פרשנות מצטטת על שמות כא:לד

12. שוה כסף, מלמד שאין בית דין שמין אלא מדבר שיש בו אחריות. וכן בירושלמי הנ"ל: מלמד שאין בית דין שמין אלא נכסין שיש להן אחריות. וכן בבבלי הנ"ל: דתנו רבנן שוה כסף, מלמד שאין בית דין נזקקין אלא לנכסים שיש להן אחריות. ולפי פשוטו משמע שאין בית דין גובין אלא מן הקרקעות, ולא מן המטלטלין, כלומר, אפילו אם יש לו למזיק מטלטלין, אין ב"ד נזקקין אלא לקרקעות גרידא. ובירושלמי גיטין פ"ה ה"א, מ"ו ע"ג: שדהו פרט למטלטלין³⁴והובא ברא"ש סוף בכורות ובס' התרומות שער מ"ג ח"ד סי' ט"ו. והירושלמי שם מגביל הלכה זו, ומסיים: בהן דלא בעי [מיתן] מטלטלין משעה ראשונה. והכא³⁵צ"ל: וייבא, כמו שהג' לנכון רזו"ו רבינוביץ בשערי תורת א"י. כהדא דתני אין לי אלא קרקע, מניין שאם רצה ליתן כסף, ת"ל כסף ישיב לבעליו.³⁶כלומר, למדין מבור שאמרו בו (שמות כ"א, ל"ד) בעל הבור ישלם, כסף ישיב לבעליו. ומכאן ש"ישלם" פירושו כסף. ובמכילתא דרשב"י (כ"א, ל"ד) עמ' 196: כסף ישיב לבעליו זו היא שאמרנו לרבות הנזקין. ושואל הירושלמי: מה בעית מימר קרקע עיקר (כלומר, שהעיקר הוא מיטב שדהו) אי (צ"ל: או) נימר כסף עיקר (כלומר, ישלם הוא עיקר), ויחליטו לו משעה ראשונה ואנן חמיי רבנן מחלטין לו קרקעות. וכן בבבלי ז' א': והתניא ישיב לרבות שוה כסף ואפילו סובין. לא קשיא כאן מדעתו כאן בעל כרחו.
ובמכילתא דרשב"י משפטים, עמ' 196, שהבאנו לעיל: מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם, מלמד שאין שמין לו אלא מן העידית וכו', מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם מלמד שאין שמין לו אלא מן המטלטלין וכו' שאין שמין לו אלא מן המטלטלין. זה בנין אב וכו' שאין שמין לו אלא מן המטלטלין. וכנראה שיש כאן דרשה כפולה: אחת כפשוטה, שאם אין לו מטלטלין וגובה מן הקרקע אינו גובה אלא מעידית הקרקע, ודרשה אחרת מן הדיבור "משלם"³⁷עיין לעיל הערה 36. שפירושו מטלטלין, ולפי הדרשה השנייה "מיטב שדהו ומיטב כרמו", פירושה מיטב תבואת השדה ומיטב פרי הכרם (מעין "טוב הארץ תאכלו" בישעי' א', י"ט). וגובה מן העידית, בין כשגובה מן הקרקע ובין כשגובה מן המטלטלין. וכן אמר רבא בבבלי ז' ב': כל דיהיב ליה ממיטב ליתיב ליה. ועיין בירושלמי גיטין פ"ה ה"א, מ"ו ע"ג, וב"מ פ"ט הי"ד, י"ב ע"ב, ובנתיבות ירושלים שם.
נמצאנו למדים שהמקורות חולקים. לפי המכילתא דרשב"י, ולפי שאלת הירושלמי הנ"ל ("או נימר כסף עיקר, ויחליטו לו משעה ראשונה") אין שמין מתחילה אלא מן המטלטלין. וכן פסק הר"מ בפ"ח מה' נזקי ממון ה"י, והוא ע"פ צרוף הבבלי ז' ב' (כל מילי מיטב, עיין בכ"מ) ומכילתא דרשב"י הנ"ל, ועיין בפיה"מ להר"מ פ"א מ"ג. ועיין מאירי, עמ' 27.
אבל מן התוספתא כאן והמקבילות ברור שאין ב"ד נזקקין מתחילה אלא לקרקע, ודווקא אם המזיק מסכים לשלם מטלטלין שומעין לו. ובבבלי י"ד ב' העמידו את הברייתא שלנו ביתמי, שאין גובין מן המטלטלין שהניח להם אביהם, עיי"ש.
וכן יוצא ברור מן הדיבור "משלם מן העלייה" שפירשוהו בבבלי (ט"ז ב') מעולה שבנכסיו (ועיין גם נדרים נ"ו א'), אבל בירושלמי אין זכר לפירוש זה. וברור שפירשו מן העלייה ממש, מן החטין שבעלייה, כתוספתא מנחות ספ"י ומקבילות. ועיין בבלי כתובות נ' א'. וכבר העירו על כך כמה מן החכמים, עיין בפי' ר"י לוי פ"א, עמ' 44, אלבק בהשלמות לב"ק עמ' 409. ולפנינו אותה המחלוקת אם קרקע עיקר, או מטלטלין עיקר.

והאי דבעינן מיטב שדהו ומיטב כרמו הני מילי היכא דיהיב ליה ממקרקעי אבל אי יהיב ליה ממטלטלי כל מידי דיהיב ליה מיטב נינהו ואפילו סובין דאי לא מזדבן הכא מזדבן הכא דתניא (שמות כ״א:ל״ד) כסף ישיב לבעליו לרבות שוה כסף ואפילו סובין ואע"ג דפליגי רב הונא ורב אסי (דף ט.) הא קיימא לן כרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דבתראי נינהו:

ההופך את הגלל וכו' חייב בנזקו. מפרשי' בגמרא דכ"ט מדקתני ההופך ולא קתני המגביה ש"מ בלמטה משלשה ובמתכוין לזכות בו [דבהפקר קני לכ"ע בהגבהה פחות משלשה. רש"י. והתוספות כתבו עוד פירושים אחרים. ועיין מ"ש במ"ד פ"ק דקדושין] דחייב משום ממונו. אבל אם הגביה ג' דאסתלקא מעשה ראשון שהוציא הגלל אע"פ שלא נתכוין לזכות בו חייב. דהא קי"ל מפקיר נזקיו שלא באונס חייב. ובמסכתא דמאי פ"ג מ"ג תנן המוצא פירות בדרך וכו' לא יצניע עד שיעשר. ואם מתחלה נטלן בשביל שלא יאבדו פטור. וכתב הר"ש דבירושלמי פריך מהא דמחייבין בנזקין אע"ג דלא נתכוין לזכות. ומשני א"ר בון תמן כתיב (שמות כא) בעל הבור ישלם. הכא כתיב (דברים יד) עשר תעשר משלך אתה מעשר ולא משל אחר. ע"כ. כלומר תבואת זרעך כתיב ומסיפיה [דקרא] דייק. ובעל הבור ישלם מסיים בירושלמי בעל הנזק ישלם. וצ"ל דדרשה פשוטה נקט דהא בגמרא פ"ה דף נ' דרשינן הכי לרבי ישמעאל. אבל לר"ע דקי"ל כותיה מוקים בעל הבור לחופר בור ברשותו והפקיר רשותו ולא בורו. אלא דמשום דאף רבי עקיבא סבירא ליה בור ברשות הרבים חייב נמצא דבנזקי בור לא קפיד קרא אשיהא שלו אף על גב דלאו מהאי קרא דבעל הבור משתמע לרבי עקיבא אפילו הכי נקטה הירושלמי משום דדרשה פשוטה היא:

כלים בני מיתה נינהו - בתמיה ול"ל קרא למעטינהו לרבנן ורבי יהודה היכי מצי לרבויינהו הא לא קרינן בהו והמת יהיה לו: