ט ז)"²תנחומא, כי תשא, יד, ומקבילות לרעיון ולמדרש זה. . מאותו רעיון ניתן להקיש שבכל עימות משפטי בין אדם פרטי ובין המקדש, יד המקדש על העליונה³כגון משנה, שקלים פ"ד מ"ט ופירושנו לה; תוס', ערכין פ"ד ה"ג, עמ' 546. . התוספתא שלפנינו ומקבילותיה מסיקים מהפסוק שיש צורך לברך, ולהודות לה' על השימוש ברכושו. ייתכן גם שתודה זו היא מעין בקשת רשות להשתמש באוכל ולנצלו⁴במדרש תנאים לדברים, פ"ג כג, עמ' 14, מסיקים מכאן שבאופן כללי יותר יש לבקש מה' ולהתפלל אליו. .

דכתיב זה יאמר לה' אני כו' יכנה ממש: זה הפסוק מדבר לע"ל שיקראו כל ישראל בשם ה' וכ"א במדרגתו. וידוע שכל הנשמות הן מג' טיפין דמוחין שהן חג"ת דאבהן בסוד והייתם לי סגולה (שמות י"ט) שהן חב"ד וכמ"ש בזוהר ובתקונים בהרבה מקומות ולכן יתחלקו לג' חלקים. זה יאמר לה' אני בסוד חכמה שהוא כולל כל השם בסוד כלם בחכמה עשית (תהלים ק"ד) כמ"ש בזוהר ויקרא דף י' ע"ב על י' קיימי כלהו ומניה אתבניאו ואשתלשלו כו' יו"ד שלימו דכלא ושמא קדישא אשתכלל ביה ואשתכח סתים בגויה לבתר יו"ד אפיק כלא כו' אשתכח דיו"ד עקרא ושרשא ושלימו דכלא כו' ובאדרא זוטא דף ר"צ ע"א האי חכמ' כו' כלא לא אתכליל אלא בהאי דכתיב כלם בחכמה עשית כו' ושם ע"ב וכלא כליל ביו"ד ובג"כ אב אקרי לכלא אב לאבהן שירותא דכלא ביתא דכלא מהאי יו"ד וסיומא דכלא כו' שירותא וסיומא דכלא חכמה אקרי וביה סתים כלא דכלא שמא קדישא: וזה יקרא בשם יעקב בינה דהיא נחתא רביעא על בנין ונכנסת בראשו של ז"א ונעשית עצם מעצמיו כידוע שנה"י דילה נעשין גופא דיליה כמ"ש באדרא זוטא דף רפ"ט ע"ב ואפיק חד נהרא דנגיד ונפיק לאשקאה גנתא ועייל ברישא דז"א ואתעביד חד מוחא ומתמן אתמשיך ונגיד בכל גופ' ואשקי כל אינון נטיעאן הה"ד ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ר"ל הגן הוא ז"א כמ"ש שם דף ר"צ ע"ב ע"ש וז"ש יקרא בשם יעקב שהיא נקראת בשמו: וזה יכתוב ידו לה' ובשם ישראל יכנה הוא דעת שכולל ח"וב כנ"ל וידוע שדעת הוא פנימיותו ועיקרו של ת"ת ישראל וז"ש יכנה ממש שהוא שמו ממש כי ז"א נקרא ישראל בסוד הדעת כמ"ש בדף הקודם ע"ב יעקב תתאה ישראל עלאה יעקב לאו שלימותא ישראל שלימותא דכלא והוא כששלם בדעת שהמוחין נכנסין בו והח"וג של הדעת שאז שלימותו כידוע. ולכן בבינה אמר בשם יעקב שעדיין אינו שלם אבל בדעת בשם ישראל יכנה שלימותא. וז"ש בר"מ סוף ח"א יעקב נוקבא והוא כשהוא בסוד יניקה דאימא ינקא ליה כמ"ש בזוהר ואח"כ בגדלות כשהחו"ג נכנסין בו אז נקרא ישראל דכורא כמ"ש בר"מ שם שהדעת הוא זכר דירית תרין חולקין בסוד זכר כמ"ש באדרא זוטא:

ה"ג או אינו אלא ששוטף את הזרעים – כלומר דעד השתא אמרינן יורה לברכה או אינו אלא יורה לשון קללה כמו ירה יירה (שמות י״ט:ה׳) ששובר הכל או לשון חץ היורה והכי משמע קרא והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי וגו' ואם לאו ונתתי מטר ארצכם יורה לרעה מלתא בעלמא הוא ואורחא דברייתא למתני כי האי גוונא: