וְשִׁבַּצְתָּ֙ הַכְּתֹ֣נֶת שֵׁ֔שׁ וְעָשִׂ֖יתָ מִצְנֶ֣פֶת שֵׁ֑שׁ וְאַבְנֵ֥ט תַּעֲשֶׂ֖ה מַעֲשֵׂ֥ה רֹקֵֽם׃
מעשה רקח
והאבנט לבדו רקום בצמר. קשה למה לא ביאר דהיה בו ד' מינין וכמ"ש גבי פרכת פ"ז הל' ט"ז וגבי מעיל פ"ט הל' ד' וכמ"ש ביומא דף ע"א אלא דנין מאבנט ופירש"י דיש בו נמי ד' מינין וכל אחד כפול ששה וכשזורין יחד הו"ל כ"ד ע"כ והסמ"ג בעשין קע"ג העתיק כדברי רבינו והוסיף וכתיב ואת האבנט שש משזר ותכלת וארגמן תולעת שני מעשה רקם הרי דפסוק מפורש ג"כ הוא והמל"מ ז"ל הניחו בצ"ע. ולענ"ד נראה הדבר פשוט דרבינו לישנא דקרא נקט דכתיב בפרשת תצוה ואבנט תעשה מעשה רקם ובפרשת פקודי כתיב ואת האבנט שש משזר ותכלת וארגמן וכו' א"כ המעשה רקם דכתיב בתצוה היינו מד' מינין ורבינו שהעתיק רקום בצמר היינו נמי מד' מינין שהרי התכלת וארגמן ותולעת שני צמר היו כמ"ש לקמן הל' י"ג ואופן הרקום ביארו שם הל' ט"ו ובנוסח אחר כתב יד אין שם רקום אלא כפול:
מנחת חינוך
אבנט פסק הר"מ כרבי דה' כר' מחבירו שהאבנט הי' של כלאים. וז"ל הר"מ כאן והאבנט לבדו רקום בצמר. וע' משנה למלך הקשה למה לא כתב הר"מ דהי' בו ג' מיני צמר דהיינו תכלת וארגמן ותולעת שני כמפורש בתורה וכ"כ תוס' בשבת. אך דעת רלב"ג דאבנט של כה"ד הי' מין אחד של צמר לבד וע"ש שדחה דבריו דמבואר בש"ס דאין חילוק כלל בין כהן גדול לכה"ד. והנה מד' מינים הי' וכל חוט הי' כפול ששה כמבואר ביומא ודעת ראב"ד בכל בגד שהי' מהרבה מינים שהי' כל חוט כפול לא היה שוזר כל חוטין יחד רק כל חוט בפ"ע הי' שזור כפול ששה ומעיל שמונה כאשר יבואר בעזה"י. אך דעת רש"י בבגד שהיה בו כמה מינים היו כל החוטין שזורים יחד וכאן גבי אבנט הי' כל חוט כ"ד עמ"ל ד"ה עוד. ואורך האבנט הי' ל"ב אמות ורחבו ג' אצבעות וחוגר אותו על הלב לא גבוה שנאמר לא יחגרו ביזע מקום שמזיעין וכו' ותרג' על לבבהון יסרון כו'. ומבואר בכתוב פרשת תצוה ואבנט תעשה מעשה רוקם וכן בפ' פקודי. ודעת הר"מ דוקא אבנט של כהן גדול הי' מעשה רוקם. ודעת רמב"ן דגם של כה"ד הי' מעשה רוקם דאבנטים היו שוים. ובמ"ל הקשה אהר"מ מה שמחלק בין אבנט של כהן גדול וכהן הדיוט לענין מעשה רוקם ומביא ראיות דגם אבנט כהן הדיוט הי' מעשה רוקם כדעת רמב"ן ע"ש. ומאי זה מעשה רוקם דעת ר"מ דעושה צורה באריגה ואין קפידא איזה צורה שתהיה והצורה נראית מצ"א של הארוג בפני הארוג ורש"י פי' דרוקם הוא כשהצורה נראית משני עבריה ובמשנה למלך האריך בזה. וכה"ג הו"ל ג"כ בגדים האלו אך לדעות קצת הי' שינוי ביניהם בכתונת דעת ראב"ע דהי' משובץ ולא בכה"ד ולדעת הר"מ והרמב"ן היו שוים. באבנט דעת רמב"ן שהיו שוים ולדעת הר"מ הי' שינוי שהי' בכה"ג מעשה רוקם ולא בכה"ד. ובמצנפת לדעת ר"מ ורמב"ן היו שוים רק חילוק בלבישה ולהראב"ד לא היו שוים ובמכנסיים אין חילוק לכל הדיעות הי' צריך לעבוד בד' בגדים הללו ונוסף עוד ד' בגדים ס"ה הי' משמש בשמונה בגדים והנוספי' לכה"ג הם אפוד וחושן ומעיל וציץ.
משנת ארץ ישראל
והשתחווה ויצא נכנסו אחיו הכהנים והשתחוו ויצאו – במקדש היו שתי פרוכות, אחת בין קודש הקודשים לקודש, ומעבר לה נכנס הכוהן הגדול רק פעם בשנה, ולבד, והפרוכת השנייה פרושה על פתחו של היכל, כלומר על פתח האולם2ראו עוד תוס', חגיגה פ"ג הי"ט; ממנה משמע שעל פתח ההיכל הייתה פרוכת. . יסודה של הפרוכת בדברי התורה המדברים על מסך שער החצר (שמות כז טז). על הפרוכת של ההיכל אנו שומעים בתוספתא: "פרוכת ארכה ארבעים אמה, ורחבה עשרים אמה, והיתה נארגת 'תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר מעשה חשב' (שמות כז לא). אחרת היתה שם ארכה עשרים אמה ורחבה עשר אמות והיתה נארגת 'תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר מעשה רוקם'3"מעשה חושב" מוסבר כ"שתי פרצופות", כלומר שתי רקמות משני צדדים, ומעשה רוקם הוא אריגה, כלומר פרצוף אחד (תוס', שקלים פ"ג הי"ד). הירושלמי מצטט את התוספתא ומוסיף מחלוקת תנאים, גם היא מדור אושא: "רבי יודה ורבי נחמיה, חד אמר 'מעשה רוקם' ארי מיכן וארי מיכן, מעשה חושב 'ארי מיכן וחלק מיכן', וחורנה אמר 'מעשה רוקם' ארי מיכן וחלק מיכן, 'מעשה חושב' ארי מיכן ונשר מיכן" (שקלים פ"ח ה"ד, נא ע"ב). הבבלי פירש מימרה זו בדרך שונה, שמעשה רוקם הוא רקמה על האריג ("מעשה מחט") מצד אחד, ומעשה חושב הוא אריגה שרואים אותה משני צדדים (יומא עב ע"ב). התנא האנונימי בתוספתא הוא רבי נחמיה, ואכן המשפט הקודם בתוספתא מיוחס לרבי נחמיה (והמשפט "שלנו" הוא המשכו), והבבלי גרס את דברי רבי יהודה. אם כן, הדעות הן: טכניקה (בבלי) מספר פרצופים (תוס') צד א (ירו') צד ב (ירו') מעשה חושב מעשה מחט שני פרצופים אריה אריה אריה נשר מעשה רוקם אריגה פרצוף אחד אריה חלק אריה חלק לפי הירושלמי האריגה הייתה כה אמנותית עד שהייתה מצד אחד בלבד, או שבשני הצדדים נארגו תמונות שונות. (שמות כח לט), והיתה פרוסה על פתחו של היכל מבחוץ. רבי יהודה אומר זו שמוציאין אותה מבפנים היתה מקופלת אחד לשנים ושנים לארבעה, היתה פרוסה על פתחו של היכל מבחוץ. אמרו לו מי ששימש בקדושה חמורה יחזור וישמש בקדושה קלה?" (שקלים פ"ג הי"ג). אם כן היו שתי פרוכות, הראשונה היא הפרוכת שבין קודש הקודשים לקודש4בעניינה נחלקו תנאים, האם היו שם פרוכת אחת או שתיים (יומא פ"ה מ"א). והשנייה (ה"אחרת") בפתח ההיכל מבחוץ. חכמים נחלקים על פרטי השימוש בהן. לדעת רבי יהודה הפרוכת הפנימית הייתה מלכתחילה מתאימה גם לפתח ההיכל (על ידי קיפול מתאים), ועל כך חכמים חולקים5מחלוקתם של חכמים נראית כדיון בית-מדרשי לפי ערכים מאוחרים, בעוד שדברי רבי יהודה הם מן הסתם מסורת רֵאלית. אמנם העיקרון של "מעלים בקודש" הוא כללי, אך עדיין אי אפשר להשתמש בשנית בפרוכת שהייתה חשופה לשמש כל ימות השנה פעם נוספת. אך פרוכת פנימית במצב טוב ראויה לשימוש חוזר. . יש להעיר שבהמשך התוספתא מוצע שפרוכת שנייה הייתה בעלייה של ההיכל, מעל המעבר שבין השטח שמעל הקודש לשטח שמעל קודש הקודשים (תוס', שקלים פ"ג הי"ד). ייתכן שהוא חולק על התוספתא שציטטנו וטוען שהפרוכת השנייה לא הייתה על פתחו של היכל, אלא בעלייה. אבל גם אפשר שלדעתו היו שלוש פרוכות (בקודש הקודשים, בפתח ההיכל ובעלייה)6ועוד בתוספתא שם: "רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר שתי פרכות היו שם, אחת פרוסה ואחת מקופלת, נטמאת פרוסה פורסין את המקופלת. מערב יום הכפורים מכניסין את החדשה ומוציאין את הישנה" (שקלים פ"ג הט"ו). אם כן הייתה פרוכת שקיפלוה, אלא שלדעת תנא קמא בתוספתא הקודמת שם הקיפול היה כדי להתאים את רוחב הפרוכת הפנימית (אורכה 40 אמה כפתח קודש הקודשים) לרוחב פתח ההיכל (10 אמות). כל הדיון בפרוכות בתוספתא הוא של חכמי דור אושא (רבי נחמיה, רבי יהודה, רבי חנינא בן אנטיגונוס), וכנראה הם הכירו מסורת על פרוכת מקופלת ונחלקו מה היה תפקידו של הקיפול. התנא האנונימי בהי"ד הסביר שהקיפול נעשה כדי להתאים את אורך הפרוכת לרוחב השערים השונים (זאת בעקבות המסורת הקדומה שרבי יהודה מביא על שתי פרוכות), ורבי חנינא מציע שהפרוכת המקופלת היא פרוכת רזרבית. .