פרשנות מצטטת על שמות כב:ט

וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה׳ אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אוֹתָם. בְּמָהוּת חֵטְא זֶה רַבּוּ הַדֵּעוֹת. בַּיַּלְקוּט (שמיני תקנד) מַסִּיק בְּשֵׁם רַבִּי מָנִי עַל שֶׁנִּכְנְסוּ שְׁתוּיֵי יַיִן, וְעַל יְדֵי שֶׁנִּכְנְסוּ בְּלֹא רְחִיצַת יָדַיִם וְרַגְלַיִם, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהָיוּ מְחֻסְּרֵי בְּגָדִים וְהַיְנוּ הַמְּעִיל, וְיֵשׁ אוֹמְרִים עַל שֶׁלֹּא הָיָה לָהֶם בָּנִים, וְיֵשׁ אוֹמְרִים עַל שֶׁלֹּא נָשְׂאוּ נָשִׁים, וְיֵשׁ אוֹמְרִים עַל שֶׁהוֹרוּ הֲלָכָה בִּפְנֵי מֹשֶׁה רַבָּן, וְיֵשׁ אוֹמְרִים עַל שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִים וְאוֹמְרִים: מָתַי יָמוּתוּ שְׁנֵי זְקֵנִים הַלָּלוּ וַאֲנִי וְאַתָּה נַנְהִיג שְׂרָרָה עַל הַצִּבּוּר, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁעֲוֹן הָעֵגֶל שֶׁעָשָׂה אַהֲרֹן גָּרְמָה לָהֶם, וְדָרְשׁוּ עַל זֶה פָּסוּק ״יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ״ (שמות כב ט). וְכָל הַדֵּעוֹת הַלָּלוּ אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהֶם קְצָת סֶמֶךְ מִפְּסוּקִים אֲחֵרִים, מִכָּל מָקוֹם הֲרֵי מִקְרָא זֶה מַכְחִישׁ כָּל הַדֵּעוֹת הָהֵם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה׳ אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אוֹתָם״, שְׁמַע מִנַּהּ שֶׁלֹּא הָיָה בָהֶם חֵטְא אַחֵר כִּי אִם זֶה.

נשבעים על השבורה ועל השבויה ועל המתה. וכסדר הזה תנן להו בפ' השוכר את הפועלים (ב"מ פ"ז מ"ח), וקשה דה"ל להקדים מתה לכולהו, כמו שהקדימו הפסוק (שמות כב, ט). ובדוחק י"ל דכל דשכיח יותר הקדים לחבירו, והשוכר מסתמא הולך בדרך ושכיח שישבר רגל בהמתו יותר משביה, ושביה שכיחי בדרך יותר ממיתה, ולפי זה הוי לא זו אף זו, דאפילו על המיתה דלא שכיחא נשבע ונפטר, ולא אמרינן דנשבע לשקר כי ודאי מתה מחמת פשיעתו:

ופטור - דשומר שכר פטור באונסין כדכתיב ביה ומת או נשבר או נשבה אין רואה שבועת ה' תהיה בין שניהם (שמות כ״ב:ט׳-י׳):

שפטר בו שבורה ומתה - דכתיב ביה ומת או נשבר או נשבה וכתיב בתריה שבועה ה' תהיה בין שניהם (שמות כ״ב:ט׳):

בכור - דמשמע בכור לכל מילי בעינן והיינו פרט הצריך לכלל דזכר ופטר רחם שהוא פרט צריכין לבכור שאילו לא נאמר בכור הייתי אומר אע"פ שאינו בכור יקדש. ורוב פרטות שבתורה אינן צריכין לכללות שעמהן כגון (ויקרא א׳:ב׳) מן הבקר ומן הצאן לא היו צריכין שיכתב מן הבהמה וכי יתן איש אל רעהו חמור [או שור] או שה (שמות כ״ב:ט׳) אינן צריכין לוכל בהמה אלא שבא להיות מוסיף על הפרט. כלל הצריך לפרט שאין אתה יכול להבין מהו אומר עד שיבוא הפרט לפרשו כגון בכור זכר יכול אפי' יצתה נקבה לפניו דבכור שהוא כלל לא ידענא בכור למאי קאמר אי לזכרים אע"ג דלא לרחמים כגון האי אי לרחמים ולא לזכרים כגון זכר שיצא פטר רחם אחר יוצא דופן אי נמי עד דהוי בכור לרחמים ולולדות: