פרשנות מצטטת על שמות לב:ו

וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה. חָזַר וְנָשָׂא אֶת הָגָר וּקְרָאָהּ קְטוּרָה עַל שֵׁם שֶׁמַּעֲשֶׂיהָ נָאִים כִּקְטֹרֶת, וְכֵן מַשְׁמַע לְשׁוֹן ״וַיֹּסֶף״ שֶׁנְּשָׂאָהּ שֵׁנִית. וְיֵשׁ לָנוּ לִתֵּן טַעַם לָמָּה קְרָאָהּ עַכְשָׁיו קְטוּרָה עַל שֵׁם מַעֲשֶׂיהָ, וְעוֹד שֶׁזֶּה סוֹתֵר לְמַה שֶּׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ״י פָּרָשַׁת וַיֵּרָא (בראשית כא, יד) ״וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע״ שֶׁחָזְרָה לְגִלּוּלֵי בֵית אָבִיהָ. וְהַקָּרוֹב אֵלַי לוֹמַר בָּזֶה שֶׁמִּתְּחִלָּה גֵּרְשָׁהּ עַל פִּי בַּקָּשַׁת שָׂרָה, כִּי אַבְרָהָם הָיָה טָפֵל לְשָׂרָה בִּנְבוּאָה, וְיָדְעָה שָׂרָה בִּנְבוּאָה שֶׁסּוֹפָהּ לַחֲזוֹר לְגִלּוּלֵי בֵּית אָבִיהָ, וְגַם רָאֲתָה בְּיִשְׁמָעֵאל בְּנָהּ שֶׁהָיָה מְצַחֵק שֶׁיֵּשׁ בְּמַשְׁמָעוּתוֹ גַּם עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב, ו) ״וַיָּקוּמוּ לְצַחֵק״. עַל כֵּן אָמְרָה ״גָּרֵשׁ (אֶת) הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ״, כִּי מַעֲשֵׂה שְׁנֵיהֶם שָׁוִים, ״כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק״, כִּי לֹא יִירַשׁ מִמַּעֲשֵׂה אַבְרָהָם. וַיֵּרַע הַדָּבָר בְּעֵינֵי אַבְרָהָם כִּי לֹא יָדַע בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ אֱמוּנַת הָעֲבוֹדָה זָרָה אֲשֶׁר בְּלִבָּם, לְפִיכָךְ נֶאֱמַר לוֹ ״כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ״, וּמִכָּאן לָמְדוּ שֶׁאַבְרָהָם טָפֵל לְשָׂרָה בִּנְבוּאָה. מִיָּד ״וַיְשַׁלְּחֶהָ״ בְּגֵרוּשִׁין, ״וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע״ כַּאֲשֶׁר אָמְרָה שָׂרָה. וְאִם כֵּן, מֵאַחַר שֶׁגֵּרְשָׁהּ מֵחֲמַת עֶרְוַת דָּבָר שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה, קָשֶׁה אֵיךְ חָזַר וּלְקָחָהּ. עַל כֵּן בָּא לְתָרֵץ וְלוֹמַר שֶׁעָשְׂתָה תְּשׁוּבָה, כְּמוֹ יִשְׁמָעֵאל בְּנָהּ שֶׁעָשָׂה גַּם כֵּן תְּשׁוּבָה, וּכְדֵי לְפַרְסֵם זֶה קָרָא אַבְרָהָם שְׁמָהּ קְטוּרָה, עַל שֵׁם הַקְּטֹרֶת, כִּי פִּרְסֵם לַכֹּל שֶׁעָשְׂתָה תְּשׁוּבָה. וְכָל בַּעַל תְּשׁוּבָה נַעֲשִׂים לוֹ הַזְּדוֹנוֹת כִּזְכֻיּוֹת, וְהַזְּדוֹנוֹת עוֹלִים לְרֵיחַ נִיחוֹחַ כְּמוֹ הַזְּכֻיּוֹת. עַל כֵּן הִמְשִׁילָהּ לִקְטֹרֶת, שֶׁהַחֶלְבְּנָה שֶׁרֵיחָהּ רַע עוֹלָה לְרֵיחַ נִיחוֹחַ כְּכָל שְׁאָר הַבְּשָׂמִים, וְזֶה דִּמְיוֹן נָאוֹת עַל חֲטָאֵי הַבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה שֶׁעוֹלִין לְרֵיחַ נִיחוֹחַ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעיהו מ, ב) ״כִּי נִרְצָה עֲוֹנָהּ״, שֶׁאַחַר הַתְּשׁוּבָה גַּם הֶעָוֹן נִרְצֶה וּמְקֻבָּל, עַל כֵּן נִקְרֵאת קְטוּרָה.

שלמה המלך ע"ה יזהיר בכתוב הזה (משלי כה) על מדת התוכחת לפי שכל התורה כולה תלויה בתוכחת, שכל המקבל תוכחת וישמע לקול מוכיחיו הנה זאת מדה עליונה כוללת כל הטובות והיא סבה לקיום התורה, ומי ששונא את התוכחת מדה מגונה כוללת הרעות והיא סבה לבטול התורה כי הוא קרוב שיכפור ושיפרוק ממנו עול תורה, ומזה אמר שלמה ע"ה (משלי טו) מוסר רע לעוזב ארח שונא תוכחת ימות, באר כי קשה מאד השונא תוכחת מן העוזב אורח, כי מי שעוזב אורח והוא הפורק עול מצוה אחת מעליו יענש במוסר רע והם היסורים אבל לא יענש בעונש המיתה, ומי ששונא את התוכחת אינו נמחל לו במוסר רע בלבד אלא יענש בעונש מיתה, וזהו שאמר ימות, כי לא יספיק להיות נשפט במוסר רע, ועל כן הזהיר שלמה בפסוק הזה על האדם שיהיה מקבל התוכחת, ובאר כי התוכחת עדי הנפש ותפארתה כשם שהנזם והחלי הם עדי הגוף ותפארתו, וזהו שאמר נזם זהב וחלי כתם מוכיח חכם על אזן שומעת, כאשר יוכיח החכם על אוזן שומעת המשיל אותה תוכחת לנזם וחלי כי הנפש מתפארת ומתיפה בעדי הנזם והחלי. התוכחת היא על שני חלקים, האחד מחוייב והשני נמנע, המחויב הוא שנצטוינו להוכיח ג' כתות והם חכמים פתאים נערים, הנמנע הוא שנצטוינו שלא להוכיח ג' כתות כלל, והם לצים כסילים רשעים, לצים הוא שכתוב (משלי ט) אל תוכח לץ פן ישנאך, וכתיב (שם) יוסר לץ לוקח לו קלון, וכן מצינו בירמיה שהיה מיסר בני דורו שהיו לצנים והיו מקללין אותו הוא שאמר (ירמיה טו) לא נשיתי ולא נשו בי כלה מקללוני. וכסילים הוא שכתוב (משלי כג) באזני כסיל אל תדבר כי יבוז לשכל מליך, כי הלץ ישנאנו והכסיל יקלה דבריו ויבוז לשכל מליו. רשעים הוא שכתוב יוסר לץ לוקח לו קלון ומוכיח לרשע מומו, כלומר המוכיח לרשע ומגיד לו מומו לוקח לו קלון גם כן לפי שיאמר לו טליתי טהורה משלך, או יחזור מומו למוכיח, כי המוכיח לרשע הנה זה הוא מום למוכיח. אלו הם כתות החלק הנמנע, כתות החלק המחוייב הם החכמים שנאמר (שם ט) הוכח לחכם ויאהבך, כי לפעמים יצטרך החכם לתוכחת כשהוא חוטא לעתים בשוגג ודרך מקרה. פתאים שנאמר (שם א) לתת לפתאים ערמה. נערים שנאמר לנער דעת ומזמה, ועקר התוכחת הוא לנער, לפי שאין כלי שכלו שלמים, ועוד שיצר הרע קודם בו ליצר הטוב י"ג שנה, ואין כל מחשבתו והתבוננותו רק בתענוגי העולם והגוף, לפיכך בעודו נער וטבעו רך יצטרך לתוכחת שיהיה לו רסן להנהיגו ולהביאו בשעבוד היצר הטוב, ושיהיה שומע לעצה ולקול מוכיחו ולדברי התורה שכולה תוכחת, שנאמר (שם ו) ודרך חיים תוכחות מוסר, שאם יניחוהו להרגיל טבעו בפעל ובהנהגה כאשר יגיע לזמן שלמות שכלו ילאה להשיב אחור הנהגתו, ואותה הנהגה הטובה היא אם רעה לא תפרד ממנו לעולם, והוא שכתוב (שם כב) חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה, כי בימי הזקנה רחוק הוא להחליף טבעו שכבר הורגל בו, על כן ראוי לו בעודו נער שישמור דברי התוכחת, ועם זה יקנה לנפשו תועלת רבה וזכות גדול, והוא שאמר דוד ע"ה (תהלים קיט) במה יזכה נער וגו', ומפני זה יזהיר שלמה תמיד להוכיח את הנער בשבט מוסר הוא שאמר (משלי כב) אולת קשורה בלב נער שבט מוסר ירחיקנה ממנו, יאמר אפילו כשתהיה האולת דבקה בלב הנער וקשורה שם בשכבר הורגל בה ימים רבים אל תתיאש ותאמר אין לו תקנה, כי מאחר שהוא נער שבט מוסר ירחיקנה ממנו, יוכיחנו מעט מעט ויכנס בלבו התוכחת, כי דבור המוכיח רך ועם השקידה יעשה רושם בלב הנוכח כאשר תראה בטפת המים שהיא רכה ונוחה ועם השקידה תקוב חור באבן הקשה, ואם נתיאש ממנו ולא השתדל בתוכחתו הנה זה שונאו, והוא שאמר שלמה ע"ה (שם יג) חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר, ואמרו במדרש חושך שבטו שונא בנו זה דוד, ואוהבו שחרו מוסר זה יעקב, ללמדך שכל המונע מוסר ממנו לסוף יוצא לתרבות רעה, שכן מצינו בישמעאל שהיו לו געגועין אצל אביו ולא רדהו, ויצא לתרבות רעה שנאמר (בראשית כא) ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק, ואין מצחק אלא ע"ז שנאמר (שמות לב) ויקמו לצחק, וכן מצינו בעשו שהיו לו געגועין אצל אביו ולא רדהו ויצא לתרבות רעה ועבר חמש עבירות באותו יום. וכן אדוניה בן חגית היה לו געגועין אצל אביו ולא רדהו שנאמר (מלכים א א) ולא עצבו אביו מימיו, וכן אבשלום לא רדהו אביו ויצא לתרבות רעה. ושכב עם נשיו וגרם לו להוציאו מירושלים, ולעלות יחף וראש לו חפוי והוא עולה ובוכה, והפיל כמה רבבות מישראל, ואוהבו שחרו מוסר זה אברהם שיסר את יצחק והוליכו בדרכיו שנאמר (בראשית יח) כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו', וכן יעקב יסר את בניו ולא היה בהם פסולת. ומפני שהיה יעקב אבינו ע"ה מוכיח חכם והיו לשבטים אזן שומעת על כן היו ככסף צרוף והיו נזם זהב וחלי כתם והיו בני אביהם, זהו שכתוב

ובמדרש וישב יעקב כל מקום שנאמר וישב אינו אלא לשון צער, (שמות ל״ב:ו׳) וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק. (בראשית ל״ז:כ״ה) וישבו לאכול לחם וישאו עינים, ויראו וגו'. (מלכים א ה) וישב יהודה וישראל לבטח ויקם ה' שטן לישראל. (במדבר כ״ה:א׳) וישב ישראל בשטים ויחל העם וגו'. אף כאן וישב בקש לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף, אמר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה. מה כתיב למעלה ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום, ואלה שמות אלופי עשו, ראה יעקב אלופי עשו נתירא אמר מי יוכל לעמוד כנגד כל המלכים והאלופים הללו. משל למה הדבר דומה לגמלים טעונים קש היה הצורף עומד ותמה היכן יכנס כל אותו הקש, היה שם פקח אחד אמר לו מה תתמה מן הקש ניצוץ אחד יוצא מכירתך ויכלה כל הקש. כך כשראה יעקב לעשו ואלופיו וגבוריו נתירא אמר לו הקב"ה ניצוץ אחד שלך יכלה אותם, הוא שכתוב (עובדיה א׳:י״ח) והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום. וזה שכתוב אלה תולדות יעקב יוסף, כלומר ניצוץ יוצא מתולדות של יעקב והוא יוסף שיכלה כל תולדותיו של עשו שהיה יעקב מתירא מהם.

כשעלה משה - להר אמר להם לסוף מ' יום אני בא בתוך שש שעות הם סבורים שאותו יום שעלה בו מן המנין הוה והוא אמר להם מ' יום שלימים יום ולילו עמו ויום עלייתו אין לילו עמו שהרי בז' בסיון עלה נמצא יום מ' י"ז בתמוז היה בי"ו בא שטן ועירבב את העולם והראה דמות חשך ואפילה דמות ענן וערפל וערבוביא לומר ודאי מת משה שהרי באו כבר שש ולא בא ואי אפשר לומר שלא טעו אלא ביום המעונן בין קודם חצות לאחר חצות שהרי לא ירד משה עד יום המחרת שנאמר וישכימו ממחרת וגו':