פרשנות מצטטת על שמות כב:טז

נערה שנתפתתה בושתה ופגמה וקנסה שלאביה – להלן (פ"ו מ"א) המשנה מדברת על אישה נשואה שבושתה ופגמה שלה. דמי הבושת, הפגם והקנס אשר הפוגע משלם הם של אבי הנערה, כלומר חלק מהכנסות המשפחה. אין במשפט זה שבמשנה חידוש. ברור שהמפתה משלם וברור שהוא משלם לאביה, כפי שקובעת התורה: "אם מאן ימאן אביה לתתה לו כסף ישקֹל כמֹהר הבתולֹת" (שמות כב טז). את ההלכה לגבי קנס שנינו במשנה ד בפרק הקודם. הדין במשנתנו בא רק בגלל ההמשך הקובע את ההלכה במקרים מורכבים יותר. רבי הביא, אפוא, את המשנה בגלל ההמשך, אך הביאה בשלמותה, אף שבכך הוא חוזר על מה שכבר נכתב לעיל.

הספק הז' למה היה עונש נערה בתולה פנויה יותר מהמפת' אותה, כי הנה המפת' כמו שבא בפרשת משפטים ענשו שישאנה, ואם מאן ימאן אביה לתתה לו כסף ישקול כמהר הבתולות, והנה האונס היה די כשיקחנה לאשה ולא יוכל לשלחה כל ימיו, ולמה נתוסף ענשו לתת עוד לאבי הנערה חמשים כסף:

רבי נחוניא בן הקנה סבור שהבא על העריות אין לה קנס. הנימוק לכך הוא משפטי, משום שכרת הנו כמיתה בידי אדם. כלומר, איסור כרת הוא עונש חמור ואין להעניש את האנס בעונש נוסף. נימוק זה יופיע גם במשנה להלן. לאמִתו של דבר התוספתא איננה קובעת שזה נימוקו של רבי נחוניא אלא מקשרת בין ההלכות במילית "וכן", ועדיין יש מקום לטעון כי אלו הלכות נפרדות, שתיהן קובעות דין כרת ועוסקות בהשלכותיו, אבל אין ביניהן קשר של סיבה ומסובב. אך אם כן יש קושי בהבנת עמדתו של רבי נחוניא. בכל אופן, לשתי העמדות התנאיות יוצא שיש כאלה שיש עמן איסור נישואין והנערה אינה מקבלת קנס. במקרה רגיל מובטח לנערה פיצוי מה בצורת חתונה עם האונס²⁷ההלכה רואה בנישואין עם האונס הבטחת פרנסתה של הנערה, אם היא חפצה בכך. . הבא על בת אחותו אינו יכול לשאתה, ואם גם קנס אין לה הרי שהיא יוצאת קרחת מכאן ומכאן. בתורה הקנס צמוד לכך שהאב ימאן לתת את הבת לאנס (שמות כב טז-יז), על כן אם אין מיאון אין גם מקום לקנס. לנשים אלו אין אפשרות לנישואין וממילא גם לא לסירוב של האב, ולכן יש מקום לביטול הקנס. כך דורש הירושלמי (כז ע"א). ברם, ספק אם יש לראות בטיעון זה הסבר לוגי, שהרי לפי תפיסת חכמים גם את הממזרת אסור לשאת, ולפיכך צריך היה שלא יהא לה קנס. אין זאת אלא שהקנס אינו תלוי באפשרות חוקית לנישואין, אלא רק בשאלה של מהות העונש. הירושלמי (כז ע"א-ע"ב) מתחבט בשאלות אלו ומנסה לנסח הבחנה משפטית מדוע ממזרת (למשל) שונה מאיסורי עריות. ספק אם יש להלכה הסבר הגיוני ועדיף לראות בעמדתו של רבי נחוניא ביטוי לחלוקה משפטית, אף שמבחינתה של הנערה אין הבדל בין המקרים. לו היה עונש המוות איום בפועל בחברה התנאית, ולא במקרים נדירים, היה טעם לפטור את הגבר מעונש כספי. ברם, מאחר שכל מערכת דיני המיתה הייתה כבר בבחינת אות מתה, הרי שלמעשה מבחינתה של הנערה אין הבדל בין כרת ובין מיתה. שיקול מוסרי זה נדחה בפני העמדה המשפטית העקרונית.

משום אונס ומוציא שם רע איצטריכא ליה - למיתני האי וכולם בשקל הקודש משום דרישא לא תנא שקל הקודש ומיהו פשיטא לן באינך כולהו דסלעים נינהו דהא בפדיון הבן כתיב (במדבר ג׳:מ״ז) חמשת שקלים לגולגלת ובעבד כתיב (שמות כ״א:ל״ב) שלשים שקלים יתן (בעל השור) לאדוניו ובמפתה כתיב (שם כב) כסף ישקול אבל באונס ומוציא שם רע לא כתיב שקל וסד"א [הא] דתנא ברישא במנה צורי כל חד וחד כי דיניה קאמר דהיכא דכתיב שקלים יהיב שקלים צורים והיכא דלא כתיב שקלים ליתיב דינרי צורים קמ"ל סיפא וכולם בשקל הקודש דמילף ילפי מהדדי בכסף קצוב מכסף קצוב כדרב אסי דלעיל אית ספרים דכתוב הכי אטו כולהו בני פדיה נינהו וקפריך אמתניתין דנקט לשון פדייה בכולהו דקתני וכולן נפדין והא לא שייכא לשון פדיה אלא בבכור תני כל הנפדין נפדין בכסף ושוה כסף כל הנפדין כגון בכור אדם והקדשות ומעשר:
מעשר שני אינו נפדה אלא בכסף טבוע ולא בשוה כסף ואפי' פרוטות טבועות שפיר דמי: