פרשנות מצטטת על שמות כח:ה

אין עושין שררה פחות משנים. דכתיב (שמות כ״ח:ה׳) והם יקחו את הזהב, מיעוט רבים שנים:

עוֹד נִרְאֶה לְפָרֵשׁ הַכָּתוּב עַל פִּי מַה שֶׁאָמְרוּ בְּמַסֶּכֶת בָּבָא בַּתְרָא (ח,א): קֻפָּה נִגְבֵּית בִּשְׁנַיִם וּמִתְחַלֶּקֶת בִּשְׁלֹשָׁה, נִגְבֵּית בִּשְׁנַיִם לְפִי שֶׁאֵין עוֹשִׂין שְׂרָרוּת עַל הַצִּבּוּר פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם. וְאָמְרוּ שָׁם: מְנָא הָנֵי מִילֵי? אָמַר קְרָא (שמות כח,ה) ׳וְהֵם יִקְחוּ׳. וּמַאי שְׂרָרוּת? שֶׁמְּמַשְׁכְּנִים עַל הַצְּדָקָה אִם אָמוּד הוּא, עַד כָּאן. וְהֶעֱלוּ שָׁם הַתּוֹסָפוֹת וְהָרַ״ן כִּי שְׁנַיִם שֶׁאָמְרוּ דַּוְקָא בְּדָבָר הַקָּצוּב, אֲבָל שֶׁאֵינוֹ קָצוּב צָרִיךְ שְׁלֹשָׁה. וְדַע כִּי לְעִנְיַן דִּין אֲפִלּוּ יָחִיד אִם הוּא מֻמְחֶה יָכוֹף אָדָם בְּעַל כָּרְחוֹ לָדוּן אוֹתוֹ יְחִידִי, כִּדְתַנְיָא (סנהדרין ה,א): אִם הָיָה יָחִיד מֻמְחֶה לָרַבִּים וכו׳ הֲרֵי זֶה דָּן יְחִידִי. וְכָתְבוּ הַתּוֹסָפוֹת שָׁם: וְיָכוֹל לָכוֹף אֶת הָאָדָם בְּעַל כָּרְחוֹ דְּאִי בִּדְקַבְּלֵיהּ וכו׳. וּמִכָּאן אֲנִי לָמֵד שֶׁהוּא הַדִּין וְכָל שֶׁכֵּן הוּא שֶׁיָּכוֹל לְהַנְהִיג שְׂרָרוּת יְחִידִי וְאֵינוֹ צָרִיךְ שְׁנַיִם, וּמַה מִשְׁפָּט הַצָּרִיךְ שְׁלֹשָׁה דָּן וְכָיֵיף, שְׂרָרוּת שֶׁמַּסְפִּיק בִּשְׁנַיִם לֹא כָּל שֶׁכֵּן. וּבָזֶה נַשְׂכִּיל בֵּאוּר הַכָּתוּב, אָמְרוֹ דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֵין פֵּרוּשׁוֹ לְשׁוֹן דִּבּוּר אֶלָּא לְשׁוֹן שְׂרָרוּת וְדַבָּרוּת, לוֹמַר כִּי הוּא לְבַדּוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת שְׁנֵי מִשְׁפָּטִים שֶׁיֶּשְׁנָם בָּעִנְיָן: הָאַחַת הִיא הַהַעֲרָכָה, וְהַשְּׁנִיָּה הִיא הַשְּׂרָרָה, שֶׁהֲגַם שֶׁהַהַעֲרָכָה צָרִיךְ שְׁלֹשָׁה וְהַשְּׂרָרָה צְרִיכָה שְׁנַיִם כַּנִּזְכָּר, אַתָּה לְבַדְּךָ תִּהְיֶה דַּבָּר עַל הַדָּבָר לְצַד שֶׁאַתָּה יָחִיד מֻמְחֶה תַּסְפִּיק בִּמְקוֹם שְׁלֹשָׁה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בִּמְקוֹם שְׁנַיִם לְעִנְיַן הַשְּׂרָרוּת, וְדַוְקָא אַתָּה, אֲבָל הַזּוּלַת וְיִקְחוּ לְשׁוֹן רַבִּים. וְתִמְצָא שֶׁכֵּן הָיָה דִּכְתִיב (שמות לו,ג): ״וַיִּקְחוּ מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה״, הֲרֵי כִּי מֹשֶׁה לְבַדּוֹ קִבֵּל הַנְּדָבָה, בֵּין דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קִצְבָּה בֵּין דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ קִצְבָּה. וַהֲגַם שֶׁבַּתַּלְמוּד דָּרְשׁוּ מִפָּסוּק (שמות כח,ה) ״וְהֵם יִקְחוּ״, אוּלַי כִּי שָׁם חִדֵּשׁ לְעִנְיַן הַשְּׂרָרוּת שֶׁצְּרִיכָה שְׁנַיִם, וְכָאן לְעִנְיַן פְּרָט לְקִיחַת דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ קִצְבָה שֶׁלֹּא נָתַן רְשׁוּת לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר בְּיָחִיד אֶלָּא לְמֹשֶׁה, אֲבָל הַזּוּלַת צָרִיךְ רַבִּים. וּלְדֶרֶךְ זֶה יִתְיַשֵּׁב אָמְרוֹ וְיִקְחוּ בְּתוֹסֶפֶת וָא״ו, לְצַד שֶׁקָּדַם וְאָמַר דַּבָּרוּתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, לָזֶה יֻצְדַּק לוֹמַר אַחַר כָּךְ ״וְיִקְחוּ״.