פרשנות מצטטת על שמות לד:יג

ויעמד שופטים. כשאמר לו החוזה דברים טובים נמצאו עמך כי בערת האשרות בא לו אצל סה"ת אם בערם כמשפט ומתחילה ראה כתיב אבד תאבדון עד ואשריהם תשרפון באש ופסילי אלהיהם תגדעון ונזכר שכ' בכי תשא (שמות ל״ד:י״ג) ואת מצבותם תשברון וגו' תמה בעצמו על שהטיב בעיני ה' שבער האשרים אשירי ישראל שהרי לא הזהירם אלא על אשיריהם ושוב חזר בשופטים ושוטרים ומצא כתוב (דברים טו) לא תטע לך אשירה ואז שמח שבערם וגם ראה שם כתוב שופטים ושוטרים תתן לך (שם) מיד ויעמד שופטים מוחזקי' בכל ערי יהודה לעיר ועיר:

כי אם כה תעשו להם מזבחותיהם תתוצו. ובמקום אחר (שמות ל״ד:י״ג) הוא אומר כי את מזבחותם תתצון בלי מלת אם, דבאמת מלות כי אם ישמשו לאותו ענין בעצמו שישמש מלת כי, דהיינו להכניס אופן במקום אופן (אפאָזיציאָן), אלא שמלת כי משמש ע"ז הענין בשלוח והעברה (היפאָטהעטיש), ומלות כי אם יורו ע"ז הענין שיהיה כך במוחלט ועכ"פ (אבזאָלוט), שהוא המתחייב ע"י תוספת אם שהיא מלת התנאי הגמור, אם תעשה לי הדבר, אם יעברו בניגד, וירצה במאמר כי אם, שלא יהיה לדבר שום מציאות בשום זמן ואופן אלא אם יהיה על אופן כך וכך (זאָנדערן, נור), ולזה באמרו שם כי את מזבחותם תתצון, כי אע"פ שהנתיצה מחוייבת עכ"פ, מ"מ לא היה כוונת המאמר עליה שם לדבר בה ע"צ המצוה כ"א ע"צ הספור, שיהיו עתידים לנתץ את האלילים מצד מה שנצטוו על כך במקום אחר, וכמו כן מה שאמר שם כי לא תשתחוה לאל אחר, שבודאי אין שם מקומה של זאת המצוה, לכן אמר שם מלת כי לבד, דהיינו מה שידעת כבר ממקום אחר, אבל כאן שהכוונה לדבר על הנתיצה בדרך מצוה ובמוחלט, אמר לשון כי אם (אימפעראטיף); וכן אל תאכלו ממנו נא כי אם צלי אש (שמות י״ב:ט׳) שאין לך בו היתר אכילה בשום אופן הן נא הן מבושל הן שאר אופן אלא צלי אש; לא תוכל לאכול בשעריך וגו' כי אם לפני וגו', כי אם במקום אשר יבחר, כי אם אשר יצא ממעיך וכיוצא בזה; ויש שמוש מלת כי אם כמו עד אשר (עס זייא דענן), והוא לשון תנאי (קאָנדיציאָנעלל), כמו ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ במים (ויקרא כ״ב:ו׳), כענין בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר (שם ד'), והטעם בשני אלה השמושים הוא אחד, אלא ששאר כי אם משמש על התנאי בענין ובאופן, שלא יהיה הדבר בשום אופן כ"א באופן פלוני (קאָנדיציאָ, קוואליטאס), וכי אם המשמש בלשון עד אשר מורה על התנאי בזמן, דהיינו שלא יהיה לדבר מציאות כ"א בזמן פלוני (קאנדיציא, טעמפאראליס), וזה יבא ג"כ על הרוב אחר מלת לא כשאר כי וכי אם (רש"פ):

והאשרים, מצאנו בתורה לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך (דברים י"ו כ"א), כי את מזבחותם תתצון ואת מצבותם תשברון ואת אשריו תכרתון (שמות ל"ד י"ג), מזבחותיהם תתוצו ומצבותם תשברו ואשריהם תגדעון ופסיליהם תשרפון באש (דברים ז' ה'), ופירשו רבותינו שהוא אילן הנעבד, וכן המתרגמים הקדמונים תרגמו אילן או יער, וכן פירשו המפרשים, וקצת מחכמי העמים הוסיפו שהיו מקדישים יער לאלילת הכנענים הנקראת עשתורת, ותחת האילנות ההם היו הנשים מפקירות עצמן לזנות לכבוד האלילה ההיא, ויש אומרים שהיא הלבנה, ויש אומרים שהיא כוכב נגה. וקצת מן האחרונים, וגיז' ואחריו רבים, אמרו כי אשרה אינו אלא שֵם האלילה הנקראת עשתורת, ופירשו אשרה מלשון אשרי האיש, להיות כוככ נגה אליל ההצלחה (Fortuna), ואמרו כי אשרים ואשרות אינם אילנות ויערים, אך הכוונה בהם פסילי עשתורת. וראייתם היא מה שמצאנו נביאי הבעל ונביאי האשרה (מלכים א' י"ח י"ט), כל הכלים העשויים לבעל ולאשרה (מ"ב כ"ג ד'), שנראה מזה כי האשרה היא עבודה זרה כמו הבעל; וכן מסתייעים ממה שמצאנו ויעבדו לבעל ולעשתרות, נראה כי אשרות ועשתרות דבר אחד הם; וכמו שמצאנו לבעל ולאשרה, נביאי הבעל ונביאי האשרה, כן מצאנו את הבעלים ואת העשתרות (ש"א ז' ד' וי"ב י') - אבל פסוק לא תטע לך אשרה כל עץ עומד מנגד לפירוש זה, וגיז' משיב שהכוונה לא תקים לך פסל עשתורת, ומביא לסיוע ויטע אהלי אפדנו (דניאל י"א מ"ה) המוכיח שלשון נטיעה נאמר גם חוץ מנטיעת האילנות; ולא אמר כלום, כי לשון נטיעה נופל באהל מפני שיתדותיו תקועות בקרקע כעץ הנטוע, וכן וכמסמרות נטועים (קהלת י"ב י"א) הכוונה על יתדות האהל התקועות בארץ, וכן לנטוע שמים (ישעיה נ"א י"ו) פירש גיז' עצמו באוצרו, שהמליצה לקוחה מיתדות האהל, כי השמים הם כאהל; אבל בהקמת הפסילים לא מצאנו לשון נטיעה, ואחר שהכתוב אומר לא תטע לך אשרה כל עץ, אין ספק שהכוונה נטיעה ממש. גם מצאנו ונתשתי אשיריך (מיכה ה' י"ג), ולשון נתישה נאמר על עקירת הנטיעות, כמו אמך כגפן (יחזקאל י"ט י'), ותֻתש בחמה לארץ השלכה (שם י"ב), והפכו לשון נטיעה, כמו ואת אשר נטעתי אני נותש (ירמיה מ"ה ד'), וגם בלשון מושאל אינו נאמר אלא על עקירת דבר אשר הוא כמו תקוע באדמה, כגון על גלות יושבי הארץ אשר הם כנטועים באדמתם, כמו ויתשם ה' מעל אדמתם (דברים כ"ט כ"ח), ונטעתי אתכם ולא אתוש (ירמיה מ"ב י'); וגיז' משיב כי לשון נתישה איננו מיוחד להוראת העקירה (evellere), אך יפול גם כן על ההריסה (diruere), אך לא הביא שום ראיה מן הכתוב, ולא הבין (או עשה עצמו כאלו לא הבין) כי כל דבר שנאמר בו נתישה, אע"פ שאיננו אילן, הוא דבר שנופל בו דרך מליצה לשון נטיעה. וכן ספור גדעון (שופטים ו') מוכיח כי האשרה היתה על מזבח הבעל לכבוד הבעל, ולא שהיתה עבודה זרה בפני עצמה, כי הבעל לבדו נזכר שם כאלוה (האתם תריבון לבעל, ויקרא לו ביום ההוא ירבעל לאמר ירב בו הבעל). ואין להשיב כי לאהבת הקצור אמר תריבון לבעל, ולא אמר תריבון לבעל ולאשרה; כי הנה אנשי העיר אמרו אל יואש הוצא את בנך וימות כי נתץ את מזבח הבעל וכי כרת האשרה אשר עליו, ואם היו הבעל והאשרה שני אלילים היה להם לקצר ולומר וכי כרת האשרה, ובאמרם וכי כרת האשרה אשר עליו, משמע בלא ספק כי כריתת האשרה אינה מרידה באשרה עצמה, אבל היא תוספת זלזול בכבוד הבעל, ושהאשרה היתה על מזבח הבעל לכבוד הבעל, ולא כע"ז בפני עצמה. על כן נ"ל שאין להכחיש כי תחלת הנחת מלת אשרה היתה להורות אילן ויער הנטוע לע"ז, לעשות תחתיו תועבות, זנות ומשכב זכור (כי ממלכים ב' כ"ג ז' נראה שגם מעשה הקדשים היה נכלל בעבודת האשרה); אבל אחר שבאו ישראל לארץ ולמדו מן הכנענים עבודת עשתורת, והתחילו לנטוע בשבילה אילנות ויערים, התחילו ג"כ לקרוא לאלילה ההיא בשם אשרה, ואמרו נביאי הבעל ונביאי האשרה. לבעל ולאשרה, וישם את פסל האשרה (מ"ב כ"א ז'); וגם אמרו אשרה והכוונה על פסל האשרה, כמו ויוצא את האשרה מבית ה' (שם כ"ג ו'). ונ"ל כי הרבוי אֲשֵׁרִים ענינו תמיד אילנות ויערים, כי מיכה שהיה בימי ישעיה אמר ונתשתי אשיריך, בלשון נתישה שענינו עקירת מה שהוא נטוע או תקוע באדמה; אבל אֲשֵׁרוֹת הוא שם האלילה בלשון רבים, כי כמו שאמרו הבעל והבעלים, כך אמרו האשרה והאשרות, ולפיכך ויעבדו את הבעלים ואת האשרות (שופטים ג' ז') אחד הוא עם ויעבדו לבעל ולעשתרות (שם ב' י"ג) ועוד בשני מקומות מצאנו אשרות, ויקם מזבחות לבעלים ויעש אשרות (ד"ה ב' ל"ג ג'), כי בערת האשרות מן הארץ (שם י"ט ג'), והכוונה אלילות הנקראות כך. אבל אֲשֵׁרִים לא נזכר בשום מקום עם הבעלים, אלא עם המזבחות והמצבות והפסילים והחמנים, לפיכך איננו שֵם האלילה בלשון רבים, אך ענינו אילנות ויערים. רק פעם אחת מצאנו בד"ה (ב' כ"ד י"ח) ויעבדו את האשרים ואת העצבים, וידוע כי ספר ד"ה איננו מדוקדק הרבה בלשונו.