פרשנות מצטטת על שמות כד:י

כאשר דבר השם עם ישראל פנים בפנים עשרת הדברות, וצוה אותם על ידי משה קצת מצות שהם כמו אבות למצותיה של תורה, כאשר הנהיגו רבותינו עם הגרים שבאים להתיהד (יבמות מז:), וישראל קבלו עליהם לעשות כל מה שיצום על ידו של משה, וכרת עמהם ברית על כל זה, מעתה הנה הם לו לעם והוא להם לאלהים כאשר התנה עמהם מתחלה ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה (שמות י״ט:ה׳), ואמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (שם יט ו), והנה הם קדושים ראוים שיהיה בהם מקדש להשרות שכינתו ביניהם ולכן צוה תחלה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקודש לשמו, ושם ידבר עם משה ויצוה את בני ישראל:
והנה עקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון, כמו שאמר (שמות כ״ה:כ״ב) ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת, על כן הקדים הארון והכפרת בכאן כי הוא מוקדם במעלה, וסמך לארון השלחן והמנורה שהם כלים כמוהו, ויורו על ענין המשכן שבעבורם נעשה אבל משה הקדים בפרשת ויקהל את המשכן את אהלו ואת מכסהו (שמות ל״ה:י״א), וכן עשה בצלאל (שמות ל״ו:ח׳), לפי שהוא הראוי לקדם במעשה: וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר וכמו שנאמר שם (שמות כ״ד:ט״ז) וישכן כבוד ה' על הר סיני, וכתיב (דברים ה כא) הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו, כן כתוב במשכן וכבוד ה, מלא את המשכן (שמות מ׳:ל״ד). והזכיר במשכן שני פעמים וכבוד ה' מלא את המשכן, כנגד "את כבודו ואת גדלו"; והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני. ובבא משה (שמות ל״ד:ל״ד) היה אליו הדבור אשר נדבר לו בהר סיני. וכמו שאמר במתן תורה (דברים ד לו) מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה, כך במשכן כתיב (במדבר ז פט) וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת מבין שני הכרובים וידבר אליו:
ונכפל "וידבר אליו" להגיד מה שאמרו בקבלה שהיה הקול בא מן השמים אל משה מעל הכפרת ומשם מדבר עמו' כי כל דבור עם משה היה מן השמים ביום ונשמע מבין שני הכרובים, כדרך ודבריו שמעת מתוך האש (דברים ד לו), ועל כן היו שניהם זהב וכן אמר הכתוב (להלן כט מב מג) אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם ונקדש בכבודי, כי שם יהיה בית מועד לדבור ונקדש בכבודי: והמסתכל יפה בכתובים הנאמרים במתן תורה ומבין מה שכתבנו בהם (עי' להלן פסוק כא) יבין סוד המשכן ובית המקדש, ויוכל להתבונן בו ממה שאמר שלמה בחכמתו בתפלתו בבית המקדש, ה', אלהי ישראל (מלכים א ח׳:כ״ג) ' כמו שאמר בהר סיני ויראו את אלהי ישראל (שמות כ״ד:י׳), והוסיף שם לפרש "ה'"לענין שרמזנו שם למעלה כי אלהי ישראל יושב הכרובים (מלכים א ח כג), כמו שאמר וכבוד אלהי ישראל עליהם מלמעלה היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל בנהר כבר ואדע כי כרובים המה (יחזקאל י יט כ) ואמר דוד ולתבנית המרכבה הכרובים זהב לפורשים וסוככים על ארון ברית ה' (דהי"א כח יח), וכן יזכיר תמיד בבית המקדש לשם ה, (מלכים א ה׳:י״ט), לשמך (שם ח מד), ויאמר בכל פעם ופעם ואתה תשמע השמים (שם ח לב), במדת רחמים, וכתיב (שם ח מד מה) והתפללו אל ה' דרך העיר אשר בחרת בה והבית אשר בניתי לשמך ושמעת השמים, ובביאור אמר כי האמנם ישב אלהים את האדם על הארץ הנה שמים ושמי השמים לא יכלכלוך (דהי"ב ו יח). וכתיב על הארון להעלות משם את ארון האלהים אשר נקרא שם שם ה' צבאות יושב הכרובים עליו (שמואל ב ו׳:ב׳). ובדברי הימים (א יג ו) להעלות משם את ארון האלהים ה' יושב הכרובים אשר נקרא שם, כי השם יושב הכרובים:

או הוי עט״ז (כצ״ל לא אז) והכלל כל שאין נשמרת בכך או נטירתא ביותר הוי משאוי משא״כ שמירה בינונית אע״פ שהיתה נשמרת בפחותה א״א לצמצם כ״כ הב״י בשם רבינו ירוחם ועמ״ש אי״ה באות ב׳. והנה שביתת בהמתו עשה למען ינוח שורך וחמורך (שמות כ״ג י״ב) ולא תעשה מלאכה אתה ובהמתך (שמות כ״ד י׳) ללאו דמחמר תוס׳ דף נ״א ב׳ ד״ה בהא אבל הלבוש כתב לא תעשה מלאכה ושורך וחמורך והוא (דברים ה׳ י״ד) וברמ״ו ס״ג לא תעשה מלאכה ובהמתך א״נ למען ינוח (תרוייהו שמות א׳ וכ״ב) ובר״מ פ״ך ה״א מה״ש אסור להוציא משא על הבהמה שנאמר למען ינוח שורך וחמורך וכל בהמתך לא מצאתי המקרא כן לא בשמות ולא בדברים יע״ש ובש״ך י״ד קנ״א אות י׳ שביתת בהמה לאו לא תעשה מלאכה וכל בהמתך והוא בדברות אחרונות כי בראשונות ללאו דמחמר ולחרישה שחייב האדם סקילה ובכ״מ פ״ך מה״ש ה״ג בשם הר״ן משמע שביתת בהמה לאו וברא״ם (שמות כ״ג י״ב) תן לו נייח דמיותר הוא כ״מ שם והיינו דשביתת בהמה או נכלל בדברות ראשונות או באחרונות ואם עבר על שביתת בהמה לוקה מכות מרדות אע״ג דלא עביד מעשה כלל כמ״ש כ״פ ונפסל לעדות מדרבנן ואם נשים מוזהרים על זה למ״ד לאו פשיטא ואף למ״ד עשה וקידוש היום איתקש שמירה וזכירה מ״מ יליף מיניה דלכל מילי דשבת שוין אנשים ונשים עמ״א סי׳ רנ״א בט״ז ומ״מ י״א ו׳ יע״ש. וממ״ש הר״מ ז״ל שם בחרישה וכיוצא בה עפר״ח סימן תצ״ה שהחורש כלי מחרישה בידו כגרזן ביד החוצב והיינו שאוחז מהן משא״כ בשאר מלאכות כמו טוחן בבהמות כל שאין עושה מלאכה בידים לית ביה כי אם לאו דמחמר:

וירא העם כי בושש משה, כבר האריכו בזה חכמי קדם למצוא למוד זכות על ישראל אשר היו לשמצה בקמיהם, ואשר גם בעינינו יפלא איך אחר שראו בעיניהם את כל מעשה ה' הגדול אשר עשה לעיניהם, ואחרי שמעו קול אלהים חיים מדבר מתוך האש לא תעשה לך פסל וכל תמונה, השחיתו התעיבו מעלליהם וישתחוו לתבנית שור אוכל עשב, ויאמר הכוזרי כי באשר כל העו"ג בעת ההיא היו עובדים צורות, וגם ישראל בצאתם ממצרים הלך ה' לפניהם בעמוד אש וענן והיו משתחוים נכחו לאלהים, וכאשר עלה משה להר הבטיחם להביא לוחות האבנים ולעשות ארון הברית ששם ישכין ה' שכינתו בתוכם והם יקבילו נגדו לאלהים בעבודתם לאלהים, וכאשר בושש משה לבא ולא לקח עמו צדה וחשבו כי איננו, התקבצו ההמון מהם לבקש צורה מוחשת יכונו נגדה לאלהים כמו שאנו עושים גם היום בשמים ובכל דבר שאנו יודעים שתנועתו בחפץ האלהים מבלי טבע או רצון אדם, כמו שאנו אומרים שה' שוכן שמים והשמים מכון כסאו, ובכ"ז לא שכחו אל מוראם ממצרים והיה רק מרי בקצת מצותיו וכו', וכ"כ הראב"ע שמ"ש קום עשה לנו אלהים הוא כבוד חונה בצורת גויה כמו ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל, וחז"ל במדרש תנחומא אמרו שראו את המרכבה ושמטו פני שור מהשמאל ועשו צורתו, וכונתם כי התבאר אצלי בפירוש. מעשה המרכבה שיחזקאל ראה במרכבה הראשונה צורת שור מהשמאל, ובמרכבה השניה ראה תמורתו צורת כרוב, ובארתי שם כי יחזקאל ראה את החיות נושאי המרכבה שלפעמים ילכו ברגליהם, ופעמים יעופו בכנפיהם, והיינו שבעת ינהגו את האופנים שהם המערכת ע"פ הסדר הטבעי זה יקרא הליכה, ואז יקראו בשם חיות, כמו שהחיה אין לה בחירה במעשיה, רק תנועתה הוא לפי הטבע המוטבע בה, כן הנהגת הטבע היא מוכרחת לפי חקות שמים בלא בחירה וחפשיית, אבל בעת ינהיגו את האופנים למעלה מן הטבע לפי ההשגחה והנס ולפי השכר והמעשה, אז יתרוממו למעלה וירומו האופנים עמהם וזה נקרא עפיפה, ואז יתראו ידי אדם תחת כנפיהם כי אז יפעלו ברצון ובחירה, כאדם שעכשיו בחיריים לפי השכל, ואז יקראו בשם כרובים, שהכרוב יש לו פני אדם, ור"ל כנפים לעוף למעלה ולהתרומם מעל הארץ, ושם בארנו שבעת יעופו החיות בכנפיהם שהוא בעת ינהגו לפי הנס וההשגחה למעלה מן הטבע, ימשכו שפעם מן העולם שלמעלה מהם שהוא עולם הכסא, ואז כנפיהם ישרות לקבל השפע דרך הרקיע שעל ראשי החיות מן עולם הכסא, שראהו יחזקאל כמראה אבן ספיר דמות כסא, וכבר בארנו בפרשת משפטים, שהיה הבדל בהשגה [בעת עלו הזקנים להר עם משה] בין הזקנים ובין יתר אצילי בני ישראל, שהזקנים ראו את אלהי ישראל, היינו שהשיגו את ההנהגה שמנהיג מצד שהוא אלהי ישראל, שמנהיג בדרך השגחה נסיית, והנהגה זו נמשכת מעולם הכסא, לפי המעשה והגמול והעונש, שלכן ראו תחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, נמצא ראו את המרכבה כמו שהיא מושפעת מעולם הכסא כמו שראה ישעיה שרפים עומדים ממעל לו, אבל יתר אצילי בני ישראל לא הגיעו להשגה זאת רק ראו את האלהים דהיינו שהשיגו אותו כפי שהוא מנהיג ההנהגה הכללית שאז נקרא אלהים סתם, לפ"ז אהרן והזקנים ראו החיות בצורת כרובים, שצורה זו יש לה בעת העפיפה שהיא ההנהגה הנסיית, ותחת פני שור ראו פני כרוב, אבל אצילי בני ישראל שלמטה מהם במדרגה ראו פני שור מהשמאל, וכשר ידעו ממשה שיביא להם צורה מן המרכבה שעליו ישכון כבוד ה', רק היה עתיד להביא צורת הכרובים שתחת כנפיהם שכן ה' בקדש הקדשים, וה' הזהיר לא תעשון אתי אלהי כסף שמפרש במכלתא שהוא אזהרה שלא יעשו הכרובים מכסף רק מזהב, וזה כבר הודיע משה לישראל וידעו שיביא צורה מזהב שעליו ישכון כבוד ה', והזקנים לפי השגתם השיגו האמת שיהיו צורת כרובים, שזה מורה על ההנהגה שינהיג מצד שהוא אלהי ישראל בדרך הנסים והפלאות, וההמונים שראו המרכבה בשפל המדרגה שנראית בצורת חיות ראו פני שור מהשמאל, ואם היה עושה להם צורת כרובים סוככים בכנפיהם על ארון הברית לא היה חטא בזה רק מה שיקדימו העשיה קודם. שהביא לוחות הברית שעליהם יסוככו כנפי הכרובים, וההמונים שעשו תחת זה צורת שור שזה מציין ההנהגה בעת יונהגו לפי המערכת ככל הגוים, והיה זה חטא לפי האמת, אבל יש בו למוד זכות לפי טעותם והשגתם המשובשת, ובזה נבא אל הבאור, שהכתוב יציע ענין המעשה באופן שיקל החטא ולא יפליא אותנו כל כך על עם ה', א) הסבה היה כי בושש משה לרדת מן ההר, והוא נפרד מאתם על מנת לשוב וכבר עברו מ"ם יום ולא לקח עמו לחם ומים, וחשבו שא"א שיתקיים בלי מזון מ"ה יום, ושהגוף יצטרך מזון להשלים הניתך, וע"כ הגם שהאמינו במשה שאמר שבו לנו בזה עד אשר נשוב אליכם, בכ"ז חשבו ששב נפש משה נפרדת מחומר ונעשה בגופו כמו בגוף חנוך ואליהו, שנשאר ביסוד האש והתפרדו חלקיו, והוא התעלה להיות מלאך ושכל מופשט מחומר עד שלא יראו אותו עוד בעין בשר, והם צריכים מנהיג שיראוהו, וכמו שהיה עד הנה שהגם שמשה היה איש האלהים, שפנימותו היה אלהות וה' שכן בו, והיה מופשט מגופו, בכ"ז התראה אליהם בצורת נפש אלהית חונה בגויה ובאופן זה הוציאה במצרים, וצריכים עתה מנהיג מוחש שיעמוד במקומו שיראוהו בעיניהם וימצא עמהם בין עדתם במחנה, ב) ויקהל העם על אהרן, שבכ"ז לא יצא הדבר מחכמי העדה ואציליה רק מן העם ההמונים שעז"א ויקהל, שמבואר אצלנו שיש הבדל בין קהל ובין עדה ובין מקהיל ובין מיעד, שעדה נקראו בעת שזקניהם בראשיהם, וקהל ומקהיל הוא בעת רגשת ההמון, שהם נקהלים לא מתועדים, ועז"א העם ר"ל מה שראו והורע בעיניהם בשישת משה וכן הקהלה על אהרן יצא מן העם ההמונים, וחז"ל אמרו שהיה עקרו מן הערב רב כמו שיתבאר (בפרשה ז'), ובאשר רצו מנהיג שילך לפניהם, ובתחלה בעת המסע הלך לפניהם ה' בעמוד אש וענן והיה הכבוד מוחש ע"י האש והענן, ועתה שעמדו במק"א היה הענן והאש בראש ההר וחשבו שלא ינהיגם עוד בעת המסע, ורצו מנהיג אחר, רצו לעשות בדרך החכמה כעין טלמס שבו ישכון ה', וידוע שענני הכבוד היו בזכות אהרן, לפ"ז הכבוד שהתלבש בצורה מוחשת היה בכחו של אהרן, לכן בקהלו לתכלית זה על אהרן. ויאמרו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו, בארו בפירוש שאינם רוצים אלהים לעבדו, שע"ז לא היה להם לומר כי זה משה האיש וכו', רק רוצים מנהיג שינהיגם כמו שמשה היה מנהיג אותם וה' ישכין שכינתו ואלהותו עליו כמו ששכן על משה בעידו מלובש בגויה, ובארו הטעה כי זה משה האיש, ר"ל הגם שברור בעיניהם שמשה הרוחני והאלהי עדיין חי ונמצא אתם כמו שהבטיחם שישוב אליהם, אבל משה האיש, ר"ל משה הגשמיי, ר"ל גופו שהיה האלהות מלובש בו, שזה העלנו מארץ מצרים שאז היה מלובש בגויה ודבר אתם פנים אל פנים לשפטם ולהנהיגם לא ידענו מה היה לו, כי א"א שחלק האישיית והחמריית שלו יתקיים זמן רב כזה בלא מזון והם צריכים מנהיג מלובש בגויה:

אשר הוצאתיך מארץ מצרים. כְּדַאי הִיא הַהוֹצָאָה שֶׁתִּהְיוּ מְשֻׁעְבָּדִים לִי; דָּ"אַ, לְפִי שֶׁנִּגְלָה בַיָּם כְּגִבּוֹר מִלְחָמָה וְנִגְלָה כָּאן כְּזָקֵן מָלֵא רַחֲמִים, – שֶׁנֶּאֱמַר וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר (שמות כ"ד), זוֹ הָיְתָה לְפָנָיו בִּשְׁעַת הַשִּׁעְבּוּד, וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם, מִשֶּׁנִּגְאֲלוּ – הוֹאִיל וַאֲנִי מִשְׁתַּנֶּה בְמַרְאוֹת, אַל תֹּאמְרוּ שְׁתֵּי רָשׁוּיוֹת הֵן, אָנֹכִי הוּא אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מִמִּצְרַיִם וְעַל הַיָּם. דָּ"אַ לְפִי שֶׁהָיוּ שוֹמְעִין קוֹלוֹת הַרְבֵּה, שֶׁנֶּאֱמַר אֶת הַקּוֹלֹת – קוֹלוֹת בָּאִין מֵאַרְבַּע רוּחוֹת וּמִן הַשָּׁמַיִם וּמִן הָאָרֶץ – אַל תֹּאמְרוּ רָשׁוּיוֹת הַרְבֵּה הֵן; וְלָמָה אָמַר לְשׁוֹן יָחִיד אֱלֹהֶיךָ? לִתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לְמֹשֶׁה לְלַמֵּד סָנֵגוֹרְיָא בְּמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל, וְזֶה שֶׁאָמַר לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ – לֹא לָהֶם צִוִּיתָ לֹא יִהְיֶה לָכֶם אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֶלָּא לִי לְבַדִּי (שמות רבה):