וְכִֽי־יָזִ֥ד אִ֛ישׁ עַל־רֵעֵ֖הוּ לְהָרְג֣וֹ בְעָרְמָ֑ה מֵעִ֣ם מִזְבְּחִ֔י תִּקָּחֶ֖נּוּ לָמֽוּת׃ (ס)
ביאור יש"ר
והנחש היה ערום, מפורש בס' איוב ובסיפור מיתת אחאב בנביאים שבין רבבות מלאכי מעלה יש קצתם משטינים בני אדם ביום משפט ומלמדים עליהם חובה, לא לחרוץ על פיהן משפט בני אדם כי הוא ב"ה לבדו גוזר ומצוה וכל אשר יחפוץ יעשה, אבל גזרה חכמתו ית' להודיעם סודו הן כדי להעמידם על יושר משפטיו ית' הן לנסות על ידיהם את הצדיקים כמו שקרה לאיוב, הן מטעמים אחרים נעלמים מבני אדם, ודומה לזה מצאנו ביהושע הכהן הגדול שהיה השטן עומד על ימינו לשטנו, כלומר ששאל מופת שינסהו השם בשפטיו, אבל ה"ית גער בו ולא רצה לשמוע אליו שכפי דרך חכמתו העליונה לא היה צריך לנסיון, והנה על פי מה שספר הכתוב בענין איוב מתברר לנו ענין הנחש שזכר כאן הכתוב, כי כאשר ברא השם ב"ה את האדם ואשתו בצלם ודמות והושיבם בגן עדן באושר גדול בעבור ישמרו חקיו ביום משפט בהתיצב בני אלהים אמר השופט העליון, השמתם לבכם אל יציר כפי ההולך לפני באמת ובצדקה, ידע שמי ואכבדהו, אז בא גם השטן כדרכו, ובקנאתו לכבודם אמר למה יפלא שהאדם ואשתו שומרים מצותך, והרי אינם יודעים לעשות רע כי הם לבדם בארץ, אבל אילו יחיו בקרב אנשים חטאים שיסיתום בחלקלקות ויודיעום שאם יאכלו מפרי העץ ההוא יעלו למדריגה יותר גדולה, מיד יתפתו לדבריהם ויעברו על מצותך, אז נתן לו ה"ית רשות לברר הדבר במופת אע"פי שידע שלא יעמדו בנסיון, וזה מטעמים שכתבנו (לעיל ב' י"ז), והשטן יצא מלפני ה' למלאות עצתו, ולפי שאדם אחר בארץ אין להסית על ידו את אדם וחוה, הוצרך לבחור באחד הבע"ח, ולא מצא מוכן בכולם כי אם הנחש שהיה ערום מכל חית השדה, והשטן העיר את הנחש וישם דבר בפיו והוא דבר מה שדבר אל האשה, והנה הכתוב קצר בתעלומות כאלה ורק הודיענו שהנחש היה ערום מכל חית השדה, ותואר ערום נופל על המרבה מחשבות בלבו טרם יעשה דבר, כלומר שמבקש תחבולות ודרכים שונים כדי שיצליח מעשהו, וכדרך שנבאר (שמות כ"א י"ד), ומלבד שכל החיות היו בתחילת הבריאה יותר שלימות ממה שהן עתה, העיד הכתוב שהיה הנחש שלם מכולן בערמימות, ולכן בחר בו השטן:
מצודת דוד
ויאמר לבקעם. חשב לבקעם וכן בקעם ודוגמתו להרגו בערמה (שמות כ״א:י״ד) ור״ל חשב להרגו וכן הרגו:
תוספות יום טוב
התריתם וכו'. גמרא אמר עולא מנין להתראה מן התורה [אפילו כי ידעינן דלאו שוגג הוא כמו חבר. ועיין מ"ש במשנה ג' פ"ב דמכות] שנאמר (ויקרא כ׳:י״ז) ואיש אשר יקח את אחותו וגו' וראה את ערותה אטו בראייה תליא מילתא [משום דראה אותה מחייב] אלא עד שיראוהו טעמו של דבר [שהיא ערוה לו] אם אינו ענין לכרת [דכתיב בהאי קרא. וכרת דין שמים הוא. וקמי שמיא גליא אם שוגג או מזיד. ולא בעי התראה] תנהו ענין למלקות. דבי חזקיה תנא וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה (שמות כ״א:י״ד) [ולא כתיב אם הזיד] שהתרו בו ועדיין הוא מזיד. דבי רבי ישמעאל תנא המוצאים אותו מקושש עצים (במדבר ט״ו:ל״ג) [שקישש לא נאמר] שהתרו בו ועדיין הוא מקושש. דבי רבי תנא על דבר אשר ענה (דברים כ"ב) על עסקי דיבור. וצריכא. דאי כתב רחמנא אחותו ה"א חייבי מלקות אין. חייבי מיתות לא. כתב רחמנא כי יזיד. ואי כתב רחמנא וכי יזיד. ה"א הני מילי סייף דקל. אבל סקילה דחמורה. אימא לא. צריכא. ותרתי בנסקלין למה לי לר"ש לאתויי נשרפין. לרבנן מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא. ולכתוב [רחמנא] בנסקלין וליתו הנך ולגמרו מיניה ה"נ מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא: