פרשנות מצטטת על שמות י:ז

וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה וְגוֹ׳. רַבִּים תָּמְהוּ עַל פָּרָשָׁה זוֹ שֶׁלֹּא נִזְכַּר בָּהּ מָה יֹאמַר מֹשֶׁה לְפַרְעֹה בְּבוֹאוֹ אֵלָיו, כִּי לֹא נִזְכַּר דָּבָר מִן מַכַּת הָאַרְבֶּה, וּמַה שֶּׁפֵּרֵשׁ הָרַמְבַּ״ן בְּשֵׁם הָרַבָּתִי שֶׁיֵּשׁ רֶמֶז לְמַכַּת הָאַרְבֶּה בְּמַה שֶּׁנֶּאֱמַר ״וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם״ (שמות י, ב), וּכְתִיב בְּאַרְבֶּה דְּיוֹאֵל (א ג) ״עָלֶיהָ לִבְנֵיכֶם סַפֵּרוּ וּבְנֵיכֶם לִבְנֵיהֶם״ – אֵין זֶה מַסְפִּיק לְיִשּׁוּב קֻשְׁיָא זוֹ, כִּי הִיא גּוּפָא קַשְׁיָא: כִּי לָמָּה נֶאֱמַר בְּמַכָּה זוֹ שֶׁיְּסַפְּרֶהָ לְבָנָיו יוֹתֵר מִבְּכָל הַמַּכּוֹת? וְלִי קָשֶׁה עוֹד: לָמָּה לֹא נֶאֱמַר הַכְבָּדַת לֵב עֲבָדָיו כִּי אִם בְּמַכַּת הַבָּרָד וְהָאַרְבֶּה? וְכִפְשׁוּטוֹ נִרְאֶה לִי שֶׁבְּכָל הַמַּכּוֹת וַדַּאי אֵין חִלּוּק בֵּין פַּרְעֹה לַעֲבָדָיו, כִּי וַדַּאי הָיָה פַּרְעֹה מַרְגִּישׁ בְּכֻלָּם כְּמוֹ עֲבָדָיו, זוּלַת מַכַּת הָרָעָב וְהַבַּצֹּרֶת שֶׁאֵינוֹ נוֹגֵעַ כִּי אִם בַּעֲבָדָיו אֲבָל לֹא בַּמֶּלֶךְ עַצְמוֹ, כִּי עַל הָרֹב יֵשׁ לַמְּלָכִים אוֹצְרוֹת חִטִּים מִפְּנֵי שְׁנַת הָרָעָב, וְעַל צַד הַהַפְלָגָה הוּא אִם יִגַּע הָרָעָב בַּמֶּלֶךְ עַצְמוֹ. עַל כֵּן אָמַר בַּבָּרָד ״וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ הוּא וַעֲבָדָיו״ (שמות ט, לד) – לֹא זוֹ הוּא, אֶלָּא אֲפִלּוּ עֲבָדָיו שֶׁהָיָה לָהֶם לָתֵת לֵב עַל כִּי קָרָא ה׳ לָרָעָב, מִכָּל מָקוֹם לֹא הִקְפִּידוּ, לְפִי שֶׁהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ. וּכְשֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֵׁנִית לְמֹשֶׁה ״כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו״ (שמות י, א), הֵבִין מֹשֶׁה מִזֶּה שֶׁיַּעֲשֶׂה לוֹ הַתְרָאָה שֵׁנִית, כִּי קָרָא ה׳ לָרָעָב, וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא יָשִׂיתוּ לִבָּם לְהַתְרָאָתְךָ – לֹא זוֹ הוּא, אֶלָּא אֲפִלּוּ עֲבָדָיו. וּמִזֶּה הֵבִין מֹשֶׁה שֶׁרְצוֹן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לִשְׁלֹחַ הָאַרְבֶּה, כִּי מִדֶּרֶךְ הָעוֹלָם שֶׁהַתְּבוּאָה שֶׁנִּגְמְרָה בַּשָּׂדֶה אֵין לָהּ כִּלָּיוֹן כִּי אִם עַל יְדֵי בָּרָד אוֹ עַל יְדֵי אַרְבֶּה, וּמֵאַחַר שֶׁכְּבָר הָיָה בָּרָד, אֵין זֶה כִּי אִם אַרְבֶּה שֶׁיֹּאכַל מַה שֶּׁהִשְׁאִיר הַבָּרָד. לְכָךְ נֶאֱמַר בְּמַכָּה זוֹ דַּוְקָא ״וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו עַבְדֵי פַרְעֹה עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ״ (שמות י, ז), כִּי הָיָה הָרָעָב נוֹגֵעַ בְּיוֹתֵר בַּעֲבָדָיו מִבְּפַרְעֹה, עַל כֵּן הִפְצִירוּ בְּפַרְעֹה שֶׁיְּשַׁלַּח אֶת הָעָם.

וַאֲנִי אַקְשֶׁה. הִנֵּה בִּהְיוֹת הָאֵל חָפֵץ בִּתְשׁוּבַת רְשָׁעִים וְלֹא בְמִיתָתָם, כְּאָמְרוֹ (יחזקאל לג:יא) "חַי אָנִי נְאֻם ה', אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע, כִּי אִם בְּשׁוּב הָרָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה", אָמַר שֶׁיַּרְבֶּה אֶת אוֹתוֹתָיו וְאֶת מוֹפְתָיו, וְזֶה לְהָשִׁיב אֶת הַמִּצְרִים בִּתְשׁוּבָה, בְּהוֹדִיעַ לָהֶם גָּדְלוֹ וְחַסְדּוֹ בָּאוֹתוֹת וּבַמּוֹפְתִים, כְּאָמְרוֹ (שמות ט:טז) "בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ, בַּעֲבוּר הַרְאוֹתְךָ אֶת כֹּחִי". וְעִם זֶה הָיְתָה הַכַּוָּנָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל יִרְאוּ וְיִירָאוּ, כְּאָמְרוֹ (שמות י:א-ב) "לְמַעַן שִׁיתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ, וּלְמַעַן תְּסַפֵּר". וְאֵין סָפֵק שֶׁלּוּלֵא הַכְבָּדַת הַלֵּב הָיָה פַרְעֹה מְשַׁלֵּחַ אֶת יִשְׂרָאֵל בְּלִי סָפֵק, לֹא עַל צַד תְּשׁוּבָה וְהַכְנָעָה לָאֵל יִתְבָּרַךְ, שֶׁיִּתְנַחֵם מֵהֱיוֹת מוֹרֵד, אַף עַל פִּי שֶׁהִכִּיר גָּדְלוֹ וְטוּבוֹ, אֶלָּא עַל צַד הֱיוֹתוֹ בִּלְתִּי יָכוֹל לִסְבֹּל עוֹד אֶת צָרַת הַמַּכּוֹת, כְּמוֹ שֶׁהִגִּידוּ עֲבָדָיו בְּאָמְרָם (שמות י:ז) "הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם", וְזֹאת לֹא הָיְתָה תְּשׁוּבָה כְּלָל. אֲבָל אִם הָיָה פַרְעֹה חָפֵץ לְהִכָּנַע לָאֵל יִתְבָּרַךְ, וְלָשׁוּב אֵלָיו בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה, לֹא הָיָה לוֹ מִזֶּה שׁוּם מוֹנֵעַ. וְהִנֵּה אָמַר הָאֵל יִתְבָּרַךְ וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה, שֶׁיִּתְאַמֵּץ לִסְבֹּל הַמַּכּוֹת וְלֹא יְשַׁלַּח מִיִּרְאַת הַמַּכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, "לְמַעַן שִׁיתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ", שֶׁמֵּהֶם יַכִּירוּ גָּדְלִי וְטוּבִי וְיָשׁוּבוּ הַמִּצְרִים בְּאֵיזוֹ תְשׁוּבָה אֲמִתִּית. "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר" אַתָּה יִשְׂרָאֵל הָרוֹאֶה בְּצָרָתָם, "בְּאָזְנֵי בִנְךָ" לְהוֹדִיעַ שֶׁכָּל אֵלֶּה יִפְעַל אֵל עִם גֶּבֶר לַהֲשִׁיבוֹ אֵלָיו, וְזֶה כְּשֶׁיְּפַשְׁפְּשׁוּ בְמַעֲשֵׂיהֶם בְּבוֹא עֲלֵיהֶם אֵיזֶה פֻרְעָנוּת.

בשם אאמו"ר הגאון מוהר"ר משה יונה באנדי זצ"ל בפסוק הזה שמזכיר בעהג"ד ונאמר עוד שם ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו וגו' עד מבכר אדם עד בכור בהמה וגו' עד אפדה יש לדקדק איזה שייכות יש לשאלת תם גבי בכור שמזכיר בעהג"ד התשובה מהמקרא הזה לשאלת תם דווקא ועוד על קרא גופי' שחוזר לאמר ויהי כי הקשה פרעה וגו' מאחר שאמר כבר בחזק יד הוציאנו ד' ממצרים הרי סלוק ענינא, מאי חוזר ומגיד ויהי כי הקשה, אך נראה לומר כי הלא בין בכור אדם ובין בכור בהמה טעם אחד אשר נצולו ממכת בכורות מפני מה בבכור אדם מועיל הפדיון לתת לכהן והמעות אשר ביד כהן נשאר חולין כמו שהי' מקודם ובבכור בהמה לא יועיל פדיון רק הבכור עצמו הדם ואימורין למזבח חלק גבוהה והבשר נאכל לכהנים ואמאי שנין דין מן דין הלא טעם אחד לשניהם ובאמת לחילוק מפורסם כזאת איננו צורך השכלה ביותר ואף החם יוכל להרגיש כ"ז ונראה לפרש כשנתב נן על ב' מיני הבכורות בכור אדם ובכור בהמה של בני ישראל אשר נצולו ממכת בכורות באיזה מין מהם היה הנס יותר גדול, בזה המין צריך שיהיה ההודאה והשבח לו י"ח ג"כ יותר גדולה וגם צריך ליתן טעם לשבח למה שינה הכתוב כאן לתת לנו מצות בכורות לאות ולזכרון למכת בכורות אשר לא עשה כן בשאר מצוות שלא מצינו בכל התורה אף מצוה אחת אחרת אשר כתוב אצלה טעם מיוחד על מה נצטו' בפרטות ונראה דעיקר המצוה הזאת ניתנה לנו להורות אותנו אשר דווקא על ידי מכה זו היתה הצלת ישראל להוציאם ממצרים דהנה בוודאי בזו מכה האחרונה היה הקב"ה צריך מאוד לחזק לב פרעה יותר מהקודמים מפני שכבר נלאו המצרים הכיל את כל המכות כאמרם לפרעה עד מתי וגו' הטרם תדע וגו' וע"כ נתן להם הקב"ה מכות בכורות באחרונה ליתן להם מקום לטעות שיראתם היינו ע"ז שלהם עושה להם כך מדה כנגד מדה כיון שבשעה שאלו היו שוחטין ואוכלים הפסח שהוא עיקר ע"ז שלהם כאמור הן נזבח תועבת מצרים וגו' וע"כ הן אומרים שעיקר המכה בא להם בשביל שהניחו לישראל לשחוט אלהיהם לעיניהם ומכש"כ שבני ישראל יענשו ג"כ עבור זה החטא שבזו יראתם אך כאשר ראו שבני ישראל כולם חיים וקימים אז החבוננו כי נהפוך הוא אבל עדיין היה לבם מהסס בקרבם לפי שעה מועטת דלמא עוד ידו של יראתם נטוי' על שונאי ישראל עד אשר ראו שהמכה היה אף בבכורי בהמת של המצרים שזה עיקר ע"ז שלהם מזה שפטו על הקודם שרק העונש שלהם מהקב"ה בשביל ישראל לפדות אותם ממצרים ולא דרשו וחקרו עוד על בהמת ישראל אם גם הם נלקים כאשר ראו כי מת יראתם ואדוניהם, וחלו ורעדו איך יענישו הם עצמם נמצא בירור הנס אשר נתברר להמצרים הי' ע"י בכורות בהמתם יותר מבכורותיה עצמם, וכאשר הקדמנו למעלה כל שהנס יותר גדול צריך השבח וההודאה שיהי' יותר גדל לכן מבכור בהמה היה ממנו למזבח ולכהנים אבל בבכורי אדם איננו צורך רק להפדיון לבד וזהו ביאור הכתוב ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרוג וגו' ע"כ נתן לו הקב"ה מכה זו להקשות את לבו יותר ממה שהקשה בעצמו כי תלה פרעה את עונש המכה אשר בא מע"ז שלו אך מתי נתברר זה לפרע' ע"ז אמר הכתוב ויהרוג ד' את כל בכור דייקא מבכור אדם ועד בכור בהמה ומאחר שהמכה בא ג"כ על בכור בהמה שזהו עדות וראי' גדולה דאפילו באלהיהם עשה שפטים והכל מאת הקב"ה ובזה היתה עיקר הצלת ישראל לפדותם מביניהם ע"כ אני זובח לד' כל פטר רחם הזכרים שיהא ממנו חלק לגבוה וחלק לכהן וכל בכור בני רק אפדה. ודפח"ח שפתותיו דובבות בקבר:

ויהפך. נֶהְפַּךְ מִמַּה שֶּׁהָיָה, שֶׁהֲרֵי אָמַר לָהֶם "קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי" (שמות י"ב), וְנֶהְפַּךְ לֵב עֲבָדָיו, שֶׁהֲרֵי לְשֶׁעָבַר הָיוּ אוֹמְרִים לוֹ "עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ" (שמות י'), וְעַכְשָׁיו נֶהֶפְכוּ לִרְדֹף אַחֲרֵיהֶם בִּשְׁבִיל מָמוֹנָם שֶׁהִשְׁאִילוּם: