פרשנות מצטטת על שמות כא:יז

תו כתב הרמב"ן וכן הכתוב במקלל אביו ואמו וכו' אע"פ שאין מרגישין והמכה פטור וכו' עכ"ל. הנה אם כפי הנראה מדבריו לפום ריהטא שהטעם הוא שעשה נבלה גדולה שנתחייב עליו בדמו, אינני יודע טעם לטעם הזה, א"כ בכל חייבי מיתות היה לו ליתן טעם זה שעשה נבלה גדולה שנתחייב עליו בדמו, ר"ל שגרם לעצמו מיתה. ועוד אביו ואמו קלל למה לי, דאם הפירוש דדמיו בו הוא הטעם ה"ל למיכתב איש כי יקלל אביו ואמו מות יומת דמיו בו ותו לא, שהרי עיקר הטעם הוא דמיו בו לפירוש זה. וע"כ צ"ל דקושייתו דדלמא אביו ואמו קלל הוא טעם למה שקדם ואמר מקלל אביו ואמו מות יומת ר"ל לכך מות יומת לפי שעשה נבלה גדולה וקלל אביו ואמו, כבר השיב ע"ז בעל מגילת אסתר וז"ל. נ"ל שאין זה טעם כלל שאיך נאמר שאביו ואמו קלל יהיה טעם למה שאמר איש אשר יקלל וגו', והרי זה כאומר האוכל חזיר לוקה מפני שאכל חזיר שזה אינו טעם. ולכך פירשוהו רבותינו למקלל אותם לאחר מיתה עכ"ל. ולי היה נראה דהוציאו חז"ל דאביו ואמו קלל אינו טעם אלא אתי לעונש מיוחד למקלל אחר מיתה, מהא דכתב רחמנא אביו ואמו קלל דמיו בו, ואי ס"ד דאביו ואמו קלל הוא טעם למה שחייבו התורה מיתה טפי הוה עדיף להקדים דמיו בו לאביו ואמו קלל דהשתא הוי טעמא נמי למה שהחמירה התורה להמיתו במיתה החמורה שהיא סקילה כדילפינן מג"ש דדמיהם בם משום שעשה נבלה גדולה שקלל אביו ואמו. ומדכתב רחמנא אביו ואמו קלל דמיו בו ש"מ דאתי לאגמורן דאם קלל אביו ואמו לאחר מיתה דמיו בו שחייב סקילה. ואין להקשות א"כ מנ"ל דמקלל אביו ואמו בחייהם חייב סקילה, דלמא אינו אלא חנק כסתם מיתה האמורה בתורה ועל אחר מיתה חייב סקילה מג"ש דדמיהם בם. ז"א דילפינן בק"ו השתא אלאחר מיתה חייב סקילה אמחיים לא כ"ש. ולא שייך הכא אין עונשין מן הדין, דכיון דכתיב מות יומת ולא ילפינן בק"ו אלא פירושו דמות יומת אין זה עונשין מן הדין דלא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא, כדיליף הש"ס בסנהדרין (דף נ"ב:) דמות יומת דרוצח הוא סייף מק"ו דעבד כנעני, ואי ס"ד דזה מיקרי אין עונשין מן הדין היכי יליף בק"ו מעבד כנעני להחמיר ברוצח ולפרש מות יומת הנאמר סתם שהוא סייף. א"ו דזה לא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא. וכן צ"ל לפי מה שכתבו התוס' בד"ה ומה מכה אביו ואמו. וא"ת מה למכה שכן בחנק תאמר במקלל שכן בסקילה. וי"ל דהיא גופא ילפינן השתא דמכה אביו בסקילה בק"ו ממקלל עכ"ל. וקשה הא אין עונשין מן הדין, אלא ע"כ כיון דכתיב במכה אביו ואמו מות יומת בהדיא הא דילפינן בק"ו פירושא דמות יומת לא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא. ואין להקשות דנוקי אביו ואמו קלל דמיו בו במקלל מחיים ואיש כי יקלל אביו ואמו מות יומת במקלל לאחר מיתה, די"ל דמסתבר לאוקמי רישא דקרא במחיים וסיפא בלאחר מיתה דמחיים אית ליה קדימה טבעית מלאחר מיתה וק"ל: אמנם קשיא לפ"ז מאי פריך הש"ס הניחא לר' יונתן דמייתר ליה קרא אביו ואמו לדרשא דחייב אלאחר מיתה אלא לר' יאשיה מאי איכא למימר. דתניא אשר יקלל את אביו ואת אמו אין לי אלא אביו ואמו, אביו שלא אמו ואמו שלא אביו מנין, ת"ל אביו ואמו קלל אביו קלל אמו קלל. פירש"י בראש המקרא סמך קללה לאביו ובסוף סמך לאמו. ולכל הנ"ל מאי קושיא דלמא לחלק ילפינן מדבראש המקרא סמך קללה לאביו ובסוף סמך לאמו, ומקלל לאחר מיתה דחייב יליף מדכתיב דמיו בו אחר אביו ואמו קלל. והנראה בישוב זה הוא, ע"פ מה שראיתי באיזה מפרש קדמון וכעת אזיל מיני שם החכם שפירש שלכך סמך בסוף קללה לאמו משום דאביו ואמו קלל הוא טעם למה שגזרה עליו התורה מיתה, כלומר לכך מקלל אביו ואמו מות יומת משום דנבלה גדולה עשה שקלל אביו ואמו, וכמו שהטעים הרמב"ן הנ"ל. ובקללת אמו הוא יותר נבלה מבקללת אביו שאמו ודאית משא"כ אביו. והיינו דסמך קללה לאמו כלומר נבלה גדולה עשה שקילל אביו וביותר כשקלל אמו שהיא ודאית, ע"כ ראיתי זה כמה שנים במפרש קדמון. ואף אנא אענה אבתריה, לפי דרכו שיותר נבלה בקללת אמו מבקללת אביו לפי שטבע האנושית לכבד את אמו יותר מאביו, כדאיתא במס' קידושין (ל':) רבי אומר גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהבן מכבד את אמו יותר מאביו שמשדלתו בדברים לפיכך הקדים אב לאם, וכשמבזה ומקלל אביו ואמו קללת אמו יותר נבלה מקללת אביו שנשתנו עליו סדרי הבריות וק"ל: ובזה יתישב דודאי אי לאו דכתב רחמנא דמיו בו בתר אביו ואמו קלל, לא הוה מצי ר' יאשיה למילף מדסמך קללה לבסוף לאמו דאמו שלא אביו חייב, דהייתי אומר לעולם אינו חייב עד שיקלל אביו ואמו והא דסמך לבסוף קללה לאמו, היינו משום דאביו ואמו קלל הוא טעם למה שקדם איש כי יקלל אביו ואמו מות יומת כלומר דלכך מות יומת משום שעשה נבלה גדולה שקלל אביו ואמו ומש"ה סמך קללה לאמו דקללת אמו היא נבלה יותר גדולה מקללת אביו כנ"ל. משא"כ השתא דכתיב דמיו בו אחר אביו ואמו קלל, ומוכרח שאביו ואמו קלל אינו טעם למה שקדם כמ"ש לעיל, הוקשה לר' יאשיה למה סמך לבסוף קללה לאמו מאחר שאינו טעם למה שקדם וה"ל לסמוך קללה לאביו כברישא דקרא, א"ו דאתי לחלק. והיינו דפריך הש"ס אלא לר' יאשיה מא"ל, דהשתא איצטרך למיכתב דמיו בו אחר אביו ואמו קלל לאגמורן דאביו ואמו קלל אינו טעם למה שקדם ויש ללמוד מדסמך לבסוף קללה לאמו שאמו שאינו אביו חייב, דבלא"ה הייתי אומר דאביו ואמו קלל הוא טעם למה שקדם וליכא למילף מדסמך לבסוף קללה לאמו דלחלק אתי כנ"ל ודוק: אמנם יש לדחות דלעולם אביו ואמו קלל הוא טעם למה שקדם, והא דכתב רחמנא דמיו בו אחר אביו ואמו קלל ולא קודם, היינו משום דדמיו בו אתי לאגמורן דמיתתו בסקילה ועל מה שמיתתו בסקילה אין במה שעשה נבלה גדולה וקלל אביו ואמו בנותן טעם, דבשלמא על מה שחייב המקלל אביו מיתה אע"ג דמקלל אדם אחר אינו במיתה, יש בנותן טעם דשאני מקלל אביו ואמו שעשה נבלה גדולה וקלל אביו ואמו והיינו דסיים אביו ואמו קלל וכמו שפירש הרמב"ן, אבל על מה שמקלל אביו ואמו בסקילה אינו בנותן טעם שהרי מכה אביו ואמו שג"כ נבלה גדולה עשה שהכה אביו ואמו ואפ"ה אינו בסקילה אלא בחנק: ואין לומר דלפום סברא דקיימינן שאביו ואמו קלל אתי לטעם למה שקדם ולא לחייב על אחר מיתה, א"כ ראוי שנאמר שגם מכה אביו ואמו בסקילה בק"ו ממקלל אביו ואמו כמ"ש התוס' בד"ה ומה מכה אביו ואמו ע"ש בפ" הנחנקין, דהרי לפום מאי שאני מדקדק דאי לטעם למאי שקדם אתי האי אביו ואמו קלל מהראוי היה דליכתוב דמיו בו קודם מקלל אביו ואמו כדי שיהא אביו ואמו קלל נמי טעם למה שהחמירה התורה במיתת המקלל אביו ואמו וחייבתו סקילה, נימא באמת מכח האי דקדוק גופא, מדלא כתבה רחמנא דמיו בו קודם אביו ואמו קלל ש"מ דמכה אביו ואמו אינו בסקילה ולכך לא כתב רחמנא דמיו בו קודם אביו ואמו קלל משום דלמה שמקלל אביו ואמו בסקילה אין באביו קלל בנותן טעם שהרי מכה אביו ואמו ג"כ עשה נבלה גדולה שהכה את אביו ואת אמו ואפ"ה אינו אלא בחנק, ולעולם אימא אביו ואמו קלל אתי לטעם למה שקדם. ותקשי לשיטת הרמב"ם קושית הרמב"ן דמנא להו לחכמים לדרוש מאביו ואמו קלל לחייבו על אחר מיתה ודוק: לכן נ"ל פשוט דיצא להם לחז"ל דאביו ואמו קלל אינו טעם למה שקדם אלא אתי לעונש מיוחד על מקלל לאחר מיתה, דאי אתי לטעם על מה שקדם, תקשי למה נטר הכתוב ליתן טעם באיש איש כי יקלל אביו ואמו מות יומת הנאמר בפרשת קדושים ולא נתן טעם על מקלל אביו ואמו מות יומת הנאמר בפרשת משפטים, א"ו דקרא יתירא הוא לאגמורן לחייב מיתה את המקלל אביו ואמו לאחר מיתתן, דהשתא ודאי ליכא לאקשויי דה"ל למיכתב האי קרא יתירא בפרשת משפטים דבקרא יתירא ודאי אין קפידא היכא דכתביה כתביה, אבל אי הוא טעם למה שקדם כלומר שנותן טעם למה מקלל אביו ואמו במיתה ודאי קשה למה לא כתביה רחמנא לטעם על מקלל אביו ואמו מות יומת הנאמר בפרשת משפטים שהוא מוקדם בתורה ותו לא מידי:

אין חטאת באה כו'. למדו זה (תו"כ כאן) בהיקש, מדהוקש כל התורה כולה לעבודה זרה, דכתיב בפרשת שלח לך (במדבר טו, כט-ל) "תורה אחת יהיה לכם [לעושה בשגגה] והנפש אשר תעשה ביד רמה [ונכרתה]", הוקשה כל התורה כולה לעבודה זרה, מה עבודה זרה דבר שחייבים על זדונו לאו וכרת (שם) ושגגתו חטאת (שם שם כז), אף כל דבר שחייב על זדונו לאו וכרת ושגגתו חטאת. לאפוקי כל לאו שבתורה שאינו בכרת, ולאפוקי דבר שיש בו מיתה ואין בו כרת, כגון מקלל אביו ואמו (להלן כ, ט) וגונב נפש (שמות כא, יז), ולאפוקי דבר שאין בו לאו אלא עשה, כגון פסח ומילה, אף על גב שיש בו כרת (מכות סוף יג ע"ב). ואין לומר מנא לן לומר כך, שמא דוקא דבר שיש בו מיתה כגון עבודה זרה, דהוא במיתה, זה אינו, דהא בקרא כרת כתיב – "והנפש אשר תעשה ביד רמה ונכרתה". ומדכתיב "אשר תעשה", משמע דוקא העושה מעשה, לאפוקי פסח ומילה שאין בו מעשה:

אביו ואמו קילל אפילו לאחר מיתה. בגמרא (סנהדרין פה, א) מוקי לה כר' יונתן דס"ל דאביו ואמו קילל לא צריכנא לההוא דרשא דדרשינן מעיקרא לרבות אפילו אחד מהם וכדלקמיה בפרק יו"ד הלכה ה'. לפיכך אייתר ליה קרא לרבות אפילו אחר מיתה, וגם לית ליה ההוא דרשא דר"ע וההוא תנא דרישא ור"ע ילפי להו לאחר מיתה מפסוק "ומקלל אביו ואמו" דפרשת משפטים: