אִם־חָבֹ֥ל תַּחְבֹּ֖ל שַׂלְמַ֣ת רֵעֶ֑ךָ עַד־בֹּ֥א הַשֶּׁ֖מֶשׁ תְּשִׁיבֶ֥נּוּ לֽוֹ׃
אבן האזל
אלמנה בין שהיא עניה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה לא בשעת הלואה ולא שלא בשעת הלואה ולא עפ"י בי"ד שנאמר ולא תחבול בגד אלמנה ואם חבל מחזירין ממנו בעל כרחו ואם תודה לו תשלם ואם תכפור תשבע אבד המשכון או נשרף קודם שיחזיר לוקה.
השגת הראב"ד. אלמנה בין שהיא עניה בין שהיא וכו', עד שנאמר ולא תחבול בגד אלמנה. א"א בשעת הלואה אין זה חובל עכ"ל.
המ"מ כאן נטה מדרכו ליישב דעת הרמב"ם אלא חיזק דעת הראב"ד דכיון דלר"ש ע"כ דוקא שלא בשעת הלואה ע"כ גם לרבנן כן הוא דאל"כ היה להם לחלוק גם בשעת הלואה אפי' בעניה וע"כ דאפי' אי לא דרשינן טעמא דקרא אין במשמע של לא תחבול אלא שלא בשעת הלואה, והנראה בדעת הרמב"ם דגם הוא אינו עושה מחלוקת בזה בין ר"ש ורבנן אלא דסובר דגם ר"ש סובר דאף בשעת הלואה מיקרי חבלה דדעת הרמב"ם דמה דאמר ר"ש שאתה חייב להחזיר לה אין הכונה מדין חזרת העבוט ביום ובלילה דא"כ היה לר"ש לומר דדוקא בכר ומחרישה ולא במשכנות אחרים ולמה אמר סתם עניה אין ממשכנין אותה וע"כ דהכונה דכיון שהוא צריך להחזיר לה המשכון שאינו יכול למכור המשכון בלא בי"ד כשיגיע הזמן וכשיצטרך למעות יהיה צריך לילך כמה פעמים עד שתחזיר לו המעות ויראו השכנים שהוא הולך אצלה עם החפצים אבל עשירה תיכף תחזיר לו המעות כשיגיע הזמן ותלך אליו לשלם ולקבל המשכון שכן צריכה לפרוע בעצמה החוב תיכף כשיגיע הזמן ובזה אין משיאה שם רע בשכנותיה וכן פירש"י במשנה בד"ה משיאה שם רע שכתב שאתה יוצא ונכנס אצלה שחרית וערבית, אלא שהרמב"ם מפרש דלא בשביל החזרה שחרית וערבית, אלא בשביל שצריך לילך אצלה עם המשכון לתבוע המעות אבל בעשירה שבעצמה תלך אליו עם המעות לקבל המשכון אינו משיאה שם רע בשכנותיה שמלבד שהוא פעם אחד אפשר שבמקום שהמלוה דר אין מכירין אותה כלל.
אכן ראיתי בפיהמ"ש להרמב"ם שכתב וז"ל ואסור לחבול האלמנה משום חשד כשתתעכב אצל הממשכן אותה בשביל המשכון שלה או שיארע ביניהם קלקול ולפיכך השוה בדבר העניה והעשירה והנה כתב דגם כשהיא הולכת אצל המלוה יש חשד וכתב עוד שיש חשש שמא יארע ביניהם קלקול אלא דכתב זה להלכה דבין עניה בין עשירה אין ממשכנין אותה ומשמע דסבר דגם ת"ק סובר דטעמא דקרא משום חשד או משום קלקול וכבר כתב בזה הלח"מ דהרמב"ם פירש המשנה למ"ד דדרשינן טעמא דקרא וסבר דאפי' בעשירה איכא טעם זה. והעירני חביבי הרב רד"פ נ"י דבתרגום יונתן איתא דלא יקומון שיבבין בישין ויפקון עלך טיב ביש כד יהדרון משכונא לה ויש לומר דדעת התרגום הוא גם להלכה דגם עשירה אין ממשכנין אותה דהא כתב בסתמא וע"כ כהרמב"ם דגם לת"ק הוא משום חשד אלא דסבר דגם בעשירה איכא חשד אף שיחזיר לה רק פעם אחד ור"ש סבר דדוקא בעניה לפירש"י משום שצריך להחזיר לה ונכנס ויוצא שחרית וערבית ולהרמב"ם לפימש"כ משום דבעניה מצוי שיצטרך לילך כמה פעמים ועי"ז משיאה ש"ר.
-השמטות ומלואים-
מה שכתב חתני הגאון ר' יצחק מאיר בן מנחם שליט"א בעהמ"ח ספר פרשת המלך.על הלכה א' דן כאאמו"ר בדברי הרמב"ם שם שכתב דהלאו דלא תחבול בגד אלמנה הוא גם בשעת הלואה. והר"א משיג עליו דבשעת הלואה אין זה חובל והמ"מ חיזק דברי השגתו ובא להוכיח משיטתו של ר"ש על דעת רבנן דאינו אלא שלא בשעת הלואה וכתב שם ליישב דברי הרמב"ם דלדעתו גם לר"ש הלאו הוא גם בשעת הלואה, אמנם אם יישב בזה השגתו של המ"מ לא יישב עיקר השגתו של הר"א דמדבריו הקצרים בשעת הלואה אין זה חובל, נראה דבא בטענה דלשון חובל הוא רק בבא לחבול בעד זה שכבר חייבים לו, ולא בבא ללות ומביא עמו לבטחון משכון, ואמנם כן הם דברי רש"י בב"מ קי"ד ע"ב בזה דאמרו שם דאם משכנו חייב להחזיר לו לפי הדין דכסות יום וכסות לילה, דאינו אלא במשכנו שלא בשעת הלואה אבל משכנו בשעת הלואתו אינו חייב להחזיר לו דקראי בחובלו לאחר הלואה כתיב דהיכא דאתייה ניהליה לא חובל הוא וכן הם דברי רש"י גם בפירושו לתורה בפרשת משפטים ויוצא ממילא לפי"ז דכן מה דכתיב לא תחבול בגד אלמנה ולא יחבול ריחים ורכב הוא רק שלא בשעת הלואה דבשעת הלואה לאו חובל הוא, ודאי דלהוכחה זו מדין חיוב החזרת המשכון כוון הר"א בכתבו כ"כ בברירות דבשעת הלואה אין זה חובל.
ובדעת הרמב"ם עלינו לומר דלא ס"ל כלל מטעמו דרש"י דלפיכך משכון בשעת הלואה אינו חייב להחזיר משום דאז לאו חובל הוא דבאם היה מודה לזה הרי דברי הר"א מוכרחים הם, ולדעתו מה דאמרו דבמשכון בשעת הלואה אין חיוב עליו להחזיר לפי דיני כסות יום ולילה היינו משום דמפורש בתורה בחיוב החזרה דכסות לילה בפרשת כי תצא בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך העבוט וגו' וזהו מה דבי"ד ממשכנין דהוא ודאי שלא בשעת הלואה וכן מה דכתוב לפנ"ז כי תשה ברעך וגו' לא תבא אל ביתו לעבט עבטו היינו ודאי שלא בשעת הלואה דכבר נושה בו, ואף דבכסות יום בפרשה משפטים אינו מפורש כן בא זה ולמד ע"ז דמגדר דין אחד הוא והרי עלינו לומר גם לרש"י והר"א דעיקר הטעם הוא משום דבשעת הלואה אין זה חובל, דהרי רק בכסות יום בפרשה משפטים כתוב חובל ובע"כ דאחד מגלה על השני כיון דמגדר דין אחד הוא, ולפי דרכו בזה בלאו דלא יחבול רחיים ורכב ולא תחבול בגד אלמנה דלא נרמז בפרשה דאיירי שלא בשעת הלואה ולשון חובל לא משמע ליה רק שלא בשעת הלואה משו"ה ס"ל דעובר על הלאו בין בשעת הלואה בין שלא בשעת הלואה, וזיל בתר טעמא יש ג"כ מקום לחלק בין הנושאים דבממשכן דבר הניתן להמשכן אמרה התורה דכל דיני השבה שעליו הם רק בממשכנו שלא בשעת הלואה, אבל כשמביא הלוה בעצמו לפני הלואה כדי לקבל ההלואה אין מחיובי השבה דכסות יום וכסות לילה עליו, אבל באם הדבר הממושכן הוא מסוג כזה דלא נתן להמשכן בכלל או שמאנשים כאלה אסור למשכן, בזה גזרת התורה היתה בלי שום חלוקים דאסור למשכנם אף באם הלוה מביא מרצונו בשעת הלואה ובדוגמת אסור רבית דאסרה התורה אף כשמתחייב הלוה מרצונו הטוב.
השגת הראב"ד. אלמנה בין שהיא עניה בין שהיא וכו', עד שנאמר ולא תחבול בגד אלמנה. א"א בשעת הלואה אין זה חובל עכ"ל.
המ"מ כאן נטה מדרכו ליישב דעת הרמב"ם אלא חיזק דעת הראב"ד דכיון דלר"ש ע"כ דוקא שלא בשעת הלואה ע"כ גם לרבנן כן הוא דאל"כ היה להם לחלוק גם בשעת הלואה אפי' בעניה וע"כ דאפי' אי לא דרשינן טעמא דקרא אין במשמע של לא תחבול אלא שלא בשעת הלואה, והנראה בדעת הרמב"ם דגם הוא אינו עושה מחלוקת בזה בין ר"ש ורבנן אלא דסובר דגם ר"ש סובר דאף בשעת הלואה מיקרי חבלה דדעת הרמב"ם דמה דאמר ר"ש שאתה חייב להחזיר לה אין הכונה מדין חזרת העבוט ביום ובלילה דא"כ היה לר"ש לומר דדוקא בכר ומחרישה ולא במשכנות אחרים ולמה אמר סתם עניה אין ממשכנין אותה וע"כ דהכונה דכיון שהוא צריך להחזיר לה המשכון שאינו יכול למכור המשכון בלא בי"ד כשיגיע הזמן וכשיצטרך למעות יהיה צריך לילך כמה פעמים עד שתחזיר לו המעות ויראו השכנים שהוא הולך אצלה עם החפצים אבל עשירה תיכף תחזיר לו המעות כשיגיע הזמן ותלך אליו לשלם ולקבל המשכון שכן צריכה לפרוע בעצמה החוב תיכף כשיגיע הזמן ובזה אין משיאה שם רע בשכנותיה וכן פירש"י במשנה בד"ה משיאה שם רע שכתב שאתה יוצא ונכנס אצלה שחרית וערבית, אלא שהרמב"ם מפרש דלא בשביל החזרה שחרית וערבית, אלא בשביל שצריך לילך אצלה עם המשכון לתבוע המעות אבל בעשירה שבעצמה תלך אליו עם המעות לקבל המשכון אינו משיאה שם רע בשכנותיה שמלבד שהוא פעם אחד אפשר שבמקום שהמלוה דר אין מכירין אותה כלל.
אכן ראיתי בפיהמ"ש להרמב"ם שכתב וז"ל ואסור לחבול האלמנה משום חשד כשתתעכב אצל הממשכן אותה בשביל המשכון שלה או שיארע ביניהם קלקול ולפיכך השוה בדבר העניה והעשירה והנה כתב דגם כשהיא הולכת אצל המלוה יש חשד וכתב עוד שיש חשש שמא יארע ביניהם קלקול אלא דכתב זה להלכה דבין עניה בין עשירה אין ממשכנין אותה ומשמע דסבר דגם ת"ק סובר דטעמא דקרא משום חשד או משום קלקול וכבר כתב בזה הלח"מ דהרמב"ם פירש המשנה למ"ד דדרשינן טעמא דקרא וסבר דאפי' בעשירה איכא טעם זה. והעירני חביבי הרב רד"פ נ"י דבתרגום יונתן איתא דלא יקומון שיבבין בישין ויפקון עלך טיב ביש כד יהדרון משכונא לה ויש לומר דדעת התרגום הוא גם להלכה דגם עשירה אין ממשכנין אותה דהא כתב בסתמא וע"כ כהרמב"ם דגם לת"ק הוא משום חשד אלא דסבר דגם בעשירה איכא חשד אף שיחזיר לה רק פעם אחד ור"ש סבר דדוקא בעניה לפירש"י משום שצריך להחזיר לה ונכנס ויוצא שחרית וערבית ולהרמב"ם לפימש"כ משום דבעניה מצוי שיצטרך לילך כמה פעמים ועי"ז משיאה ש"ר.
-השמטות ומלואים-
מה שכתב חתני הגאון ר' יצחק מאיר בן מנחם שליט"א בעהמ"ח ספר פרשת המלך.על הלכה א' דן כאאמו"ר בדברי הרמב"ם שם שכתב דהלאו דלא תחבול בגד אלמנה הוא גם בשעת הלואה. והר"א משיג עליו דבשעת הלואה אין זה חובל והמ"מ חיזק דברי השגתו ובא להוכיח משיטתו של ר"ש על דעת רבנן דאינו אלא שלא בשעת הלואה וכתב שם ליישב דברי הרמב"ם דלדעתו גם לר"ש הלאו הוא גם בשעת הלואה, אמנם אם יישב בזה השגתו של המ"מ לא יישב עיקר השגתו של הר"א דמדבריו הקצרים בשעת הלואה אין זה חובל, נראה דבא בטענה דלשון חובל הוא רק בבא לחבול בעד זה שכבר חייבים לו, ולא בבא ללות ומביא עמו לבטחון משכון, ואמנם כן הם דברי רש"י בב"מ קי"ד ע"ב בזה דאמרו שם דאם משכנו חייב להחזיר לו לפי הדין דכסות יום וכסות לילה, דאינו אלא במשכנו שלא בשעת הלואה אבל משכנו בשעת הלואתו אינו חייב להחזיר לו דקראי בחובלו לאחר הלואה כתיב דהיכא דאתייה ניהליה לא חובל הוא וכן הם דברי רש"י גם בפירושו לתורה בפרשת משפטים ויוצא ממילא לפי"ז דכן מה דכתיב לא תחבול בגד אלמנה ולא יחבול ריחים ורכב הוא רק שלא בשעת הלואה דבשעת הלואה לאו חובל הוא, ודאי דלהוכחה זו מדין חיוב החזרת המשכון כוון הר"א בכתבו כ"כ בברירות דבשעת הלואה אין זה חובל.
ובדעת הרמב"ם עלינו לומר דלא ס"ל כלל מטעמו דרש"י דלפיכך משכון בשעת הלואה אינו חייב להחזיר משום דאז לאו חובל הוא דבאם היה מודה לזה הרי דברי הר"א מוכרחים הם, ולדעתו מה דאמרו דבמשכון בשעת הלואה אין חיוב עליו להחזיר לפי דיני כסות יום ולילה היינו משום דמפורש בתורה בחיוב החזרה דכסות לילה בפרשת כי תצא בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך העבוט וגו' וזהו מה דבי"ד ממשכנין דהוא ודאי שלא בשעת הלואה וכן מה דכתוב לפנ"ז כי תשה ברעך וגו' לא תבא אל ביתו לעבט עבטו היינו ודאי שלא בשעת הלואה דכבר נושה בו, ואף דבכסות יום בפרשה משפטים אינו מפורש כן בא זה ולמד ע"ז דמגדר דין אחד הוא והרי עלינו לומר גם לרש"י והר"א דעיקר הטעם הוא משום דבשעת הלואה אין זה חובל, דהרי רק בכסות יום בפרשה משפטים כתוב חובל ובע"כ דאחד מגלה על השני כיון דמגדר דין אחד הוא, ולפי דרכו בזה בלאו דלא יחבול רחיים ורכב ולא תחבול בגד אלמנה דלא נרמז בפרשה דאיירי שלא בשעת הלואה ולשון חובל לא משמע ליה רק שלא בשעת הלואה משו"ה ס"ל דעובר על הלאו בין בשעת הלואה בין שלא בשעת הלואה, וזיל בתר טעמא יש ג"כ מקום לחלק בין הנושאים דבממשכן דבר הניתן להמשכן אמרה התורה דכל דיני השבה שעליו הם רק בממשכנו שלא בשעת הלואה, אבל כשמביא הלוה בעצמו לפני הלואה כדי לקבל ההלואה אין מחיובי השבה דכסות יום וכסות לילה עליו, אבל באם הדבר הממושכן הוא מסוג כזה דלא נתן להמשכן בכלל או שמאנשים כאלה אסור למשכן, בזה גזרת התורה היתה בלי שום חלוקים דאסור למשכנם אף באם הלוה מביא מרצונו בשעת הלואה ובדוגמת אסור רבית דאסרה התורה אף כשמתחייב הלוה מרצונו הטוב.
מגלה עמוקות
ויצא יעקב מבאר שבע. לתקן אילן שאכל א"ה שהי' בנות שוח ובנות שבע מבאר "שבע "וילך "חרנה ר"ת שו"ח וכן ויצא יצחק לשוח לתקן אותו עץ שהוא שוח ויפגע במקום באותו דבר שפגע אד"הר וילן שם (תהלים מט) אדם ביקר בל ילין והוא לא לן כבודו אבל יעקב שופרי דאד"הר וילן שם כי בא השמש (שמות כב) אם חבול תחבול שלמת רעיך הם בגדי החמודות אשר ירש מאד"הר עד בא השמש תשיבנו לו באותו פרק שראה סלם נתקנה קומה של אד"הר שהי' מתחלה מסוף העולם עד סופו סל"ם בגי' קל הן הן קל שנים שהי' אד"הר מוליד רוחין שדין ולילין והוצרך יעקב בגלגול שלישי לתקן ג"ע לכן תיקן יעקב ברכת אתה קדוש עלי' מוטל לתקן חלתו של עולם עם מעשר שלו שאמר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך זה ששאל במדר' או סיפות מיא או סיפות קמחא כי ענין מעשר לתקן עיסה כמו שהתחילו אברהם ושרה קמח סולת לכן לקח יעקב ג' אבנים אם מתאחות האבנים יחד אזי ידוע לו שהיא גמר תיקונו של א"ה כמ"ש הקב"ה אנכי אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק הנה אנכי עמך כי שלשתן הם תיקוני נפש רוח נשמה של אד"הר ז"ש אם יהי' אלהים עמדי ושמרני בדרך ודרז"ל זה ע"ז ג"ע ש"ד כי ג' עבירות אלו הם הם תיקון לג' קיטרין של א"ה ומהו שדרז"ל גם על לשון הרע כי ד' תיקוני היה אד"הר ג' אבות ואחר כך משה תיקן לשון לכן היה ערל שפתים (משלי טו) מרפא לשון עץ חיים כשראה יעקב לתקן באר שבע עץ של א"ה הראה לו סלם זה סיני שבא משה ופסקה אז זוהמת נחש שעיבורה לשבע ויצא יעקב מבאר שבע ס"ת ארבע הן הן ארבע עונות שלו שפגם בד' קיטרין נפש רוח נשמה נשמה לנשמה יעקב תיקן הנשמה אכן' יש' ה' במקום' הזה' ס"ת הנשמה כי הוא תיקן הנשמה. יעקב ראה כל מעלות והמדות והראה לו הקדוש ברוך הוא "והנה "ה' "נצב "עליו ר"ת עניו שכל המדריגות של חכם גבור ועשיר אינם כלום רק עניו הוא עיקר לכן הראה לו סלם זה סיני שהיא הר שפל מכלם גם הראה לו מלאכי אלהים זה משה שהי' עניו מכלם ז"ש אכן יש ד' במקום הזה כי שם ה' מקום גדולתו שם ענותנותו ענין סלםנתאמת השגחת כל פרט ופרט היפך דעות הקדמונים בהשגחה במזמור (תהלים צד) לא יראה י"ה נגד כת שאין השגחה למטה מגלגל הירח ימח שמם ולא יבין על דעת אחרת השגחה כללות יש אבל פרטות לא ידע אכן יש ד' במקום הזה ידעתי ידיעה נאמנה שיש למטה בארץ השגחה אבל ואנכי על פרטי פרטות לא ידעתי עד עתה שאדם יחיד יהי' מרכבה שלימה ומאחר שלא באה אליו המראה רק בחלום נצטער יעקב ז"ש ויקץ יעקב משנתו ויאמר מה נורא המקום הזה ולפי שאין הנבואה שורה כי אם על חכם גבור ועשיר אמר יעקב אם יהיה אלהים עמדי ר"ל במראה נבואה ולא בחלום והזכיר ג' תנאים לנבואה שישמרני בדרך בזה יהיה גבור שיוכל להנצל מפני עשו ויתר שונאים ונתן לי לחם לאכול עושר ושבתי בשלום אל בית אבי בזה יהי' חכם שיוכל להנצל מן עשו ולבן. ז"ש רש"י ושבתי בשלום בלא חטא לכן לא אמר ושבתי לשלום בל' הלא לחי צריך לומר לשלום כמ"ש אצל נבל (שמואל כה) ושאלתם לו בשמי לשלום ואמרתם כה לחי ר"ל כשנותנים שלום לחי אומרים לשלום אבל הנפטר מן המת אומר בשלום והטעם (תהלים פח) במתים חפשי נעשה חפשי מן תורה ומצות אבל חי הוא הולך מדרגא לדרגא לכן אומרים לשלום ויעקב כשהלך לביתו של רשע הי' מתפלל שיהי' בזה השלימות כמו שהוא עתה ולא ביקש יותר לכן אמר ושבתי בשלום והנה הזכיר כאן שלשה מדות תנאים בנבואה אזי והי' ה' לי לאלהים בהקיץ ברוח נבואה לא שנסתפק יעקב ועשה על תנאי נדרו. אנכי אלהי אברהם אביך לפי שגם לאברהם הראה הקב"ה השגחה פרטי פרטיות כשהציף עליו בעל הבירה.