פרשנות מצטטת על שמות יט:ז

אשר תשים וכו׳ כשולחן הערוך וכו׳ לכאורה משמע דהכרחו של רש״י מדכתיב אשר תשים ולא שייך ל׳ שימה בדברים ומיהו הא ליתא ודאי דאי לפי פשוטו אדרבא כמה פעמים מצינו ל׳ שימה בדברים ולא פירש רש״י בהו ולא מידי כגון שם שם לו חק ומשפט ובפרשת יתרו וישם לפניהם את כל הדברים האלה ובפרשת וילך ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם וגם בנביאים ואשים דברי בפיך וכן רבים. ואם ע״פ המדרש הרי כבר נדרש בתיבה זו בפר״ק דסנהדרין וז״ל אשר תשים אשר תלמדם מיבעי ליה א״ר ירמיה אלו כלי הדיינין מקל ורצועה וכו׳ לכן נראה דהרגשו של רש״י דכל אלו הדברים אשר תשים וכו׳ יתירי נינהו דפשטא שכל מה שהיה מלמד הקב״ה למשה היה כדי שילמדהו לישראל ומה צורך לומר לו אשר תשים וכו׳ ולא עוד אלא שתלה הדבר במשה כאילו הוא המשים המשפטים וליתא שהוא לא היה אלא מליץ והול״ל אשר אני משים ולכך מפ׳ דהיינו דקאמר הקב״ה למשה לא תעלה על דעתך לומר אשנה להם הפרק וכו׳ כמשנת׳ כאשר שמעת מפי הגבורה ולא עוד לא די לך בזה אלא אשר תשים לפניהם אתה צריך לפרש להם הדבר בטעמו ופירושו באופן שכלם יוכלו להבין הקטנים עם הגדולים. אבל מל׳ הש״ס דפ״ה דערובין דנ״ד משמע דממלת לפניהם דריש מדלא כתיב להם דקאמר ומנין שחייב להראות פנים שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם משמע דדריש לפניהם מל׳ פנים וכ״כ הרא״ם ז״ל וק׳ לפי״ז אמאי לא דרשי׳ נמי בקרא דבפ׳ יתרו וישם לפניהם וכו׳ ומיהו ראיתי במכילתא דדריש נמי התם וז״ל ויבא משה ויקרא לזקני העם מגיד שמשה חלק כבוד לזקנים וישם לפניהם האיר עיניהם עכ״ל. הרי דדריש כעין מאי דדרשי׳ הכא דל׳ האיר עיניהם משמע דר״ל שהראה פנים ופירש לדברי הקב״ה מיד שהאיר עיניהם ולא אמרה להם סתם כמו ששמע מפי הגבורה ומ״מ ק״ק על רש״י ז״ל אמאי לא ביאר זה התם:

אֲבָל כָּךְ פֵּרוּשׁוֹ, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם״ וְגוֹ׳ (שמות יט:ז), ״וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ נַעֲשֶׂה״ (שם יט:ח), וַהֲלֹא עֲדַיִן לֹא אָמְרוּ לָהֶם הַזְּקֵנִים כְּלוּם, וְאֵיךְ עָנוּ תֵּכֶף? אֶלָּא וַדַּאי שֶׁמִּיָּד כַּאֲשֶׁר רָאוּ שֶׁמֹּשֶׁה דִּבֵּר דְּבָרָיו אֶל הַזְּקֵנִים, אָז מִיָּד הֵבִינוּ שֶׁכָּל הַדְּבָרִים יִהְיוּ דֶּרֶךְ סַרְסָרוּת, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְדַבֵּר לְמֹשֶׁה וּמֹשֶׁה לַזְּקֵנִים וּזְקֵנִים לְיִשְׂרָאֵל. מִיָּד קָפְצוּ יִשְׂרָאֵל לַעֲנוֹת לְמֹשֶׁה, וְהוֹרוּ בָּזֶה שֶׁאֵין לָהֶם חֵפֶץ בְּסַרְסָרוּת שֶׁל הַזְּקֵנִים. וּבְאָמְרָם ״כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ נַעֲשֶׂה״ הוֹרוּ שֶׁאֵינָן חֲפֵצִים גַּם בְּסַרְסָרוּת שֶׁל מֹשֶׁה, וְאָמְרוּ שֶׁנַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה׳ אֵלֵינוּ וְלֹא מַה שֶּׁתְּדַבֵּר אַתָּה אֵלֵינוּ. וְטַעֲמָם וְנִמּוּקָם עִמָּם, כִּי רְצוֹנָם לִרְאוֹת מַלְכָּם, כִּי הָיָה לָהֶם לוֹמַר סְתָם ״כֵּן נַעֲשֶׂה״, אֶלָּא שֶׁאָמְרוּ ״כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ נַעֲשֶׂה״ לְמַעֵט דִּבְרֵי מֹשֶׁה. גַּם רָמְזוּ בְּאָמְרָם ״כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ נַעֲשֶׂה״, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דִּבֵּר ״וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי״ (שמות יט:ה), שְׁמַע מִנָּהּ שֶׁרָצָה ה׳ שֶׁהֵמָּה יִשְׁמְעוּ קוֹל ה׳ מְדַבֵּר עִמָּהֶם וְלֹא עַל יְדֵי סַרְסָרוּת. וְאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ״אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ (שמות יט:ו) – אַתָּה בְּעַצְמְךָ, לֹא עַל יְדֵי שׁוּם סַרְסָרוּת. וּמֹשֶׁה הָלַךְ וְהִגִּיד אֶל הַזְּקֵנִים תְּחִלָּה, וְהָיָה חָרָה לְיִשְׂרָאֵל הֵיטֵב עַל שֶׁיְדַבֵּר עִמָּהֶם ה׳ עַל יְדֵי שְׁנֵי סַרְסוּרִים. עַל כֵּן אָמְרוּ ״כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ נַעֲשֶׂה״ – לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה׳ מַמָּשׁ. לְפִיכָךְ בְּפַעַם רִאשׁוֹן לֹא הֵשִׁיב מֹשֶׁה אֶל ה׳ כִּי אִם הַדָּבָר אֲשֶׁר עִקַּר הַשְּׁלִיחוּת תָּלוּי בּוֹ, וְהוּא מַה שֶּׁאָמְרוּ ״נַעֲשֶׂה כֹּל דִּבְרֵי ה׳״, וְשַׁיָּךְ בָּזֶה לְשׁוֹן ״וַיָּשֶׁב״ (שמות יט:ח). וַעֲדַיִן לֹא אָמַר מֹשֶׁה אֶל ה׳ כְּלוּם מִמַּה שֶּׁהֵבִין מֵהֶם שֶׁרְצוֹנָם לִרְאוֹת מַלְכָּם, כִּי חָשַׁב מֹשֶׁה וַדַּאי אֱלֹהִים הֵבִין דַּרְכָּם וּמַחֲשַׁבְתָּם וְיַעֲשֶׂה כִּרְצוֹנָם. וּכְשֶׁחָזַר וְאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ״הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן״ וְגוֹ׳ (שמות יט:ט) ״וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם״ (שם), אָז הֵבִין שֶׁעֲדַיִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה לְדַבֵּר עִמָּהֶם עַל יְדֵי סַרְסָרוּת. אָז ״וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה׳״ (שמות יט:ט) – הִגִּיד לוֹ מַה שֶּׁאָמְרוּ ״כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ נַעֲשֶׂה״, וְשַׁיָּךְ בָּזֶה לְשׁוֹן הַגָּדָה וְלֹא לְשׁוֹן תְּשׁוּבָה, כִּי דָבָר זֶה אֵינוֹ תְּשׁוּבָה עַל עִקַּר הַשְּׁלִיחוּת, אֶלָּא הַגָּדַת דְּבָרִים בְּעָלְמָא אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ עִמָּהֶם. וְאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם כֵּן אֵיפֹא, זֹאת עֲשֵׂה: ״לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר״ (שמות יט:י) – כִּי לִרְאִיַּת פְּנֵי מַלְכָּם הֵם צְרִיכִין לִהְיוֹת קְדוֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אָנִי (ויקרא יט:ב), ״וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יֵרֵד ה׳ לְעֵינֵי כָל הָעָם״ (שמות יט:יא), וְאָז יִרְאוּ פְּנֵי מַלְכָּם. וּבֶאֱמֶת שֶׁהִתְחִיל לְדַבֵּר עִמָּהֶם בְּעַצְמוֹ, שֶׁהֲרֵי שְׁנֵי דִּבְּרוֹת רִאשׁוֹנוֹת מִפִּי הַגְּבוּרָה שָׁמְעוּ, עַד שֶׁהָיוּ יְרֵאִים מִן הָאֵשׁ וְהַקּוֹלוֹת. אָז חָזְרוּ מִמִּשְׁאֲלוֹתָם וְאָמְרוּ ״דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה״ (שמות כ:טז).

אֲבָל כָּךְ פֵּרוּשׁוֹ, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם״ וְגוֹ׳ (שמות יט:ז), ״וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ נַעֲשֶׂה״ (שם יט:ח), וַהֲלֹא עֲדַיִן לֹא אָמְרוּ לָהֶם הַזְּקֵנִים כְּלוּם, וְאֵיךְ עָנוּ תֵּכֶף? אֶלָּא וַדַּאי שֶׁמִּיָּד כַּאֲשֶׁר רָאוּ שֶׁמֹּשֶׁה דִּבֵּר דְּבָרָיו אֶל הַזְּקֵנִים, אָז מִיָּד הֵבִינוּ שֶׁכָּל הַדְּבָרִים יִהְיוּ דֶּרֶךְ סַרְסָרוּת, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְדַבֵּר לְמֹשֶׁה וּמֹשֶׁה לַזְּקֵנִים וּזְקֵנִים לְיִשְׂרָאֵל. מִיָּד קָפְצוּ יִשְׂרָאֵל לַעֲנוֹת לְמֹשֶׁה, וְהוֹרוּ בָּזֶה שֶׁאֵין לָהֶם חֵפֶץ בְּסַרְסָרוּת שֶׁל הַזְּקֵנִים. וּבְאָמְרָם ״כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ נַעֲשֶׂה״ הוֹרוּ שֶׁאֵינָן חֲפֵצִים גַּם בְּסַרְסָרוּת שֶׁל מֹשֶׁה, וְאָמְרוּ שֶׁנַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה׳ אֵלֵינוּ וְלֹא מַה שֶּׁתְּדַבֵּר אַתָּה אֵלֵינוּ. וְטַעֲמָם וְנִמּוּקָם עִמָּם, כִּי רְצוֹנָם לִרְאוֹת מַלְכָּם, כִּי הָיָה לָהֶם לוֹמַר סְתָם ״כֵּן נַעֲשֶׂה״, אֶלָּא שֶׁאָמְרוּ ״כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ נַעֲשֶׂה״ לְמַעֵט דִּבְרֵי מֹשֶׁה. גַּם רָמְזוּ בְּאָמְרָם ״כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ נַעֲשֶׂה״, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דִּבֵּר ״וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי״ (שמות יט:ה), שְׁמַע מִנָּהּ שֶׁרָצָה ה׳ שֶׁהֵמָּה יִשְׁמְעוּ קוֹל ה׳ מְדַבֵּר עִמָּהֶם וְלֹא עַל יְדֵי סַרְסָרוּת. וְאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ״אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ (שמות יט:ו) – אַתָּה בְּעַצְמְךָ, לֹא עַל יְדֵי שׁוּם סַרְסָרוּת. וּמֹשֶׁה הָלַךְ וְהִגִּיד אֶל הַזְּקֵנִים תְּחִלָּה, וְהָיָה חָרָה לְיִשְׂרָאֵל הֵיטֵב עַל שֶׁיְדַבֵּר עִמָּהֶם ה׳ עַל יְדֵי שְׁנֵי סַרְסוּרִים. עַל כֵּן אָמְרוּ ״כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ נַעֲשֶׂה״ – לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה׳ מַמָּשׁ. לְפִיכָךְ בְּפַעַם רִאשׁוֹן לֹא הֵשִׁיב מֹשֶׁה אֶל ה׳ כִּי אִם הַדָּבָר אֲשֶׁר עִקַּר הַשְּׁלִיחוּת תָּלוּי בּוֹ, וְהוּא מַה שֶּׁאָמְרוּ ״נַעֲשֶׂה כֹּל דִּבְרֵי ה׳״, וְשַׁיָּךְ בָּזֶה לְשׁוֹן ״וַיָּשֶׁב״ (שמות יט:ח). וַעֲדַיִן לֹא אָמַר מֹשֶׁה אֶל ה׳ כְּלוּם מִמַּה שֶּׁהֵבִין מֵהֶם שֶׁרְצוֹנָם לִרְאוֹת מַלְכָּם, כִּי חָשַׁב מֹשֶׁה וַדַּאי אֱלֹהִים הֵבִין דַּרְכָּם וּמַחֲשַׁבְתָּם וְיַעֲשֶׂה כִּרְצוֹנָם. וּכְשֶׁחָזַר וְאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ״הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן״ וְגוֹ׳ (שמות יט:ט) ״וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם״ (שם), אָז הֵבִין שֶׁעֲדַיִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה לְדַבֵּר עִמָּהֶם עַל יְדֵי סַרְסָרוּת. אָז ״וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה׳״ (שמות יט:ט) – הִגִּיד לוֹ מַה שֶּׁאָמְרוּ ״כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ נַעֲשֶׂה״, וְשַׁיָּךְ בָּזֶה לְשׁוֹן הַגָּדָה וְלֹא לְשׁוֹן תְּשׁוּבָה, כִּי דָבָר זֶה אֵינוֹ תְּשׁוּבָה עַל עִקַּר הַשְּׁלִיחוּת, אֶלָּא הַגָּדַת דְּבָרִים בְּעָלְמָא אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ עִמָּהֶם. וְאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם כֵּן אֵיפֹא, זֹאת עֲשֵׂה: ״לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר״ (שמות יט:י) – כִּי לִרְאִיַּת פְּנֵי מַלְכָּם הֵם צְרִיכִין לִהְיוֹת קְדוֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אָנִי (ויקרא יט:ב), ״וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יֵרֵד ה׳ לְעֵינֵי כָל הָעָם״ (שמות יט:יא), וְאָז יִרְאוּ פְּנֵי מַלְכָּם. וּבֶאֱמֶת שֶׁהִתְחִיל לְדַבֵּר עִמָּהֶם בְּעַצְמוֹ, שֶׁהֲרֵי שְׁנֵי דִּבְּרוֹת רִאשׁוֹנוֹת מִפִּי הַגְּבוּרָה שָׁמְעוּ, עַד שֶׁהָיוּ יְרֵאִים מִן הָאֵשׁ וְהַקּוֹלוֹת. אָז חָזְרוּ מִמִּשְׁאֲלוֹתָם וְאָמְרוּ ״דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה״ (שמות כ:טז).