וְהִלְבַּשְׁתָּ֤ אֹתָם֙ אֶת־אַהֲרֹ֣ן אָחִ֔יךָ וְאֶת־בָּנָ֖יו אִתּ֑וֹ וּמָשַׁחְתָּ֨ אֹתָ֜ם וּמִלֵּאתָ֧ אֶת־יָדָ֛ם וְקִדַּשְׁתָּ֥ אֹתָ֖ם וְכִהֲנ֥וּ לִֽי׃
חפץ חיים
תלמוד לומר ואשר ימלא את ידו. ומילוי ידים נאמר על הבגדים כדכתיב בפרשה תצוה "והלבשתם וחגרת אותם וגו' ומלאת את ידם":
רש"י
וימלא את יד אחד. חנכו לעבודת הדמות להיות כהן לפניו, כל חינוך דבר שאדם נכנס בו לשם גדולה קרוי מילוי ידים, רישוושטי"ר בלע"ז ; וכשנותנין פקידות לאדם, קורין למתן רישוישטי"ר בלע"ז:
אברבנאל
המעיל קראו הכתוב מעיל האפוד לפי שהאפוד היה נתון עליו לחגור וצוה השי"ת בענינו ג' דברים הא' שיהיה כליל תכלת רוצה לומר שכלו יהיה מתכלת ולא יהיה מין אחר מעורב בו כדי שיראה המעיל דבר אחד והאפוד אשר עליו דבר אחר. ואלו היה המעיל מתכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר כמו האפוד יחשבו הרואים שהכל דבר אחד מעיל ואפוד על כן צוה יתברך שיהיה המעיל כלו תכלת בלבד כי בזה יתראה הבדלו מהאפוד. ועל זה אמר הכתוב ועשית את מעיל האפוד שיעשה המעיל באופן שיבדל מן האפוד אשר עליו. והב' אמר והיה פי ראשו בתוכו רוצה לומר שראש המעיל שהוא פיו כי שוליו הם תחתיתו ופיו הוא ראשו שבו יכניס הכהן ראשו. אותו הפה יהיה ארוג מעשה אורג ושפתו והוא שפת היריעה הקיצונה יהיה לתוכו לצד פנים ליופי כדי שלא יראה בולט מחוץ. ואמר שפה יהיה לפיו סביב מעשה אורג. להגיד שלא יחתכו פי ראשו במספרים ושוב יתפור לו במחט שפה סביב ונתן הטעם באומרו לא יקרע רוצה לומר כדי שלא יקרע המעיל כי צריך המעיל להיות חזק כיון שהוא נושא לאפוד ולחשן וכ"ש בשפתו שכל הכובד תלוי בו. ואומרו כפי תחרה יהיה לו פרש"י כפי שריין שמכניסין הטבעות זו בזו ומתחילין מן הפה ועושים מעשה רשת סביב בטבעות על שוליו וכן נארג המעיל על זה הדרך עצמו. והיה אם כן המעיל כמו גלימה סגורה מכל צד ואולי היו בו שנים נקבים מן הצדדים. ומשם היה מוציא הכהן זרועותיו. וכתב רש"י שהיה המעיל כגון חלוק כמו הכתנת ואינו כן. אבל האמת הוא כדברי הרמב"ן שהי' בגד יתעטף בו כמ"ש (שמואל א' כ"ח) והוא עוטה מעיל והיה לו כנפים כנף מלפניו וכנף לאחריו. וכמ"ש ויחזק בכנף מעילו ויקרע. הג' אמר ועשית על שוליו רימוני תכלת וארגמן וגומ' ופעמוני זהב וגו' רוצה לומר שיעשה על שולי המעיל סביב רימוני תכלת וארגמן ותולעת שני והיו בצורת רימונים שלא פתחי פיהן וכמותם ידוע מצד מספר החוטים שהיו בהם שכתוב בפרשת פקודי שהיו משזר שהוא שם מורה על החוט הנכפל שמונה כי הוא כמו שכתב הרלב"ג נגזר משזרה שהיא השדרה שיש בה צלעות רבות. ואמנם הפעמונים פרש"י שהיו לעצמן פעמון זהב אחד בין שני רימונים. וכבר הקשה עליו הרמב"ן שא"כ לא יהיו הרימונים משמשין כלום גם שהי' צריך הכתוב לפרש במה יתלה הפעמונים ואם יעשה טבעות לתלותן בהן. אלא שהיו הרימונים חלולים והפעמונים טמונים בהם ונראים מתוכם ולא פירש הכתוב מנינם. אבל רבותינו אמרו שהיו ע"ב רוצ' לומר ל"ו מלפניו ול"ו מאחריו כדאית' במסכ' זבחים (ד' פ"ח) ונתן הטעם ברימונים והפעמונים האלה באומרו. ונשמע קולו בבואו אל הקדש לפני י"י ובצאתו ולא ימות רוצה לומר שבזה ישמע קול אהרן בבואו אל הקדש כי הקול ההוא יעירהו להתבונן שהוא בקדש ומה שהי' מוטל עליו מהבגדים ובזה יחיה ולא ימות למעוט התבודדותו. כי מפני זה עצמו צוה שלא יכנסו הכהנים שתויי יין למקדש כדי שהיין לא ימנעהו מהתבודד ומהתבונן בדברים האלה כראוי. ואפשר לומר שהי' השמעת קול הפעמונים כדי שידעו מבחוץ כי הכהן חי כי אלו היה מת לא היו נשמעים וז"ש ונשמע קולו וגו' ולא ימות כמו שאחז"ל בכהני בית שני שאם היתה אמונה רעה בלבם היו מתים בהכנסם למקדש וכאשר לא היו שומעים פסיעותיו היו יודעים שהוא בחטאו מת. ולכן נאמר ונשמע קולו וגו' בבואו אל הקדש ובצאתו ולא ימות. והמקובלים אמרו שהי' זה כעין נטילת רשות להכנס כי הבא בהיכל המלך פתאום מבלי רשות חייב מיתה כמו שנזכר באחשורוש שמי שיכנס בחצר הפנימי מבלי קריאה אחת דתו להמית. וכאלו בזה היה הכ"ג משמיע קולו וקורא הוציאו כל איש מעלי ואבוא אל עבודת המלך כמ"ש וכל אדם לא יהיה באהל מועד וגו' וכן בצאתו ברשות כדי שיודע הדבר ויבואו משרתי המלך מלאכי עליון ללוותו. ואחרי שהשלים לצוות על האפוד והחשן והמעיל צוה עוד על הציץ שהוא הלבוש הרביעי המיוחד לכ"ג ואמר ועשית ציץ זהב. וצוה בו יתברך ג"כ שלשה דברים. הא' שיהי' הציץ מזהב טהור לא זהב מעורב עם סיגים כי להיותו קדש לי"י היה ראוי מפני כבודו שיהי' זהב טהור ונקי לא מתכלת וארגמן ותולעת שני ושש כמו שהי' האפוד והחשן. ונקרא ציץ מלשון מציץ מן החרכים וזה לפי שהציץ היה עומד על מקום הכח המצייר והמציץ. השני ופתחת עליו פתוחי חותם קדש לה' כלו שיפתחי בחרט אנוש על רצועת הזהב ההיא אלה הדברים קדש לה'. ויהיה פתוחי חותם כתב מפורש והאותיות היו בולטות לא כמו השמות שבכתפות האפוד ובחשן שהיו שם האותיו' שוקעות שנאמר תפתח את שני האבנים אבל האותיות אשר בציץ היו בולטות. ואם היו בשטה אחת היו כתובות כן קדש לה'. ואם היו בשני שטין היה קדש מלמטה ולי"י מלמעל' כי הוא עליון על כל הנמצאים. והג' אמר ושמת אותו על פתיל תכלת רוצה לומר שהציץ לא יהיה מקיף את כל הראש בשלמות אבל יהיה מגיע מאוזן לאוזן מלפניו והיה קושרו בפתיל תכלת שהיה נכנס בנקבים שהם בקצוות הציץ אצל האזנים. ואותו הפתיל תכלת היה קושר באחרית העורף. והיה המצנפת מבגד פשתים דקה זכה ולבונה וכמ"ש (זכריה ג') וישימו הצניף הטהור על ראשו ועל המצנפת היה הציץ כדמות עטרה. וכן הוא אומר הסר המצנפת והרם העטרה ולכך צוה על הציץ וישימו אותו על פתיל תכלת וישימו הפתיל על המצנפת שהיה מביא אהרן כי כל הנכבדים מישראל היו מביאי' מצנפת על ראשיהם מלמעלה. ואחרי אומרו יהיה על המצנפת אמר הכתוב עוד אל מול פני המצנפת יהיה. לפי שפני המצנפת הוא נגד עליון הראש ויעמוד למולו וכנגדו המצח ולכן נאמר והיו על מצח אהרן ונמצא בין הציץ ובין פני המצנפת מקום פנוי להנחת התפלין כדבריהם ז"ל ובדרך הזה התישבו הפסוקים וכמו שכתב הרמב"ן. ואתה תדע שמהכהנים לא היה לובש מצנפת רק הכ"ג מאחיו. אמנם בניו ושאר הכהנים ישימו מגבעות שהם מקיפים כל הראש מבלי כפלים אלא כמו כובעים וחז"ל אמרו שהמצנפת ארוכה שש עשרה אמה והרי היא כצניף שצונף בה את הראש מגלגל ומחזיר ומגלגל סביב ראשו כפל על כפל. האמנם בעבור שהיו המגבעות מכסות את הראש כמו המצנפת נקראו ע"ד העברה מצנפת ולכך אמרו כ"ג משמש בשמונה בגדים וההדיוט בד' בכתונת ומכנסים ומצנפת ואבנט מוסיף עליו כ"ג חשן ואפוד ומעיל והציץ. ונתן הכתוב טעם במעש' הציץ באומרו ונשא אהרן את עון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לכל מתנות קדשיהם. ולא ביאר איזה עון הקדשים. (א"ה נל"ח ואז"ל אם עון פגול הרי ע"כ) כבר נאמר בפגול לא ירצה. וכן א"א שישא עונם אם היו בעלי מומין ולא ישא עונם גם כן אם היו המקריבים טמאים והית' טומאתם ידועה כי התורה הגבילה ענינם (א"ה נל"ח. ועון הקדשים נאמר ולא עון המקריבים ע"כ) ולכן ישאר שהעון שהי' הכהן מכפר עליו עם הציץ היה הטומאה בלתי ידועה כגון שנטמא המקריב בטומאת התהום שהוא בלתי ידועה לו ולא לזולתו וכן אם נטמא הקרבן ולא נודע לו עד שהקריב את אמוריו שהציץ מרצה עליו כמו על הטומאות שנאמר את עון הקדשים רוצה לומר ששגגת הקדשים הוא נושא אבל אינו נושא שגגת המקריבים. ואמר והיה על מצחו תמיד לפני י"י להגיד שבעבור שהציץ בא לרצות על עון הקדשים היה ראוי שיהי' על מצח אהרן בכל יום ויום כי הקרבנות היו קרבים בכל יום כדי שיתן את לבו להתפלל עליהם ולישא עונם תמיד. ויש מי שפירש ונשא אהרן את עון הקדשים שהי' הציץ מכפר על המחשבות הרעות. וכן המצנפת על האמונות הנפסדות ולכך הונח על הראש כי משם תצא הדעת והמחשבה. אבל אומרו עון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לכל מתנות קדשיהם אינו סובל הפירוש הזה. ואחרי שזכר מעשה הציץ זכר הכתנת שכל כהן היה לובש כתנת בד על בשרו האמנם כתנת הכ"ג היתה יתיר' על כתנות הכהנים ההדיוטים במה שכתנתו היתה משובצת כלה משבצות משבצות ולכך קראה כתנת תשבץ כי היא היתה עשויה מפשתן שחוטו כפול ששה. והיתה משובצת ר"ל עשויה בתים בתים והיו לכתנת בתי ידים כדרך הלבוש השלם ואמר ושבצת בחירי"ק תחת השי"ן שהוא פעל יוצא כאומר צוה לחכמי לב שישבצו את הכתנת. ואחרי שצוה על הכתנת צוה על המצנפת ואמר ועשית מצנפת שש רוצה לומר שיעשה את המצנפת מפשתן שחוטו כפול ששה ולא היתה משובצת אבל היתה ארוכה והיה צונף בה הכ"ג את ראשו צנפה על גבי צנפה. אמנם בני אהרן ושאר הכהנים ההדיוטים לא היו להם מצנפת אלא מגבעות כמו שזכרתי. וכמו שביאר באומרו ומגבעות תעשה להם. ואחרי שזכר המצנפת זכר האבנט ואמר ועשית להם אבנטים ולא אמר זה על בני אהרן בלבד כי אם גם כן על אהרן ולכך אמר והלבשת אותם את אהרן ואת בניו אתו וגו'. והאבנט היה חגור שהיה חוגר בה את הכתנת תחת אצילי ידיו כרך על גבי כרך וארוך היה מאד והוא היה גם כן לכ"ג נעשה משש ותכלת וארגמן ותולעת שני מעשה רוקם כמו שהתבאר בפרשת פקודי. והיה האבנט הזה כלאים כי היה שם צמר ופשתים ולכן לא היה כהן הדיוט יכול לחגור בו אלא בשעת העבודה אבל בשאר העתות היה חוגר אבנט של בד לבדו ולא מעשה רוקם כמו אבנט הכ"ג. אבל הכ"ג היה חוגר אותו בשעת עבודה ובשעת שאין עבוד' גם כן. ואמנם לבני אהרן שהם כהנים הדיוטים תעשה כתנות רוצ' לומר שלא יהיו כתנתיהם תשבץ ככתנת הכ"ג. ואמר ועשית להם אבנטים רוצ' לומר לא מעשה רוקם. ואמר ומגבעות תעשה להם כלומר לא מצנפת ובזה הבדיל בגדי הכהנים ההדיוטים מבגדי הכ"ג. האמנם גם אותם הבגדים אשר להם יהיו לכהנים ההדיוטים לכבוד ולתפארת שכל רואיהם יכירום שהם משרתי עליון. ואמנם אומרו והלבשתם את אהרן אחיך ואת בניו אין הכוונ' שכל הבגדים שנזכרו בפרשה ילבשם אהרן ובניו כלם בשוה אלא כל אחד הראוי לו רוצה לומר אהרן כל השמונה בגדים שזכר. ובניו ארבעת הבגדים הראוים להם. ועם זה צוה שימשח אותם וימלא את ידם של הכהנים והוא הקרבנות שיזכרו בקדושתם ובזה תקדש אותם וכהנו לי כלומר יהיו מיוחדים לעבודתי. והנה לא זכר עם הבגדים האלה את המכנסים וזכר אותו אחרי הזהרת המשיחה הקדושה שנאמר ועשה להם מכנסי בד וגו' לפי ששאר הבגדים אמר שהיו לכבוד ולתפארת שכל הרואה אותם מלובשים בהם ידעו כי הם אנשי קדש אך מכנסי בד לא היו נראים לעין ולכך לא היו לכבוד ולתפארת. אבל הם מדרך הצניעות לכסות בשר הערוה בגשתם אל המזבח לשרת אם בגדיהם קצרים או כדי שלא יגביה הרוח. ולזה ממתנים ועד ירכים יהיו. ואין ראוי שיובן המאמר הזה שיהיו המכנסים מסוף המתנים עד התחלת הירכים כי אין ביניהם אמצעי ולא גם כן מסוף המתנים עד סוף הירכים כי לא תתכסה בהם הערוה כראוי. וכל שכן אם היו מראש המתנים עד ראש הירכים ולכך יהיה הרצון בזה מראש המתנים עד סוף הירכים ואמר והיו על אהרן ועל בניו להגיד שיהיו המכנסי' שוים באהרן כהן גדול ובבניו כי לא יהיה הבדל ביניהם בלבוש הזה כמו שהוא בשאר הבגדים שזכר. ואמר בבואם אל אהל מועד כנגד אהרן כי הוא היה נכנס שמה או בגשתם אל המזבח לשרת בקדש כנגד בניו והכהנים ההדיוטי' שהם המקריבים על המזבח החיצון כי אם עבדו בזולת זה האופן חייבים מיתה בידי שמים. ולפי שבאו האזהרות האלה כלם בשם אהרן ובניו והיה זה הדין עצמו נוהג עם כל כהן גדול וכהנים הדיוטים שיהיו בכל דור ודור. לכן אמר בסופם חוקת עולם לו ולזרעו אחריו. הרי לך פירוש בגדי הכהנים כפי פשוטיהם. ונבוא עתה לבאר הרמז אשר ירמזו אליו כפי המדות והדעות הראוים אליהם: