וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה גַּם־אַתָּ֛ה תִּתֵּ֥ן בְּיָדֵ֖נוּ זְבָחִ֣ים וְעֹל֑וֹת וְעָשִׂ֖ינוּ לַיהוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ׃
הכתב והקבלה
עולה וזבחים לאלהים. לא ידעתי למה לא הזכיר השם הוי' ב"ה, דהא אמרי' סוף מנחות בוא וראה בפרשת הקרבנות שלא נאמר בהם לא אל ולא אלהים אלא להשם, שלא ליתן פתחון פה לחלוק, כי לשון זה כתיב גם בע"א כמו לא תשתחוה לאל אחר ואלהים אחרים, שלא יאמרו שהקב"ה שהוא אלהי אלהים נתן לאלהים אחרים כח וממשלה בשפלים וצוה לעבדם, לכן כתב שם הוי' שאין לעבוד רק להשם המיוחד (ע"ש במהרש"א ח"א), ואם בישראל נזהר קרא כ"כ כש"כ ביתרו שכעת נכנס תחת כנפי השכינה להתגייר היה מן הראוי לפרש שהקריב להשם הוי' ב"ה להורות שפירש ממה שהיה רגיל עד הנה בעבודת אלילים ממש או בעבודת השתוף, ועתה פירש מזה לגמרי. וקחזינן דגם קודם מ"ת נזהר קרא מזה, ויזבחו זבחים שלמים לה' (משפטים כ"ד) זבחים ועולות ועשינו להשם אלהינו (בא י') ויבן נח מזבח לה' (נח ח' כ') וביעקב אמר ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק (ויגש מ"ו א') הוסיף אביו יצחק להורות שמאדון אדוני' ית' מדבר והמשורר שאמר זבח לאלהים תודה נזהר להזכיר אחריו מיד ושלם לעליון נדריך להורות שמאלהי האלהים שהוא העליון ית' קמשתעי (ועי' ברמב"ן ר"פ ויקרא בפ' עולה אשה ריח ניחח לה' מה שכתב בענין זה ע"ד האמת), והנה במכילתא אמרו כאן ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים לאלהים, הכתוב מתמי' עליו, אדם שהיה עובד כו"מ ומנסך ומשתחוה לאלילים שלו עכשיו הוא מביא עולה וזבחים לאלהים, (ונ"ל מדלא כתיב ויזבח רק ויקח למדו כן, ופירשוהו כמו ויקח קרח דתרגומו ואתפלג וכפירש"י שם לקח א"ע לצד אחר ונחלק משאר העדה, אף כאן ויקח יתרו, אתפלג ונחלק ממה שהיה עד הנה ולקח א"ע לצד אחר להיות נחלק משאר עמים. ומפרשי המכילתא לא פי' כן), ולפי"ז התמי' יותר גדולה אם הקרא מהדר לאשמעי' ממעלת יתרו, הו"ל לבאר היטב מעלתו שהיו עולה וזבחים להוי' ב"ה. עיין מכדרשב"י (ויקרא ה' א') קרבן לה' ולא לאלהים וכו' אבל הא כתיב זבחי אלהים רוח נשברה ולא זבחי ה' וגו' קרבן אלהים לא כתיב אלא זבחי אלהים וגו':
ברכת אשר
למעלה (י, כה) כותב ראב"ע (בפירושו הקצר): יש אומרים שנתן להם (זבחים ועולות) בצאתם, וזה טעם "וברכתם גם אתי", אך משום מה אינו חוזר על כך כאן, והרי כאן מקומה של הערה זו. (פ' בא תשנ"ד) ורמב"ן פירש: כאשר תזבחו לה' אלהיכם כאשר דברתם ותתפללו על נפשותיכם, שלא יפגע אתכם בדבר או בחרב, תזכירו גם אותי עמכם. ורשב"ם פירש: לכו וגם תברכו אותי בלכתכם. וב"דעת מקרא" פירשו: לשון קצרה, וכוונתה: מברך אני אתכם 'לכו לשלום!', ברכו גם אותי. אלא שמתוך גאוותו, או מתוך צערו, לא פירש פרעה בפיו ברכה לישראל והבליעה ברמז. ולהלן (לט) על המילים "וגם צדה" כתב רס"ג: עד שאפילו צדה.
רש"י
גם צאנכם גם בקרכם קחו. וּמַהוּ כאשר דברתם? "גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלֹת" (שמות י'), קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם: