וּשְׁתֵּ֤י שַׁרְשְׁרֹת֙ זָהָ֣ב טָה֔וֹר מִגְבָּלֹ֛ת תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתָ֖ם מַעֲשֵׂ֣ה עֲבֹ֑ת וְנָתַתָּ֛ה אֶת־שַׁרְשְׁרֹ֥ת הָעֲבֹתֹ֖ת עַל־הַֽמִּשְׁבְּצֹֽת׃ (ס)
תוספות יום טוב
הדס. הוא עץ שעליו חופין את עצו כגון שיהיו שלשה עלין. או יתר על כן. סמוכין זה לזה בעגול א'. ואע"ג דזית נמי עליו ארוכין ורצופין ומתוך כך מכסים את העץ. בעינן עבות. פירש"י מעשה שרשרות [וטעמו דכתיב גבי שרשרות מעשה עבות בפרשה תצוה] שיהיו מורכבין זה על זה וליכא. ועץ ערמון אע"פ שהוא קלוע אין עליו רצופין לכסות את עצו. ואנן בעינן ענף עץ שענפיו חופים את עצו. ואע"ג דאיכא מין הנקרא הירדוף שיש לו השני תנאים הללו. מיהו ראשי עליו עשוים חדים כמחט ומבריז בריז את הידים וכתיב (משלי ג') דרכיה דרכי נועם וליכא. גמרא:
אבן עזרא
וכן גדותיו, ויש אומרים כי הוא חסר הרי"ש, כמו שרשרו' עם שרשות (שמות כ"ח י"ד כ"ב), ולא אמרו כלום, כי הרי"ש תכפל ואיננה שורש, כי שרש שרשרות שרש אבל רי"ש חסרה לא תמצ' כי איננה מאותיו' השרות:
בועז
וק"ל א"כ לרבן יוחנן. דמ"ש עד הביאכם. דוודאי גם לדידי' משמע עד ועד בכלל. ומ"ש עד עצם היום דס"ל דמשמע. עד ול"ע בכלל. ותו הרי גם בל"ז. דוקא בכל לשון בנ"א כל עד הוא עד ול"ע בכלל. כבנדר [י"ד ר"כ סי"א וי"ב]. וכ"כ מה"ט כל עד שבשטר. הוה עד ול"ע בכלל. [כח"מ מ"ג סכ"ז]. ובלשון חכמים באיסור והיתר. בכל מקום שאמרו עד. ספיקא הוה. ואזלינן לחומרא [כחולין דמ"ו א ' וברכות כ"ז א']. אבל בכל לשון תורה. וודאי כל עד עו"ע בכלל. כמו עד אחד [שמות י"ד פכ"ח]. וכ"כ עד חודש ימים [במדבר י"א פ"כ]. וכ"כ עד יום האחד ועשרים [שמות י"ב פי"ח] וכדומה לרוב. וכ"ש הכא דכתיב בהאי קרא גופיה עד הביאכם. דלכ"ע עד ועד בכלל משמע. ואי"ל דעצם היום משמע רק תחלת היום. ליתא דהרי אמרינן [יומא דפ"א א'] דעצם היום כל עצומו של יום משמע. ותו דאם עצם היום תחלת היום משמע. א"כ מה אהני דנימא לר' יודא עו"ע בכלל. ואת"ל הרי בל"ז ק' לרבן יוחנן דס"ל דעד עצם היום למשרי חדש ביום ט"ז כשאין ביהמק"ק. הרי אי לא הוה גלי קרא שיהא חדש מותר בזמן שאין ביהמק"ק. וודאי הווה ס"ד שיהא חדש אסור לגמרי בזה"ז. דהרי כתיב עד הביאכם את קרבן. וקיי"ל בעינן קרא כדכתיב. ומה"ט בנקטע יד העדים פטור הנידון ממיתה [כסנהדרין מ"ה ב']. ומה"ט מצורע שאין לו בוהן. אינו מתטהר לעולם [כרמב"ם פ"ה ממחו"כ] והא דנזיר ממורט פטור מהעברת תער [כרמב"ם פ"ח מנזירות ה"ה]. כבר תרצוה רכ"מ ורלח"מ שם. וא"כ ה"נ בעינן קרא דעד הביאכם כדכתיב. וכל שלא הביאו העומר היה החדש לגמרי אסור. ולפיכך מדאתא קרא דעד עצם היום למשרי חדש בזמן שאין ביהמק"ק אף שלא הקריבו העומר. וודאי סגי לן למשרי לחדש אחר אותו יום ולהלן. ומנ"ל למשריה טפי מבזמן שביהמק"ק. אע"כ רבי יוחנן כך היה מקובל מרבותיו. שאע"ג שבכל דוכתא בתורה עו"ע בכלל. הכא עול"ע בכלל. עכ"פ ק"ל מ"ש הכא דגזרינן לשמא יבנה המקדש. וה"נ בביצה [ד"ה ב'] אמרינן דאף מתקנת רבן יוחנן ב"ז ואילך. ביצה אסורה. מ"ט מהרה יבנה המקדש וכו'. והרי בתענית [ די"ז א'] אמרינן. כמאן שתו כהני האידנא חמרא כרבי דס"ל שתקנתו קלקלתו. ופירש רש"י שהרי כמה שנים שהביהמ"ק חרב. ולשמא יבנה לא חיישינן. וכן פסק הראב"ד [בפ"א מביאת מקדש] וי"ל בדוחק *):