וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה נְטֵ֨ה יָדְךָ֜ עַל־אֶ֤רֶץ מִצְרַ֙יִם֙ בָּֽאַרְבֶּ֔ה וְיַ֖עַל עַל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְיֹאכַל֙ אֶת־כָּל־עֵ֣שֶׂב הָאָ֔רֶץ אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר הִשְׁאִ֖יר הַבָּרָֽד׃
רמב"ן
הנני מביא מחר ארבה אמרו המפרשים שהיו ימים רבים בין מכת הברד למכת הארבה בעבור הצומח לכם מן השדה (שמות י׳:ה׳) ועל דעתי לא היו ימים רבים ביניהם, רק מעט, כי בידוע הוא שלא נמשך דין המצריים יותר משנה, כי משנות משה רבינו יוודע זה, כמו ששנינו במסכת עדיות (ב י) משפט המצרים במצרים שנים עשר חדש, וכן אמר (שמות י׳:ה׳) יתר הפליטה הנשארת לכם מן הברד וכתיב (שמות י׳:י״ב) אשר השאיר הברד, כי היתה השנה ההיא בעצמה, אם כן היה הברד בחדש אדר בשנה ההיא, לא מקודם לכן, כי השעורה אביב והחטה אפילה ולא יזיק אליה אם יכה הברד מה שצמח ממנה כי תשוב ותצמיח. ועדיין לא פרחה הגפן ולא הנצו האילנות, ולכך אמר הכתוב (שמות ט׳:כ״ה) ואת כל עץ השדה שבר, כי שבר הענפים והפארות. ואחרי כן בחדש ימים בניסן צמחה החטה והכוסמת, והיא הפליטה הנשארת להם מן הברד, והתחילו העצים להוציא פרח והנצנים נראו. וזה טעם הצומח, כי בא הארבה ואכל פרחיהם והשחית הכל אשר לא השאיר להם פרח או ציץ, ובחדש הזה עצמו נגאלו, והכתוב שאמר (שמות י׳:ט״ו) ואת כל פרי העץ, יאמר על הנץ שיעשה פרי, כמו שאמר (שם) כל ירק בעץ:
רמב"ן
למען אנסנו הילך בתורתי אם ישמרו מצות התלויות בו שלא יותירו ממנו ולא יצאו בשבת ללקוט. לשון רש"י. (רש"י על שמות ט״ז:ד׳) ואיננו נכון, אבל הוא כמו שאמר (שם טז) המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך למען ענותך ולמען נסותך להטיבך באחריתך, כי נסיון הוא להם שלא היה בידם מזון, ולא יראו להם עצה במדבר רק המן, שלא ידעו מתחלה, ולא שמעו מאבותם, ויורד להם דבר יום ביומו וירעיבו אליו, ועם כל זה שמעו ללכת אחרי השם לא לחם: וככה אמר להם עוד (שם ח ב) וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלהיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענותך ולמען נסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצותיו אם לא, כי היה יכול להוליכם בדרך הערים אשר סביבותיהם והוליכם במדבר נחש שרף ועקרב (שם טו), ושלא יהיה להם לחם רק מן השמים דבר יום ביומו, לנסותם ולהטיב להם באחרונה, שיאמינו בו לעולם וכבר פירשתי ענין הנסיון בפסוק והאלהים נסה את אברהם (בראשית כב א). והרב אמר במורה נבוכים (ג כד) לדעת כל יודע ולנסות היש תועלת בעבודת האל ואם יש בה ספוק צורך אם לא. ואם כן היה ראוי שיאמר "למען ינסה לדעת": והנה לא הזכיר כאן דבר רק המן שהוא הלחם שהמטיר להם, אבל כאשר אמר להם משה (שמות ט״ז:ח׳) בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע, ידענו כי הכל נאמר לו, אבל הכתוב יקצר בדברים הנכפלים בענין הצווי או בספור, כאשר הזכרתי לך פעמים רבים (לעיל ט יב, י יב, יא א) ופעמים לא יזכיר האחד כלל, דכתיב בפרשה הזאת (שמות ט״ז:ל״ב) זה הדבר אשר צוה ה' מלא העומר ממנו, ולא נכתבה הצואה כלל, וכן במקומות רבים: ועל דעת האומרים (הראב"ע) כי "לחם" כל מאכל, יתכן שיאמר הנני ממטירלכם לחם על המן ועל השלו, כי יתכן להם שאלתם ששאלו לחם ובשר, ומשה פירש שיהיה הבשר בערב לאכול והלחם בבקר לשבוע כדרך כל הארץ:
אלשיך
ויט משה את מטהו כו'. אפשר כי הוא ית' נתן כבוד למשה שבנטיית ידו יבא הנס בלי מטה כמו שכתבנו במכת הברד והוא כאשר עשה בקריעת ים סוף שבידו בלי מטה קרע הים כנודע מרז"ל ומשה חלק כבוד לקונו ויט את מטה ה' ולהורות שע"י כן בא הארבה נהג ה' רוח קדים בארץ מאז נטה המטה להורות כי מאז הוכן הרוח שישאהו אך למה שהייעוד היה לבא מחר ע"כ לא נשאו עד הבקר וזהו הבקר היה ורוח הקדים נשא את הארבה ולבל יראה שהרוח הקדים עשה הדבר דרך טבע ע"כ אמר כי לא עשה רוח הקדים רק שנשא את הארבה ממקומו אך אח"כ ויעל הארבה מעצמו על ארץ מצרים וע"כ לא אמר ויעלהו על ארץ מצרים כ"א כאו' בפי' שאחר שנשא את הארבה נחה שקטה הרוח ועלה הארבה מאליו. ועוד סי' שני אל היות הדבר בהשגחה כי הלא וינח בכל גבול מצרים בצמצום ד' מאות פרסה על ד' מאות פרסה לא פחות ולא יותר כמאמרם ז"ל (ש"ר פ"י) כי מהארבה ידעו עד היכן מגיע גבול מצרים ומתחיל גבול כוש הה"ד כי כאשר משפטיך לארץ צדק למדו כל יושבי תבל וזהו וינח כו' כי אין רוח הקדים יוכל עשוהו כ"א כח אלהי עולם ה' עוד סימן שלישי והוא היותו כבד מאד לפניו לא היה כו' ואם בטבע מה נשתנה זה אלא ודאי כי מה' הוא: