וְלָקַחְתָּ֥ מִבְּנֹתָ֖יו לְבָנֶ֑יךָ וְזָנ֣וּ בְנֹתָ֗יו אַחֲרֵי֙ אֱלֹ֣הֵיהֶ֔ן וְהִזְנוּ֙ אֶת־בָּנֶ֔יךָ אַחֲרֵ֖י אֱלֹהֵיהֶֽן׃
ספורנו
עיניכם הרואות. הנה יעיד על זה מה שראיתם שקרה בענין בעל פעור כי אמנם אותם שחטאו בעבודת בעל פעור לא התכונו לזה בתחלה אבל היתה תחלת כונתם לזנות בלבד. כאמרו ויחל העם לזנות. ואע"פ שהתורה אסרה זה מפני חשש עבודת גלולים כאמרם וזנו בנותיו והזנו את בניך חשב כל אחד מהם שזה לא יקרה לו כלל והנה קרה ההפך כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור להדבק בבנותיו אין גם אחד מהם שנשמר בחכמתו מהכשל בעבודה עצמה עד שהשמידו ה' אלהיך:
תוספות יום טוב
ומן הנכרית. כתב הר"ב דכתיב כי יסיר וגו'. ופריך בגמרא האי בז' אומות כתיב ומשני כי יסיר לרבות כל המסירים דלגופיה לא איצטריך טעמא כר"ש דדריש טעמא דקרא בכל מקום ולא איצטריך קרא לפרושי טעמא ואייתר כי יסיר לרבות שאר מסירין. ומדנסיב לה הר"ב דרשה דר"ש. וכ"כ עוד במי"ב פ"ג דקדושין ש"מ דכותיה ס"ל. דהך קרא בכל האומות מיירי ולא תתחתן דרישא בכל האומות. וכדעת הרמב"ם בפי"ב מהלכות אסורי ביאה ומש"ה בפירושו דהכא וכן בחיבורו פרק א' מהלכות יבום כתב נמי להך דרשה דר"ש. וכתב עליו המגיד ויש מפרש אותו בדרך אחרת ואין זה מעלה ומוריד בעיקר הדין ע'"כ. ואומר אני שאע"פ שבעיקר זה הדין אינו מעלה ואינו מוריד מ"מ הוצרך הרמב"ם לכתוב דרשה דר"ש משום דס"ל כותיה. ועיין בפ"ק דשבת גבי י"ח דבר מ"ש שם. וכן עיין ברפ"ג דמכות. ומ"מ קשיא לי דהך דרשא ליתא אלא משום דר"ש דריש טעמא דקרא וכמו שכתבתי וא"כ בספ"ט דב"מ בחובל בגד אלמנה בין עניה ובין עשירה כדתנן התם ופסקה הרמב"ם רפ"ג מהל' מלוה. וכן במ"ד [פ"ב] דסנהדרין בלא ירבה לו נשים. ופסק הר"ב כת"ק. וכן הרמב"ם שם ובפ"ג מה' מלכים. והיינו דלא כר"ש דדריש טעמיה דקרא. דלר"ש דוקא בגד עניה כמ"ש שם הר"ב. ובנשים נמי דלא כר"ש כמבואר במשנה שם וצ"ע. ועיין רפ"ב דסוטה ומ"ג פ"ה דפסחים ומ"ה פ"ק דסנהדרין [*ומ"ז פ"ג דפרה ומ"ד פ' בתרא דמכשירין]. ומ"ש הר"ב ומדלא כתיב כי תסיר וכו' ש"מ וכו' אבל אבתו לא תקח לבנך לא מהדר שאין וכו' אלא בנה. ל' הר'"ן ספ"ג דקדושין והלכך בנה ליכא בה משום הסרה וכל האיסור בשעה ראשונה נעשה שהוא מוציא זרעו מכנפי שכינה אבל אחר שנולד אין הסרתו כלום שעכו"ם גמור הוא עד כאן. וא"ת הא כתיב בפרשת כי תשא ולקחת מבנותיו לבניך וזנו בנותיו אחרי אלהיהן והזנו את בניך אחרי אלהיהן. ויש לומר דוהזנו את בנך ר"ל בעלה הנושאה שהוא בנך ולא מיירי בבנים הנולדים ממנה מדלא קפיד הכא בלא תסיר ואתי שפיר דלא קפיד התם אאיפכא כשתתן בתך לבנו שיסיר הבת שתתן לו כדכתב נ"י הכא אקרא דלא יסיר דלא חייש לשמא יסירו האשה משום שדרך הבעל להניחה לעבוד לכל מי שתרצה עד כאן. וצריכי תרי קראי חד לשפחה וחד לעכו"ם דאי משפחה הוי אמינא משום דאין לה חייס דכתיב (בראשית כ״ב:ה׳) עם החמור ומסיים בספ"ג דקדושין [דס"ח וכן ביבמות לקמן דס"ב] עם הדומה לחמור כבהמה שאין הולד כרוך אחריה ואילו עכו"ם יש לו חייס דכתיב בלאדן בן בלאדן הדרימן בן טברימון. ואי מעכו"ם הוה אמינא משום דלא שייכי במצות אבל שפחה אתקיש לאשה. גמרא. ולקמן בפ"ו בגמרא דף ס"ב מותיב מדכתיב (שמואל ב ט׳:י׳) ולציבא חמשה עשר בנים וציבא עבד כנעני של מפיבושת היה ומפרק כיון דלא מפרש בשמייהו הוי כמו פר בן בקר [אבל התם מפרש בשמייהו]. א"נ [בן] הדד בן טברימון בן חזיון [מ"א ט"ו י"ח] דיחוס באבא דאבוהון:
מלבי"ם
ועתה בנותיכם, כמ"ש פן תכרות ברית ולקחת מבנותיו לבניך (שמות ל״ד:ט״ז), ובזה תלוי ירושת הארץ וקיומה עליה, כמ"ש יהושע כ"ג: