פרשנות מצטטת על שמות לב:א

כאן מתחיל המגיד לספר בגנות אבותינו כאשר נצטווה מרז"ל מתחיל בגנות ומסיים בשבח. והנה ראוי לתת טעם אל הדבר הזה. דבשלמא אילו היינו מספרי' בגנות עצמנו שפיר. אבל לספר בגנות האבות מה לנו וכ"ש מאחר שתרח עשה תשובה קודם מותו. ואין ראוי להזכיר לו שום רשע.
אמנם אפשר לו' כי מאחר שתרח עשה עברות עד סוף ימיו ומת בתשובה היא הנותנת המצוה לספר בגנותו. כי בספור ההוא מקילין לו העונש ויהיה לו כפרה. כי הא דאמרי' מעשה עגל הראשון נקרא ומתרגם ולזילותא דישראל לא חיישינן כי היכי דתהוי להו כפרה. וכן הא דתנן שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעה"ב. אין לחשוב שלא יבאו לעה"ב מי יתן והייתי זוכה למה שיזכה מנשה מלך יהודה. כי רוב ימי חייו האחרונים היו בתשובה שלימה. אלא סדרו דבר זה במשנה כי היכי דתהוי להו כפרה. כי כשם שכל מי שנאמרה שמועה מפיו שפתותיו דובבות בקבר. כך כשמספרים בגנותו הוא שומע ומצטער ומתכפרים לו עונותיו וכן מצינו כשאמר רב אשי למחר נפתח בחברינו מנשה בא לו בחלומו ואמר לו מה שאמר. אף כאן מזכירין גנות תרח כי היכי דתהוי ליה כפרה. ואם אמרו שאסור לספר אחר מטתן של מתים הוא מאותם שלא החטיאו אחרים. אבל כשחטאו והחטיאו מותר לספר בגנותן בכונה זו אף אם עשו תשובה. ומה שאמרו שאין מזכירין לו שום רשע הוא בעולם אשר הוא שם שאין מענישין אותו על עברות שעשה הואיל ועשה תשובה.
והנכון לומר שבא ספור זה לכאן מטעם אין ממנין פרנס על הצבור אא"כ קופה של שרצים תלויה לו מאחריו שאם תזוח דעתו עליו אומרים לו ראה מה שאחריך. וכנה השי"ת עשה ישראל סגולה לכל העמים. על כי ילכו בארחותם וכמו שעתידין לעשות בביאת הגואל שנ' והלכו גוים לאורך. וכן כתיב והלכו גוים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו. וכן היתה רצונו יתב' שיעשו משיצאנו ממצרים כי ע"כ צוה להקים אבנים גדולות מעבר לירדן ולכתוב עליהם התורה באר היטב בשבעים לשון. למען יוכלו כל האומות לראות משפטים ותורות אמת. ויאמרו אין תורה אלא תורת ה' וילכו אצל בני ישראל שילמדו דרכי ה' ויהיה להם מורא מהם כמורא שמחויב התלמיד לרבו. ולפי שיש לחוש פן ישראל יתגאו בראות עצמם במעלה זו. היינו שקרבנו המקום לעבודתו מה שלא עשה כן לשאר האומות. ע"כ סדרו לו' מתחלה עע"ז היו אבותינו כלו' חזור לאחוריך וראה מהיכן יצאת. ואפשר עוד לו' שסדרו לו' מתחלה עע"ז לפי שבצאת ישראל ממצרים נתעלו על כל האומות. ועדיין העלוי ההוא ירושה בידינו הגם כי דלונו מאד ולמען לא תזוח דעתנו עלינו אמרו שנביט אחרינו מהיכן נולדנו הלא הי' תרח אבי אברהם. וחשק בנו לפי שאנו משפילים עצמנו. והנכון הוא לפי שמתחיל עכשו לתת טעם אל ירידתנו מצרים שהיה לטהר טנוף ע"ז הנמשך להם מחטא אדה"ר ולא אמר לטהר טנוף שאר העברות ובפרט ג"ע שהיא היתה העיקר לפי שע"ז כוללת כל העברות כאז"ל כל המודה בע"ז כופר בכל התורה כלה. ואולם מלת ועכשו קרבנו קשה. כי הלא מאז הוציאנו ממצרים קרבנו לעבודתו.
אך הענין הוא כי בצאתנו ממצרים קרבנו המקום לעבודתו קירוב אחר קירוב עד שהיינו דבקים בו ית' כמו שכתבנו לפנים בפסקת עאכ"ו בעה"י ע"ש. ולפי שגרם החטא ואבדנו הדיבוק ההוא כמ"ש כיון שאמרו דבר אתה עמנו ונשמעה חזר יצה"ר למקומו. ונשאר לנו הקירוב בלבד ולמען נרגיש האבדה שאבדנו ונטיב מעשינו להחזיר העטרה ליושנה מהדיבוק אמר ועכשו קרבנו לאפוקי מה שהיה בעת ההיא שהיינו דבקים בו ית' כדכתיב ואתם הדבקים בה' אלקיכם. ועם כי זה נאמר אחרי שחזר יצה"ר למקומו עכ"ז הטיבו מעשיהם עד שחזרו להיות דבקים בו. וזה הורה להם כאשר צוה להם על עשיית הדגלים שידוע שהם כנגד ארבע מחנות שכינה. וממילא משמע שכשגורם החטא אנו אובדים הדיבוק ונשאר לנו הקירוב ולז"א ועכשיו קרבני. ושלמה התפלל ואמר ישקני מנשיקות פיהו שהוא דבקות רוחא ברוחא כמ"ש בזהר:

ובמדרש ויקהל משה תבא קהלת משה ותכפר על קהלת אהרן דכתיב (שמות ל״ב:א׳) ויקהל העם על אהרן, תבא אמירת משה דכתיב ויאמר אליהם משה ותכפר על אמירת אהרן שנאמר (שם) ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים, תבא אלה הדברים ותכפר על אלה אלהיך ישראל יבא זהב התנופה ויכפר על זהב העגל.

וע"ד המדרש אחרי מות שני בני אהרן, ארבעה בני אהרן היו ראוין למות מפני עון העגל והתפלל משה עליהם ועשה תפלתו מחצה, מה כתיב שם (דברים ט) ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו, ואין השמדה אלא כלוי בנים שנאמר (עמוס ב) ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת, כיון שהתפלל משה עשה תפלתו מחצה, אמר לו הקב"ה לא כך כתבתי בתורתי (שמות כב) על כל דבר פשע על שור על חמור על שה על שלמה על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה עד האלהים יבא דבר שניהם אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים לרעהו, על כל דבר פשע על שור, ראוי להעניש מי שפשע בשור, שנאמר (תהלים קו) וימירו את כבודם בתבנית שור, על חמור, אלו המצריים שכתוב בהן (יחזקאל כג) אשר בשר חמורים בשרם, והן ערב רב שנתגיירו ועלו עמהם ממצרים והיו סבת העגל, על שה, אלו ישראל שנקראו שה שנאמר (ירמיה נ) שה פזורה ישראל, שהרי ערב רב התחילו במעשה העגל ונטפלו ישראל עמהם, על שלמה, אפילו הגדולים שבהם שכתב עליהם (ישעיה ג) שמלה לכה קצין תהיה לנו, על כל אבדה, שהיו טועין כשה אובד במדבר והיו מבקשין מנהיג, וכן הוא אומר (ירמיה נ) צאן אובדות היו עמי, אשר יאמר כי הוא זה, שאמרו (שמות לב) אלה אלהיך ישראל, וכתיב (שם) כי זה משה האיש, עד האלהים יבא דבר שניהם, זה משה שכתוב בו (שם ז) ראה נתתיך אלהים לפרעה, שבאו לפני משה ודן אותם, אשר ירשיעון אלהים, זה אהרן שהרשיעו משה שנקרא אלהים ואמר לו (שם לב) מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה, ישלם שנים לרעהו, אלו שני בני אהרן שמתו, דכתיב אחרי מות שני בני אהרן. זהו שאמר הכתוב (קהלת ט) הכל כאשר לכל מקרה אחד לצדיק ולרשע לטוב ולטהור ולטמא ולזובח ולאשר איננו זובח כטוב כחוטא הנשבע כאשר שבועה ירא, שלמה ע"ה היה מביט וצופה בכל הדורות בצדיקים וברשעים ורואה דברים שמגיעים לרשעים ומגיעים לצדיקים, ואמר זה רע בכל אשר נעשה תחת השמש, מקרה אחד לצדיק ורשע, לצדיק זה אברהם שנאמר (בראשית יח) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו וגו', ולרשע זה נמרוד שהמריד כל העולם כולו להקב"ה, זה מת וזה מת, הוי אומר מקרה אחד לצדיק ולרשע. לטוב זה משה, שנאמר (שמות ב) ותרא אותו כי טוב הוא, ולטהור זה דוד, שנאמר (שמואל א טז) וישלח ויביאהו והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב רואי, לטמא זה נבוכדנצר, דוד יסד ביהמ"ק ומלך ארבעים שנה, נבוכדנצר החריבו ומלך ארבעים שנה, הוי אומר מקרה אחד לכל. ולזובח זה שלמה, שנאמר (מלכים א ח) ויזבח שלמה את זבח השלמים אשר זבח לה' בקר עשרים ושנים אלף, ולאשר איננו זובח זה ירבעם, שבטל ישראל מעלות לרגל לבית המקדש שנאמר (שם יב) רב לכם מעלות ירושלים, זה מלך אחר זה. כטוב זה משה, שנאמר (שמות ב) ותרא אותו כי טוב הוא, כחוטא אלו מרגלים, שכתוב בהן (משלי יג) חטאים תרדף רעה, משה לא נכנס לארץ מרגלים לא נכנסו לארץ. הנשבע זה צדקיה, שכתוב בו (דברי הימים ב לו) וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים ועורו את עיניו, כאשר שבועה ירא זה שמשון שנאמר (שופטים טו) השבעו לי וגו', וכתיב (שם טז) ויאחזוהו פלשתים וינקרו את עיניו. דבר אחר כטוב כחוטא, כטוב אלו בניו של אהרן, כחוטא זה קרח ועדתו שנחלקו עם משה ונשרפו, שנאמר (במדבר טז) ואש יצאה מאת ה' ותאכל וכו', בניו של אהרן שנכנסו להקריב נשרפו שנאמר (ויקרא י) ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם, הוי אומר מקרה אחד לכל. ועל זה אמר אליהוא (איוב לז) אף לזאת יחרד לבי ויתר ממקומו, ומה עצים יבשים שהניחו בחייו של עולם הפריחו ועשו פירות ויצאו חיים, בני אהרן שנכנסו חיים ויצאו שרופים, אף לזאת יחרד לבי ויתר ממקומו. זהו שאמר הכתוב (קהלת ב) לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זו עושה. אמר רבי אחא שלמה אמר דברים ששחקה עליו מדת הדין, כתיב (דברים יז) ולא ירבה לו נשים, וכתיב (מלכים א יא) ויהי לו נשים שרות שבע מאות ופילגשים שלש מאות. וכתיב (דברים יז) לא ירבה לו סוסים, וכתיב (מלכים א ה) ויהי לשלמה ארבעים אלף ארוות סוסים. כתיב (דברים יז) וכסף וזהב לא ירבה לו מאד, וכתיב (מלכים א י) ויתן המלך את הכסף בירושלים כאבנים, אין כסף נחשב בימי שלמה למאומה. ולשמחה מה זו עושה, אמר לו הקב"ה מה העטרה הזאת בידך, רד מכסאך. באותה שעה בא מלאך כדמות שלמה וישב לו על כסאו והיה שלמה צווח בכל בתי כנסיות ובתי מדרשות ואומר להם אני קהלת הייתי מלך, והיו מכין אותו בקנה ונותנים לפניו קערה של גריסים, באותה שעה אמר זה היה חלקי מכל עמלי. דבר אחר לשחוק אמרתי מהולל, זה השחוק ששחקה מדת הדין על אלישבע בת עמינדב שראתה ארבע שמחות ביום אחד, ראתה יבמה מלך, ובעלה כהן גדול, ואחיה נשיא, ושני בניה סגני כהונה, כיון שנכנסו להקריב יצאו שרופים, הוי אומר לשחוק אמרתי מהולל. זהו שאמר הכתוב (איוב ל״ט:כ״ז-כ״ח) אם על פיך יגביה נשר וכי ירים קנו, סלע ישכון ויתלונן על שן סלע ומצודה, משם חפר אוכל למרחוק עיניו יביטו, ואפרוחיו יעלעו דם ובאשר חללים שם הוא, אמר הקב"ה לאיוב אם על פיך יגביה נשר, אם על מימר פומך הייתי משרה שכינתי על גבי הארון כשם שעשיתי על ידי אהרן, ועל מימר פומך הייתי מסלק שכינתי מעל גבי הארון, סלע ישכון ויתלונן, זה מקדש ראשון, על שן סלע ומצודה, זה מקדש שני, וקורא סלע אבן שתיה שהיתה שם לפני הארון, ולמה נקרא אבן שתיה שממנה הושתת העולם, משם חפר אוכל, מתוך אותה אבן שתיה היה כהן גדול מתפלל על ישראל בספוק מזונותיהם ואומר, יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתהא שנה זו הבאה עלינו גשומה וטלולה ושחונה שנת שובע שנת רצון שנת ברכה שנת משא ומתן שנה שלא יצטרכו עמך בית ישראל לפרנסה זה לזה ולא לעם אחר ושלא יגביהו שררה זה על זה. למרחוק עיניו יביטו, שהיה יודע מה יהיה בסוף השנה, כיצד, היה עשן במערכה עולה לדרום שובע גדול לאנשי דרום, עולה העשן למערב שובע גדול לאנשי מערב, וכן למזרח וכן לצפון, היה עולה כלפי הרקיע היה יודע שכל העולם כלו שבע, כל המעלה הזאת וכל השבח הזה היה לאהרן, ואעפ"כ ואפרוחיו יעלעו דם, דחמי אפרוחיו היו מגעגעין בדם ושתיק, אלא ובאשר חללים שם הוא, שם היתה השכינה, עד כאן במדרש.