כִּֽי־אוֹרִ֤ישׁ גּוֹיִם֙ מִפָּנֶ֔יךָ וְהִרְחַבְתִּ֖י אֶת־גְּבוּלֶ֑ךָ וְלֹא־יַחְמֹ֥ד אִישׁ֙ אֶֽת־אַרְצְךָ֔ בַּעֲלֹֽתְךָ֗ לֵרָאוֹת֙ אֶת־פְּנֵי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִ֖ים בַּשָּׁנָֽה׃
אבן עזרא
דע כי עשרת הדברים כאשר הם כתובים בפרשה הזאת, השם אמרם כולם כי כתוב "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר" ותחלתם "אנכי" וסופם "וכל אשר לרעך", וגם משה אמר כאשר הזכיר עשרת הדברים בשנית, את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם (דבר' ה יט) ואין הפסק ביניהם ועוד כאשר נכתבו כולם באצבע אלהים, כן אמרם השם כלם, והעדות שהביאו שהכתוב בדבור השלישי, והרביעי, והחמישי, אינו על דרך המדבר יש להשיב, אחרי שקבלת זה השם להיות לך לאלהים, ע"כ אמר לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא (פ' ז), גם כי ששת ימים עשה ה' (פ' יא) ועוד כי משפט אנשי לשון הקדש לדבר ככה, כתוב, לא ילין חלב חגי (למטה כג יח), ואחריו כתוב תביא בית ה' אלהיך (שם פ' יט) ורבים כאלה, והאומרים כי דבור אנכי אינו מעשרת הדברים בזה נחלקו, י"א לא יהיה לך, הוא הדבור הראשון, והשני, לא תעשה לך פסל וזה אינו נכון, כי מענין אחד הוא זה וזה, בין בסתר בין בגלוי בין באמונת הלב, בין במעשה, והנה בדבור זכור אתה ובנך ובתך בסתר ובגלוי והכל מצוה אחת ואחרים אמרו כי לא תחמד בית רעך דבור תשיעי והדבור עשירי לא תחמד אשת רעך וראייתם כי השם אמר פעמים לא תחמד, כי החמוד הוא על שני דברים, האחד יוצא למעשה כמו גזל, וכמוהו, ולא יחמד איש את ארצך (למטה לד כד), שאם זה החמוד בלב היה א"י רעה, ולא תחמד השני הוא בלב, על כן הוצרך משה לפרש לא תתאוה, גם זה דברי הבל, כי מה טעם יזכור הגזל עם הבית לבדו, והנה לא הזכיר האחרים עמו, והנה אתן לך מדברי משה ראיה שאלה לא דברו נכונה, הנה השם אמר לא תחמד בית רעך, ומשה אמר לא תחמד אשת רעך (דבר' ה יח), ולפי דעתם שלא תחמד השני הכתוב בפרשה הזאת הוא בלב, והראשון גזלת הבית, והנה משה הפך הדבר, כי אמר עם ולא תתאוה, בית רעך, ואמר עם לא תחמד שהוא הגזל אשת רעך והנה נשחת טעמם, והאמת כי דבור אנכי הוא הראשון כאשר אפרשנו במקומו:
עץ יוסף
אינון גובריא כו'. כלפי עצמם אמרו כן, אנשים הללו היו סוברים אימתי יעלו לרגל להתפלל בירושלים והם יכנסו ויגזלו כל מה שבבתיהם. ואין להקשות האיך עלה בלבבם כך, הא הקדוש ברוך הוא הבטיח (שמות לד, כד) לא יחמוד איש את ארצך. שאין שלילת החמדה סלוק החפץ מהלב, אלא בגמר המעשה (יפה מראה). ועיין בירושלמי פ"ג דפאה (ה"ז):
הר המוריה
וכבר ביארנו וכו'. לעיל פ"ב מהל' ביאת מקדש הי"ב יעו"ש. ועי' מל"מ שתמה למה לא הזכיר רבינו דין מי שאין לו קרקע המבואר בפסחים ח' ב' יעו"ש (וע"ע בירושלמי ספ"ג דפאה יעו"ש היטב) ועיין נוב"י מהדו"ת חלק או"ח סימן צ"ד מש"כ בזה וע"ע בצל"ח שם מש"כ בזה ויצא שם לפלפל בזה בגר דהיכי משכחת לה דיהיה לו קרקע יעו"ש היטב והנה לכאורה הא מבואר בנדרים ל"א א' דהכותים מצווין לעלות לרגל והתם ודאי לא נטלו חלק בארץ לכו"ע אם לא דנימא מה שאמר אין לו קרקע היינו כל שאין לו קרקע כלל אבל מי שיש לו קרקע אף שלא ע"י חלוקה עולמית רק שקנה שום קרקע אף שסופו לצאת ממנו מ"מ מיקרי יש לו קרקע א"כ שוב אין ראיה לדבריו מכל מש"כ הוא ז"ל בזה רק שי"ל ג"כ שזה שחייבים לעלות לירושלים הוא משום שמחה ולא משום ראיה והבן (גם מש"כ בנוב"י שם דליכא למימר דהגז"ש דראיה ראיה אתי לפטור חיגר בהקהל וכתב ע"ז דל"צ גז"ש דהא כתיב בעלותך לראות דמינה יליף הרמב"ם למעוטי חיגר יעו"ש ונראה מדבריו דזה כתיב אצל הקהל וזה אינו דהא כתיב אצל ראיה בפרשת כי תשא כדאיתא שם בעלותך לראות וכו' שלש פעמים בשנה וזה לא קאי אהקהל ובהקהל כתיב בבא כל ישראל וגו' ואולי כוונת הנוב"י דגם מזה נוכל ללמוד דראוי לבא בעצמו וצע"ק) ועיין בטו"א ב' א' ד"ה ועבדים וכו' וג' א' בד"ה כדי ליתן וכו' מש"כ בזה יעו"ש היטב (אבל שיטת רבינו בהל' נדרים פ"ט ה"כ כתב דכותים פטורים מלעלות לרגל יעו"ש) וע"ע ירושלמי פ"ד דפסחים ה"ז.