וַֽיְהִ֗י כַּאֲשֶׁ֤ר קָרַב֙ אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיַּ֥רְא אֶת־הָעֵ֖גֶל וּמְחֹלֹ֑ת וַיִּֽחַר־אַ֣ף מֹשֶׁ֗ה וַיַּשְׁלֵ֤ךְ מידו [מִיָּדָיו֙] אֶת־הַלֻּחֹ֔ת וַיְשַׁבֵּ֥ר אֹתָ֖ם תַּ֥חַת הָהָֽר׃
הטור הארוך
ונתתם אותה אל אלעזר. פירש"י מצותה בסגן. וכתב הרמב"ן לא שיהא עיקר מצותה לעולם בסגן יותר מבכהן גדול או כהן הדיוט דהא פליגי בה תנאי בספרי איכא מאן דאמר לדורות בכהן גדול ואיכא מ"ד בין בכהן גדול בין בכהן הדיוט אלא הוראת שעם היתה שציותה תורה שתהיה באלעזר והוא הי' סגן והוצרך לומר כי המצוה הזו לעומק סודה ראויה לינתן לגדולי כהונה ולא נתנה לאהרן ואולי הוא לגדולתו כי הוא קדוש השם המכפר במקדשו ולא רצה ליתן לו עבודת חוץ או היה להכתיר אלעזר ולחנכו בחיי אביו במצוה מן המצות של כהונה גדולה או היה לעונש העגל כדברי ר' משה הדרשן ומסברא דלדורות הי' בכ"ג כמו עתה שהיתה ע"י הגדול שבכהונה אחר אהרן כן תהיה לעולם ע"י הגדול שבכהונה והוא כ"ג כסתם משנה במסכת פרה פרת חטאת ששחטה שלא בכ"ג פסולה ור' יהודה מכשיר:
רמב"ן
וְטַעַם וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו פַּעַם שֵׁנִית, שֶׁיּוֹדִיעַ הַשֵּׁם אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו מָחָר וְיִשְׁעֶה אֶל מִנְחָתוֹ, וְאֶל הָאֲחֵרִים וְאֶל מִנְחָתָם לֹא יִפְנֶה. וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ לְדוֹרוֹת לַעֲמֹד לְשָׁרֵת לְפָנָיו הוּא וְזַרְעוֹ כָּל הַיָּמִים יַקְרִיב אֵלָיו מָחָר, לוֹמַר שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם הַנִּסָּיוֹן הַזֶּה אוֹת לְדוֹרוֹת עוֹלָם שֶׁלֹּא יַחְלְקוּ לֹא עַל הַנִּבְחָר וְלֹא עַל זַרְעוֹ לְעוֹלָם. וְכָתַב רַבֵּנוּ חֲנַנְאֵל כִּי אֵלֶּה הַנִּקְהָלִים כֻּלָּם הָיוּ לְוִיִּם מִשֵּׁבֶט קֹרַח, וְזֶה טַעַם ״רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי״ (במדבר ט״ז:ז׳), ״שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי לֵוִי״ (במדבר ט״ז:ח׳). אוּלַי חָשְׁבוּ כִּי כָל שִׁבְטָם נִבְחַר לַכְּהֻנָּה וּמֹשֶׁה מֵעַצְמוֹ חָלַק כָּבוֹד לְאָחִיו, עַד כָּאן. וְחָלִילָה שֶׁהָיוּ בְּשֵׁבֶט מְשָׁרְתֵי אֱלֹהֵינוּ מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים קְרוּאִים וּנְשִׂיאִים בְּנֵי מֶרִי מְבַעֲטִים בְּרַבָּם וּבִגְדוֹל שִׁבְטָם וּמַלִּינִים עַל ה׳! וְאִלּוּ הָיוּ מִן הַשֵּׁבֶט הַהוּא בִּלְבַד, לֹא הָיוּ כָל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל מִתְלוֹנְנִים מִמָּחֳרָת לֵאמֹר ״אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם ה׳״ (במדבר י״ז:ו׳), כִּי לֹא מֵת לָהֶם מֵת רַק מִשֵּׁבֶט מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן. וְגַם בְּאוֹת הַמַּטֶּה רְאָיָה כִּי הַמַּחְלֹקֶת מִכָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל הִיא. וְהַכָּתוּב פֵּרֵשׁ ״וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ (במדבר ט״ז:ב׳) לְהַגִּיד כִּי הָיוּ מִכָּל הַשְּׁבָטִים, לֹא מִן הַשְּׁנַיִם הַנִּזְכָּרִים בִּלְבַד. אֲבָל טַעַם ״רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי״ בַּעֲבוּר כִּי קֹרַח הָיָה מְפַתֶּה לְכָל הַשְּׁבָטִים כִּי לִכְבוֹדָם רוֹצֶה לְהַחְזִיר הָעֲבוֹדָה לִבְכוֹרֵיהֶם, כַּאֲשֶׁר אָמַר ״כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדוֹשִׁים״ (במדבר ט״ז:ג׳). וּמֹשֶׁה בְּחָכְמָתוֹ גִּלָּה מַצְפּוּן לִבּוֹ לְכָל הָעָם כִּי הוּא עַל כְּהֻנָּתוֹ צוֹעֵק, וְאָמַר שֶׁדַּי לוֹ בִּכְבוֹד שִׁבְטוֹ ״רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי״. וְחָזַר וְאָמַר ״שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי לֵוִי״ לְקֹרַח גְּדוֹלָם, וְזֶה טַעַם ״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח״ (במדבר ט״ז:ח׳), אֲבָל כּוֹלֵל דְּבָרָיו עִם בְּנֵי לֵוִי, כִּי דִּבְרֵי מֹשֶׁה בְּחָכְמָתוֹ פִּיּוּס לוֹ וּלְכָל הַשֵּׁבֶט שֶׁלֹּא יִמָּשֵׁךְ אָדָם מֵהֶם אַחֲרָיו. וְהִנֵּה מֹשֶׁה מֵעַצְמוֹ חָשַׁב הַמַּחְשָׁבָה הַזֹּאת וְרָצָה בַּקְּטֹרֶת יוֹתֵר מִשְּׁאָר קָרְבָּנוֹת, כִּי רָאָה כְבָר בְּנָדָב וַאֲבִיהוּא כִּי בְּהַקְרִיבָם קְטֹרֶת זָרָה לִפְנֵי ה' נִשְׂרְפוּ, וְהִתִּיר לְאַהֲרֹן לְהַקְטִיר אוֹתָהּ לְצֹרֶךְ הַשָּׁעָה, אוֹ שֶׁהָיְתָה קְטֹרֶת הַבֹּקֶר שֶׁהִקְטִיר בְּהַעֲלוֹתוֹ אֶת הַנֵּרוֹת כַּמִּשְׁפָּט. וּבָטַח מֹשֶׁה כִּי הַשֵּׁם מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ וַעֲצַת מַלְאָכָיו יַשְׁלִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים כִּי ״וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו״ לִדְרֹשׁ אֶת הַשֵּׁם לָדַעַת מַה יַעֲשֶׂה, וְאָז נֶאֱמַר לוֹ ״בֹּקֶר וְיוֹדַע ה'״ וְגוֹ', וְלֹא נִזְכַּר זֶה רַק בְּסִפּוּר מֹשֶׁה לָעָם. וּכְבָר הֶרְאֵיתִיךָ כִּי בִּמְקוֹמוֹת רַבִּים פַּעַם יַאֲרִיךְ בְּדִבּוּר הַשֵּׁם אֶל מֹשֶׁה וִיקַצֵּר בְּסִפּוּר מֹשֶׁה, וּפַעַם יַעֲשֶׂה בְּהֵפֶךְ, וְלִפְעָמִים לֹא יַזְכִּיר הָאֶחָד כְּלָל, כַּאֲשֶׁר בָּא בְּמַעֲשֵׂה בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן שֶׁסִּפֵּר הַכָּתוּב הַמַּעֲשֶׂה בְּמֹשֶׁה בְּעַצְמוֹ, וְהוּא נַעֲשָׂה עַל פִּי הַשֵּׁם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ ״אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לַעֲבָדֶיךָ כֵּן נַעֲשֶׂה״ (במדבר ל״ב:ל״א), וְכָתוּב בִּיהוֹשֻׁעַ (כב ט) ״אֶל אֶרֶץ הַגִּלְעָד אֶל אֶרֶץ אֲחֻזָּתָם אֲשֶׁר נֹאחֲזוּ בָהּ עַל פִּי ה' בְּיַד מֹשֶׁה״. וְאִם נֹאמַר שֶׁהָיָה כֵן מִפְּנֵי הַסְכָּמַת הַשֵּׁם, כְּעִנְיָן שֶׁאָמַר ״זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּתְנַחֲלוּ אוֹתָהּ בְּגוֹרָל אֲשֶׁר צִוָּה ה' לָתֵת לְתִשְׁעַת הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה״ (במדבר ל״ד:י״ג), וְיִהְיֶה זֶה מִן הַדְּבָרִים שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה מִדַּעְתּוֹ וְהִסְכִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יָדוֹ (שבת פז) - אֵינוֹ נָכוֹן שֶׁיַּעֲשֶׂה מֹשֶׁה דָּבָר בְּחִלּוּק הָאָרֶץ אֶלָּא בִּרְשׁוּת, כִּי הַכֹּל בְּמִצְוַת הַשֵּׁם יַעֲשֶׂה, דִּכְתִיב ״לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ״ וְגוֹ'. וְדַעְתִּי בָּזֶה וּבְמַה שֶׁאָמַר לְאַהֲרֹן ״קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְשִׂים קְטֹרֶת״ (במדבר י״ז:י״א), שֶׁהָיְתָה עָלָיו יַד ה' בָּהֶם, וְהוּא הַנִּקְרָא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, כָּעִנְיָן בְּסִפְרֵי דָוִד וּשְׁלֹמֹה שֶׁהָיוּ בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר ״רוּחַ הַשֵּׁם דִּבֶּר בִּי וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנִי״ (שמואל ב' כג ב), כִּי מֹשֶׁה רַבֵּנוּ בְּכָל בֵּיתוֹ נֶאֱמָן הוּא, כַּאֲשֶׁר פֵּרַשְׁתִּי עִנְיַן הַבַּיִת (שמות לג יט) וְהִזְכַּרְתִּיו פְּעָמִים רַבּוֹת, וּמִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ מִדֶּרֶךְ נְבוּאָתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה לֹא הֻזְכַּר בָּהֶן דְּבַר ה'. וְרָאִיתִי בְּאוּנְקְלוֹס שֶׁתִּרְגֵּם כָּל קְטֹרֶת הַנִּזְכֶּרֶת בַּפָּרָשָׁה "קְטֹרֶת" כִּלְשׁוֹנוֹ, לֹא אָמַר בּוֹ "קְטֹרֶת בּוּסְמִין" כְּמִנְהָגוֹ. נִרְאֶה שֶׁסָּבַר שֶׁלֹּא הָיָה קְטֹרֶת הַסַּמִּים שֶׁל הַקֹּדֶשׁ, אֲבָל לְבוֹנָה וְכַיּוֹצֵא בָהּ שֶׁהִקְטִיר לְנִסָּיוֹן. וְכֵן עָשָׂה בִּבְנֵי אַהֲרֹן (ויקרא י א). וְדַעַת רַבּוֹתֵינוּ שֶׁהָיָה קְטֹרֶת הַקֹּדֶשׁ וְהוּא הַנָּכוֹן. וְאוּלַי לֹא יִרְצֶה אוּנְקְלוֹס לְשַׁבֵּחַ הַקְּטֹרֶת לְהוֹסִיף בּוֹ "בּוּסְמִין" רַק בְּהֵעָשׂוֹת עִנְיָנוֹ בְּמִצְוָה:
ברכת אשר
ומכיוון שניתנו הלוחות על־ידי הקב"ה, כיצד זה שמשה שברם? כלום הוא חכם מבוראו? הדבר קשה לי גם לאחר דבריו החשובים של בעל "משך חכמה" שהבאתי בספר שמות (לב, יט). עיין שם. (פ' עקב תשנ"ח) לפי רמב"ן (לפסוק יז) משה רבנו מסר נפשו למען ישראל: סכן בנפשו לשבור לוחות האלהים לטובתם, כאשר אמרו רבותינו 'מוטב תדון בפנויה ולא באשת איש' (שמות רבה מג, א). ע"כ. לפי רשב"ם (שמות לב, יט ומעין זה כאן): כשראה את העגל תשש כחו ולא היה בו כח והשליכם וכו'. כלומר השלכת הלוחות לא נעשתה בכוונת מכוון, אלא מתוך תשישות שמלאה את אבריו של משה רבנו בשעה שראה את עוון העם. וב"העמק דבר" (להלן פסוק יז) מבואר: ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם - לא שהטיתי את ידי וממילא נפלו, אלא תפשתי אותם והשלכתים, וזהו שלא בדרך הטבע, שהרי היו מונחים על שתי ידיו ואיך היה אפשר לאחוז בהם ולהשליכם, אלא שהיה בזה עזר מה', הרי דלא חס המקום על הלוחות היקרים האלה. ע"כ.