פרשנות מצטטת על שמות כא:לא

כמשפט הזה וגו'. שמות כ"א, ל"א.

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם לשפוט בין אדם לרעהו ע"פ המשפטים האלה. כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד מיום המכרו ובתחלת השנה השביעית יצא לחפשי חנם בלא שטר שחרור ובלא כסף שיתן העבד לרבו. אם יכנס העבד בבית האדון בגופו לבד שאין לו אשה הנה יצא בגופו לבד שאי' בידו לקח' אשה בעודו בית אדוניו אם לא ירצה האדון כי הוא מחוייב במזונות אשתו ובניו כמו שיתבאר. ואם בעל אשה הוא בהכנסו בית אדוניו. ויצאה אשתו עמו כי היא תכנס ג"כ בבית האדון לחזון וכן העני' בבניו רצוני שהאדון חייב במזונותיהם כמו שאמ' בפרשת בהר סיני ויצא מעמך הוא ובניו עמו. ומזה המקום יתבאר שהאב חייב במזונות בניו הקטנים עד שש שנים לכל הפחות וזה כי ידמה שהאדון חייב במזונות אשת העבד להיות העבד חייב במזונותיה וראוי כשימכר בגנבתו לא תפסיד אשתו מזונותיה אשר נתחייב לה ובהיות העניין כן הנה יתבאר מזה שהוא חייב במזונות בניו ולזה יחוייב האדון לזונם ולפי שזה השעור שימכר העבד הוא שש שנים. הנה נלמד מזה שהאדם חייב במזונות בניו שש שנים לכל הפחות ואולם אחר זה הנה הוא ספק אם הו' חייב אם לא ולא נוכל להכריחו על זה מזה הצד אם לא מצד הצדקה כי מזה הצד נוכל לכופו על זה. אם היה ראוי לעשות כמו זאת הצדקה כמו שיתב' בדיני הצדקה. אם אדוניו יתן לו אשה וילדה לו בנים או הבנות. הנה בצאת העבד מיד אדוניו תשאר האשה וילדיה לאדוניה והו' יצא יחידי מחברתם והנה זאת האשה היא שפחה כנענית שבניה הם שלו ומזה המקו' הוא מבוא' שהאדון כופה עבדו לקחת שפחה כנענית כדי שיוליד לו עבדים. ואם אמור יאמר העבד אהבתי את אדוני ואת אשתי הכנענית ואת בני אשר לי ממנה לא רצה לצאת חפשי להפרד מאדוני ומאשתי ומבני. או ירצה בזה והוא יותר נכון אהבתי את אסוני עם אשתי ועם בני ר"ל שאני ואשתי ובני כלנו אוהבים אותו והיא אשתו העבריה ובניו העבריי ' כי הם בניו והיא אינו אשתו ואין הענין כן בשפחה כנענית והבנים שיש לו ממנה כי הם בניה לא בניו והיא אינה אשתו. והגישו אדוניו לפני ב"ד והגישו אל הדלת או אצל המזוזה באופן שיתכן לרצוע אזנו בדלת ורצע אדוניו את אזנו במרצע בדרך שיתן המרצע באזנו ובדלת. ועבדו לעולם ר"ל לזמן היותר ארוך שיהיה אפש' לעברי להיות עבד והוא עד היובל כי בשנת היובל חויבו לקרא דרור בארץ בדרך שישוב איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו כמו שהתבאר בפרשת בהר סיני ושם התבאר שההבדל יהיה בזה בין עבדים ישראלים ובין עבדים כנעניי' כי עבדים הכנעניים לא יצאו ביובל וזה לאות שהעבדים כלם יצאו מעבדות בבא היובל. וכי ימכור איש את בתו לאמה לא תצא מגדר ישראל להנשא לעבד כנעני בצאת העבדים שיוכלו אדוניהם להשיאם שפחה כענית אבל יעדה לו אדניה וישאנה או ירצה בזה לא תצא בשש שנים בצאת העבדים כי כבר יתכן שתשאר בבית לפי שהוא ראוי שיעדה לו אדוניה וישאנה. ואם היא רעה בעיני אדוניה באופן שלא רצה ליעד' הנה ישתדל שתפדה ר"ל שישיב לו אביה מכסף על פי השנים אש יש לה לעבוד עמו עד שלמות שש שנים כי איננה ישר שתעמוד בביתו לאמה בזולת אישות פן יקרב לגלו' ערותה אבל לא יוכל למכר' לבית אחר מישראל כאשר יבגוד בה שלא ירצה ליעדה לו כדי שיעדה מי שימכרה לו ואם רצה האדון ליעדה לבנו בנה יעשה לה כמשפט הבנות הנשואות לא יפול דבר ממשפטה מפני המכרה לו לאמה ואם אחרת יקח לו זולת האמה לא יגרע מפני זה מחק האמה דבר אבל ינהג בה כמנהג האיש את אשתו ר"ל שיתן לה מזונותיה וכסותה וחקה הראוי לה מהמשגל. ואם שלש אלה לא יעשה לה ר"ל שלא יעדה לו ולא לבנו ולא שישתד' עם קרוביה שיפדוה קודם הגעת השש שנים הנה תצא חנם בלא נתינת כסף וזה אמנם יקרה אם כשתשלים עבודת השש שני כי אז תצא חנם כמו הענין בעבד עברי אם כשתביא סימנים תוך שש שנים ומפני זה האופן השני אמר אין כסף ר"ל כי אע"פ שכבר חורה באמרו והפדה כי בצאתה תוך זמנה תשיב כסף הנה יתכן שתצא קודם זמנה בזולת נתינת כסף וזה אמנם יהיה כשהביאה סימנין וזה יתבא' ממה שאומ'. וזה כי בן ובת הם שמות יפלו על הקטנים כשיאמרו סתם כאמרו אם בן נגח או בת יגח שהוא מורה על קטן וקטנ' כמו שיתבאר בזאת הפרשה ולא תמצא שקרא בראשי המטו' הנערה אשר ולענין הפרת נדריה היא ברשותה אפילו בהיותה נערה כמו שיתבאר שם. ואולם לענין מכירה לא השליטה אותו התורה כי אם בהיותה קטנה ולזה אמר את בתו ובהיות הענין כן הנה הוא מבואר שאין האב רשאי למכור את בתו כי אם בעוד' קטנה ולזה אין ראוי ימשול למכרה כי אם לעת אשר היא ברשותו למכרה. והמשל כי מי שהיו לו פירו' שזה אחד לשתי שנים לא יוכל למכור פירות השדה ליותר משתי שנים וזה מבואר בנפשו ולזה הוא מבואר שכאשר תשוב זאת הקטנה נערה וזה יהיה כשהביאה סימנין אז תצא מרשות האדון. וראוי שתדע שקנין עבד עברי האמור בכאן הוא שמכרוהו בית דין כי כבר ימכרוהו בגנבתו כמו שיתבאר במה שיבא. וכבר התבאר שזה העניין הוא כשלא מכר עצמו מעניין הנמשך לו בדין האמה שהוא כאמה שמכרה זולתה אשר הוא שליט במכירתה ולה יהיה קניין עבד עברי כשמכרוהו זולתו מהשליטים על מכירתו ועוד שכבר נתבאר בפרשת הר סיני במוכר עצמו שאינו יוצא כי אם ביובל לא בשש שנים כמו העניין בזה העבד הנזכר ולזה יחוייב שיהי' זה הרי' במי שמכרוהו זולתו והנה דין זה העבד שיעבוד שש שנים אם לא פגע בהם היובל כי בבא היובל יצאו כל העבדים העבריים חפשי' ואם מת האדון עובד את הבן כי דינו כדין האדון בזה העניי' כמו שביאר' התורה בעניין האמה שבן האדון קם תחתיו ליעדה והנה היה זה כן כי לפי הנהוג תבא הירושה מן האב לבן והוא מה שהוא ראוי אם לא ימנע זה מונע ולפי שמשפטי התורה יהיו בענינים לפי הנהוג הנה לא יעתק ענין עבדו' העבד העברי או האמה העבריה כי אם לבן לא לאח ולא לבת ומזה יתבאר שאם ברח העבד תוך זמנו שהוא חייב להשלים מה שיחסר מן הזמן שנ' שש שני' יעבוד ואמנם אם חלה תוך הזמן לא יחוייב להשלים אם לא היה מה שחסר מן הזמן שלא היה יכול לעבוד בו כלל יותר מחציו ר"ל ארבע שנים כי הוא המספר הראשון מהשנים שיוסיף על חצי השש שנים. וזה שכבר אמרה התורה בענין עבד עברי בפרשת בהר סיני כשכיר כתושב יהיה עמך ר"ל שענינו ממוצע בין השכיר והתושב והנה התושב לא יגרע מחוקו מהאדון דבר מפני חליו והשכיר לא יקח דבר כשיחלה באופן שלא יוכל לעשות דבר מעבודתו. ולזאת הסבה אם חלה שלש שנים אינו חייב לשלם כי היה קצת הזמן כשכיר וקצתו כתושב ואולם אם חלה ארבע שנים באופן שלא יוכל לעבוד כלל הנה הוא חייב לשלם והנה אין האדון רשאי להכריחו לעשות מלאכה שאין מדרכה לעשותה כאלו תאמר שילמדנו מלאכה שלא היה יודע אבל עושה המלאכ' שיהיה דרכו לעשות' שנ' יעבוד ר"ל העבודה אשר מדרכו שיעשה אותה. והנה בבא השנה השביעית מיום המכרו יוצא לחפשי בזולת כסף יקנה עצמו בו מהאדון ובזולת שטר יקנה האדון לו גופו בו שנ' ובשנה השביעית יצא לחפשי הנם והנה יתבאר מזה שקדם השנה השביעית לא יצא העבד חנם אבל יצטרך לכסף או לשטר שחרור וזה מבוא בנפשו לפי השרשים הכוללים והנה כשלא היתה לו אשר בהכנסתו בית האדון אין לו רשות לקחתה להעמיס על האדון מעמס מזונותיה אל אם היה זה מדעת האדון שנ' אם בגפו יבא בגפו יצא והנה אם היתה לו אשה ובנים או בני או אשה האדון חייב במזונותיהם שנ' ויצאה אשתו עמו והוא הדין לבניו וכן תמצ' שביארה התורה זה במוכר עצמו לישראל או לגוי אמ' במוכר עצמו לישר' בפרשת בהר סיני ויצא מעמך הוא ובניו עמו והנה יתבאר שמעש' ידי אשתו ובניו הם לעבד לא לאדון כי לא קנה אותם לו לעבדים בקנותו העבד ואם היתה ארוסה או שומרת יבם הנה אינה אשתו ולא יתחייב האדון במזונותיה וכן אם היתה פסולה לו לפי שאינה ראויה להיות אשתו והתורה אמר' ויצאה אשתו עמו והנה לא יוכל האדון לתת לעבד שפחה כנענית אם לא היו לו אשה ובני' בהכנסו ברשותו שנאמר אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני כשם שהיה הוא נמצא בהכנסו כן יהיו אשתו ובניו נמצאים אז ועוד כי בזה האופן יתכן שיאמר שאהבו אותו אשתו ובניו וזה שאם לא היו בניו נולדי' קודם הכנסו שם לא יתברר להם הטבת האדון להם יותר מחוק הנהוג שיאהבוהו והנה אין האדון או בנו מוסר לו כי אם שפחה כנענית אחת שנא' יתן לו אשה ולא שתי נשים ואינו נותן שפחה אחת לשני עבדים שנ' יתן לו ולא לזולתו והנה אינו נרצע העבד עד שיאמר כשהו' עבד אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני שנ' ואם אמור יאמר העבד אהבתי את אדוני ואינו נרצע מפני פעם אחת שיאמ זה המאמר שנ' ואם אמור יאמר ר"ל שיהיה רגיל לומר זה המאמר והרגילות הוא בהשנות והמעט שיהיה בהשנות הוא שנים כי הוא הרבוי הראשון ולזה אינו נרצע עד שיאמר זה המאמר וישנה אותו כשהוא עבד ולפי שפחות משוה פרוטה אינו דבר לפי השרשי' התוריים הנה יחוייב שישאר מזמן עבדותו כשיאמר זה שוה פרוטה או יותר וראוי שתדע שכהן אע"פ שלוקח שפחה כנענית אינו נרצע כי ביובל ישוב איש למשפחתו כמו שהתבאר בפרש' בהר סיני ולזה יחוייב שיוכל לשוב בחזק' שהיה בה ואם היה נרצע הנה ישוב בעל מום ויהיה פוסל לעבודה כמו שיתבאר במה שיבא ולא ישוב לחזקה שהיה בה ולפי שאמ' אהבתי את אדני את אשי ואת בני אפשר שיובן שישוב לאשתו הכנענית וילדיה הנה נלמד מזה שאם לא נשא שפחה כנענית והיו לו בנים ממנה אינו נרצע וזה יתבאר באופן אחר והוא כי אחר שאמר האשה וילדיה תהיה לאדוניה והוא יצא בגפו ביאר שכבר אפשר שלא יצא אז והוא אם יאמר אהבתי את אדוני את אשתי וגו' ולזה לא יהיה נרצע כי אם מי שנשא שפחה כנענית והנה יחוייב שיהיה הדלת אשר ירצע בו עומד כדרכו אצל המזוזה לא שתהיה הדלת עקורה שנא' והגישו אל הדלת או אל המזוזה. וזה מורה שהדלת היא סמוכה למזוזה כמשפטה. ולפי שהאלהים הוא לשון רבים הנה הם שנים, ולפי שאם היו שנים לא יהיה בכאן מכריע אם יחלקו בדבר הנה יחויב שיהיו שלשה. והנה הרציעה היא בכלי של מתכת שנא' במרצע של מתכת ואדוניו בעצמו הוא רוצע שנאמר ורצע אדוניו והיא באזנו הימנית כמו שהתבאר בשרשים הכוללים והנה אינו עובד בו כי אם האדון לבד לא לבנו אם מת האדון שנאמר ועבדו וסבת זה כי אהבת האדון הניעתהו להשאר שם ובסוד הדבר יסור הדבר המסובב ממנה והנה אין עבד עברי נוהג כי אם בשעה שהיובל נוהג בו יציאתו תלויה ביובל ומזה יתבאר גם כן שכן הענין באמה העבריה שנאמר כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה בשעה שזה נוהג זה נוהג. והנה האיש הוא שמוכר בתו ואין האשה מוכרת בתה ואחיה גם כן אינם מוכרין אותה אלא כשהיא קטנה שנאמר וכי ימכור איש את בתו איש ולא אשה בתו ולא אחותו ואינו מוכר אותו אלא כשהיא קטנה שנ' בתו ואינו מוכר אותה אלא כשהיא ברשותו ואולם אם השיאה ונתארמלה או נתגרשה והרי היא קטנה אינו רשאי למכרה שהרי יצאה מרשותו ולה אמרה התורה ונדר אלמנה וגרושה וגומר יקום עליה כמו שיתבאר בפרשת ראשי המטות ואינו מוכר אותה אלא למי שיש לו לקוחי' בה או לבנו כדי שתהא ראויה ליעוד שנאמ' אשר לא יעדה ואם לבנו יעדנה ולזה אינו מוכר אותה לבנו ואין האדון מיעד אותה לו או לבנו אלא מדעתה שנאמר אשר לא יעדה והנה היא יוצאה קודם שש בגרעון כסף לפי השנים שנאמ' והפדה ומזה יתבאר שאין האמה העברייה נקנית בפרוטה כי לא יתכן לה גרעון כסף והתורה אמרה והפדה. ומזה המקום נלמד שהבעל חייב אל אשתו בשאר כסות ועונה. וראוי שתדע שאין האמה העבריה נרצעת כי לא יתכן הנשאה לעבד ולא יהיו גם כן בניה עבדים ולא אמרה התורה משפט הרציעה כי אם בעבד ולא ינהג זה הדין כי לא נזכר זה הדין כי אם בעבד שמכרוהו ב"ד כי בו נזכר ואולם במוכר עצמו לא ינהג זה הדין כי לא נזכר זה הדין בו בפרשת בהר סיני וראוי היה להיות כן שאם היה המוכר עצמו מותר בשפחה כנענית הנה לפעמים ימכר האדם עצמו לאיש אחד מפני תאותו לשכב עם שפחתו ואולם התועלות המגיעות מזאת הפרשה:

[*ושור אינו משלם אלא נזק. פירש הר"ב דכתיב איש בעמיתו וכו' וכפירש"י והכי איתא בפרק המניח [בבא קמא דף ל"ג ובפ"ב דף כ"ו] ולפיכך מ"ש בפירוש רש"י כדאמר בפ"ק טעות סופר הוא וצ"ל כדאמר פ"ג. ומיהו קשיא לי דהא מהך קרא שהוא בפרשת אמור לא ילפינן מיניה לשום אחד מהד' דברים כדפירשן הר"ב בריש פירקין. ונ"ל מדכתיב בהך קרא דהכא עין תחת עין שן תחת שן. וה"נ כתיב בפרשת משפטים. ושם נאמר פצע תחת פצע. דמיניה ילפינן לצער. הלכך שפיר דייקינן נמי לכל הד' דברים דכמו דעין תחת עין שן תחת שן דהכא ודבפרשת משפטים בחדא מחתא נינהו. ה"נ לענין פצע תחת פצע האמור בזה שיהא נלמד לאיש בעמיתו האמור בזה. ושוב אין לחלק בשאר דברים נמי. דמהיכא תיתי לרבות השור באינך כי אימעוט בחד. אבל אכתי קשיא לי דאמתניתין דבפרק המניח (בבא קמא דף ל"ג) שני שוורים תמים וכו' פלוגתא דרבנן ור"ע בקרא דכמשפט הזה יעשה לו (שמות כ״א:ל״א) אמרינן דרבנן דרשי הזה לפוטרו לשור מד' דברים. ור"ע דריש מאיש בעמיתו. אבל רבנן סברי דאי מהתם ה"א צער לחודיה. ואע"פ שזה מסייעני במה שפירשתי דמפצע תחת פצע דמרבינן צער הוה עיקר הילפותא. מ"מ שמעינן דאינך לא ילפינן מיניה ולהכי איצטריך הזה. וא"כ הך דרשא דאיש בעמיתו ליתא כלל לרבנן. ואמאי [לא] נקטי רש"י והר"ב לדרשא דרבנן. וא"ת אה"נ לרבנן כיון דצער איכא למילף מקרא דאיש בעמיתו מנלן לחלק ולומר דהא דאינך מחייב השור. יש לומר כדכתבו התוספות [שם] דרפוי ושבת ה"א שהוא בכלל נזק. ונזק מצינו בהדיא בקרא דהשור משלם ע"כ. ובפרק ארבעה וחמשה דף מ"ב מוכחא הסוגיא דאף מהזה לא ילפינן בשת אלא מכי ינצו אנשים יחדיו וגו' וקרבה אשת וגו' וקצותה את כפה דילפינן ממון והיינו בשת וכתיב אנשים ולא שוורים. וא"כ בפ"ג משנה י' שפירש הר"ב איש בעמיתו וכו'. וכן פירש"י שם. לא דקדקו לפרש אליבא דרבנן. וה"נ דכותיה הכא]: