פרשנות מצטטת על שמות לד:כה

מצות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו שנאמר ביום הראשון תשביתו וכו' ומפי השמועה למדו שראשון זה הוא יום י"ד, ראיה לדבר זה מ"ש בתורה לא תשחט על חמץ דם זבחי כלומר וכו'. עכ"ל. אם נשים חייבות בעשה זו דתשביתו אף שהיא מצוה שהזמן גרמא, או אם הם פטורים, עיין לעיל בהל' עכו"ם פרק י"ב הלכה ג' בד"ה וכל מצות עשה וכו' אות ב' וג' מש"כ בס"ד בזה באריכות והעליתי שם דנשים חייבות בעשה זו דתשביתו אף שהיא מ"ע שהזמן גרמא, ועיין עוד לעיל בהל' שבת פרק ראשון הלכה א' בד"ה שביתה בשביעי וכו' אות ה' מה שכתבתי בס"ד עוד בזה.
ביאור דעת רז"ל פה בענין זמן קיום המ"ע דהשבתת חמץ. ודעת רבינו בענין העשה דתשביתו אימתי היא מתחלת, אם היא מתחלת מזמן איסור אכילת החמץ שהוא מתחלת שעה שביעית ואילך או אם היא מתחלת קודם לכן, עיין לעיל פרק הקודם הלכ' ג' בד"ה אינו לוקה משום לא יראה וכו' שכתבתי בס"ד בביאור דברי רבינו הללו שאינו חולק על דעת הרא"ש (בפסחים פרק א' סי' י') במה שכתב דאינו מקיים העשה אם מבערו ומשביתו קודם התחלת זמן איסורו יע"ש בהרא"ש, ואף כי לכאורה נראה מדברי רבינו ממה שכתב להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו וכו' וכנ"ל, שהוא חולק על דברי הרא"ש האמורים לעיל, אבל בס"ד הנה כתבתי שם ביאורם של דברי רבינו הללו פה, והיו לאחד דעת רבינו והרא"ש תדרשנו משם ומצאת.
אבל עתה הדרנא בי לכאורה, כי כעת נראה לענ"ד בס"ד קצת לומר דבאמת פליג רבינו על הרא"ש בדבר זה כי רבינו סובר דהעשה דתשביתו הוא אף אם משביתו קודם זמן איסורו, אם רק משביתו ביום י"ד. ואע"פ שהוא עדיין בשעה שמותר לו לאכול כגון בתוך הד' שעות של היום מאז הבוקר, ומה שהכריחני לזה הוא כמו שאבאר לפנינו בס"ד.
ביאור כונת קושיא א' של מרן בכ"מ פה. וביאור דבר זה הוא, כי ראיתי למרן בכ"מ שהקשה תרתי תרי תמיהה על רבינו פה, הקושיא האחת והוא דכיון דמפי השמועה למדו דהך ביום הראשון הוא י"ד, שוב למה ליה להביא ראיה מקרא דלא תשחט על חמץ דם זבחי וכו' וגם דהך קרא דלא תשחט על חמץ דם זבחי וכו' הוא קרא מיותר, אם לא להך דרשא דהא לענין לאסור איסור שחיטת הפסח על חמץ לא איצטרך להך קרא דהא כבר כתיב אזהרתו לעיל בסדר משפטים פרשה כ"ג פסוק ח"י לא תשחט על חמץ דם זבחי ולא ילין וכו' ולמה לי למיהדר ולמיכתביה עוד זאת שנית גם בסדר כי תשא פרשה ל"ד פסוק כ"ה לא תשחט על חמץ דם זבחי, זהו הנראה לענ"ד בס"ד בכוונת מרן בקושיתו, ודלא כמו ששמעתי מרבים אומרים שח"ו נשתבש מרן בקושיא זו ופערו פיהם לבלי חק המוסר והדת לפיכך הוצרכתי לכתוב ביאור כוונתו.
גמגום בתירוצו של מרן. אמנם מה שתירץ מרן שם דאי מכח הך קרא של ביום הראשון תשביתו לחוד וכו' עדיין אנחנו לא נדע באיזו שעה ביום מתחיל זמן האיסור יע"ש בכ"מ, הנה תירוצו תמוה מאד לענ"ד ולא זכיתי בעוונותי לעמוד בזה על כוונתו, דהא בגמרא התם בדף ה' אמרינן להדיא וז"ל, ואימא לרבות ליל י"ד לביעור, ביום כתיב. ואימא מצפרא, אך חלוק וכו' יע"ש בגמרא. וא"כ הרי מהך קרא של אך ביום הראשון תשביתו וכו' לחוד גם כן ידעינן דאיזה שעה ביום מתחיל זמן איסורו, וצריכין לומר לענ"ד בס"ד על צד הדוחק כדי שלא להשוות ח"ו מרן טועה, דכוונתו הוא דרבינו מפרש הך שינויא דמשני הגמרא אך חלק וכו' וכנ"ל היינו כפירוש הראשון של רש"י שם בד"ה אך חלק וכו' וז"ל אכין ורקין מיעוטין אלמא מקצת היום מותר ומקצתו אסור, ומעתה יש לנו לחלק (על מצד הסברא), חצייה לאיסור וחצייה להיתר וכו' עכ"ל רש"י, וסובר רבינו דלא רצתה התורה להניח הדבר על הסברא הזאת שמסתמא חצייה מותר וחצייה אסור וכאמור, שזאת הסברא אינו סברא פשוטה כל כך (וכמו שנראה גם כן מהפירוש השני שפירש שם מה שהוצרך לדחוק דא"ך הוא חץ באח"ס בט"ע), ועל סברא שאינה סברא פשוטה כל כך רגיל הכתוב לכתוב קרא מפורש ולא לסמוך על הסברא ההיא וכמבואר בתוספות דשבועות דף כ"ב בד"ה אי בע"א קרא וכו' הכלל הזה, לפיכך הוצרך רחמנא למיכתב קרא של לא תשחט על חמץ דם זבחי וכו' להורות בזה באיזו שעה מן יום הארבעה עשר מתחיל האיסור דהיינו מתחלת שבע ואילך וכדברי מרן הנ"ל אבל זה דוחק.
ישוב להגמגום הנ"ל. ושוב התבוננתי וראיתי בס"ד ליישב כוונת תירוצו של מרן הנ"ל על צד הריווח קצת יותר והוא, דמרן פיו יפה דייק וגרס בלשון רבינו שכתב וז"ל ומפי השמועה למדו שראשון זה וכו' וכנ"ל ותיבות מפי השמועה למדו אצל רבינו הוא שכך קבלו איש מפי איש עד פה קדוש ה' משה רבינו ע"ה שהוא אמר להם שזה הוא פירוש הכתוב של אך ביום הראשון וכו' שראשון זה הנאמר כאן הוא ערב יו"ט יום ארבעה עשר, לא שלמדו כן בדרכי ההיקש והעיון החכמים ע"ה (ואין זה הלמ"ס, וההבדל שבין ההלמ"ס לבין מפי השמועה ממשה רבינו ע"ה יתבאר בס"ד באר היטב לקמ' בהלכות ממרים פרק ששי הל' ט"ו בד"ה חייב אדם לכבד אשת אביו וכו' ריש אות ה' כי שם אתהלכה ברחבה בביאור חלוקתיהן תדרשנו משם ומצאת מלא דבר). והיינו דרבינו סובר דכל הנך דרשות ושקלא וטריא דהסוגיא דפסחים התם אינו אלא על דרך האסמכתא והשקלא וטריא, אבל עיקר הדבר שפירושו של תיבת ראשון זה הנאמר בקרא זה של אך ביום הראשון תשביתו וכו' הוא יום ארבעה עשר זה נודע לנו בקבלה מפי משה רע"ה ההוא אמר שכך הוא פירושו וגם מה שאמרו בגמרא אך חלק בין לפירושו הראשון של רש"י ז"ל ובין לפירושו השני שם דא"ך הוא ח"ץ בלשון אח"ס בט"ע, כל זה אינו דרשא גמורה ולא סברה גמורה אלא רק הכל על דרך האסמכתא וכאמור, ולפיכך שפיר צריך לקרא של לא תשחט על חמץ דם זבחי וכו' הנ"ל להורות שזמן איסור אכילת החמץ הוא מתחיל משעה שראוי לשחוט את הפסח דהיינו משעה שביעית ומעלה וכדברי מרן ז"ל בתירוצי הנ"ל וק"ל.
קושיא השניה של מרן ז"ל בכ"מ. ולא זו בלבד אלא אף גם זאת עוד הקשה מרן ז"ל על רבינו ז"ל שם איפכא. דכיון שכן דרבינו ז"ל ההוא אמר דמהך קרא של לא תשחט על חמץ דם זבחי וכו' כבר נודע בין החיים ותרתי שמעית מיניה ושתים זו שמענו, דהחמץ אסור ביום י"ד וגם דזמן איסורו הוא מתחיל מתחלת שעה השביעית ואילך שאז הוא זמן שחיטת הפסח דבזה פסק כרבא התם אם כן למה לי הך מפי השמועה שכתב רבינו ז"ל ע"ש בכ"מ.
ישוב בקושיות מרן ז"ל הנ"ל. ברם אם נאמר דדעת רבינו ז"ל הוא כפשוטו דהמצוה של שביתת חמץ הוא קודם זמן איסורו הנה מתורצים שתי קושיותיו של מרן ז"ל בכ"מ הנ"ל, דאיצטריך גם שניהם הך מפי השמועה וגם הך קרא דלא תשחט על חמץ דם זבחי וכו', דאם מכח מפי השמועה לחוד דהיינו מכח מה ששמענו מפי משה רע"ה ההוא אמר דהפירוש של תיבות ביום הראשון פה הוא בי"ד ערב י"ט הוי אמינא כסברתו של הרא"ש האמור לעיל והוא דהמצוה של השביתה אינה מתחלת אלא רק מאותו הרגע שמתחיל איסור אכילת חמץ דהיינו מתחלת שעה ז' ואילך דנהי דכתיב אך חלק והיינו דורשין לו לדרשא גמורה דאך מורה על חלק דהיינו חלקהו שחציו מותר וחציו הוא אסור ומטעם סברתו של רש"י ז"ל האמור לעיל, אבל הא מיהא כל שש שעות של החצי יום ראשון דהיינו עד התחלת שעה שביעית אפילו רק רגע קודם התחלת שעה ז' ג"כ אינו מקיים בו מצות השבתת החמץ אם משביתו אז, ונהי דיציב פתגם דאם השביתו קודם להתחלת השעה הז' ששוב אינו עובר עליו אחר כך בהלאוין של ב"י ובי"מ דהא שוב אין מציאות להחמץ ההוא שכבר נשבת אבל הא מיהא העשה דתשביתו לא קיים בזה, במה שהשביתו רגע קודם התחלת שעה שביעית דהא היום ההוא של י"ד, הוא מחולק שוה בשוה, ששש שעות שלימות הראשונות החמץ מותר בהן ואין בהן שום מצות ביעור והשבתה. והשש שעות שלימות האחרונות החמץ אסור בהן ויש בהן מצות השביתה והביעור.
לפיכך הביא רבינו תלמודו בידו גם להך קרא דלא תשחט על חמץ זבחי שהקרא ההוא, הנה הוא מזהיר שלא יהי' שוחט את הפסח ועדיין החמץ קיים וכמו שכתב רבינו כן פה, והנה זמן שחיטת הפסח מדאורייתא הוא מיד בתחלת שעה שביעית (שמה שאמרו שהוא נשחט בשש ומחצה זה אינו אלא מדרבנן וכדאמרינן בריש פרק תמיד נשחט דף נ"ח ע"א עיין בתוס' שם בד"ה מוקמינן לי' אדינא וכו'), ואמרה התורה שבתחלת הרגע של התחלת שעה שביעית לא יהי' החמץ קיים, ואם כן על כרחך שהתורה מצווה שיבערו קודם לכן טרם התחיל שעה שביעית בעוד שהוא שעה ששית הרי מוכח מהך קרא של לא תשחט על חמץ דם זבחי דמצות השבתת החמץ הוא טרם וקודם זמן איסורו.
ואילו מהך קרא דלא תשחט על חמץ דם כו' לחוד, נהי דיציבא מילת' דהוינן ידעינן מיניה דמצו' השבתה הוא בי"ד שהוא יום שחיטת הפסח וגם היינו יודעים מניה שמתחיל מצות השבתה קודם התחלת שעה שביעית. אמנם עדיין אנחנו לא נדע מזה אלא שלפחות מתחיל מצות השבתה כמעט רגע בכדי שיוכל לבטל או לבער את החמץ טרם שיגיע התחלת זמן איסורו דהוא זמן מה טרם התחלת שעה שביעית, או לכל היותר שעה אחת קודם לו, אבל עדיין לא הוינן ידעינן שכל יום הי"ד הוא מיוחד לכך שבאיזה זמן מהיום ההוא שישבית בו את החמץ שיהיה מקיים בזה העשה דתשביתו, או דהוינן טעינן לומר דאפי' באמצע השנה אם ביער החמץ וביטלו שעי"ז לא היה לו חמץ זה בפסח הנה קיים בזה ג"כ מצות השבתה, לזה קמשמע לן קרא דאך ביום הראשון תשביתו וכו' להעיר לנו אזן לשמוע בלימודים דהיום ההוא של י"ד הוא מיוחד להמצוה הזאת של השבתת חמץ, וטרם היום ההוא אין בו מצות השבתת חמץ, אבל היום ההוא הוא מיוחד כולו למצוה הזאת שבאיזה שעה מן היום ההוא שהשבית החמץ כבר תגיל נפשו באלקיו כי זכה לעשות רצון קונו יתברך שקיים בזה מצות עשה דאורייתא של שביתת חמץ, ודו"ק.
ישוב אחר לקושיא הראשונה של מרן הנ"ל. ויציבא מילתא כי הנה מקום אתי עמי בס"ד ליישב באופן אחר קושיא הראשונה של מרן בכ"מ הנ"ל מה שהקשה דלמה לי קרא של לא תשחט על חמץ דם זבחי וכו' דהוא קרא מיותר וכדלעיל, והוא בהקדים מה שכתבו התוס' בפסחים ס"ג בד"ה השוחט וכו' וז"ל אומר ריב"א דהפסח כשר, דהא לא שנה עליו הכתוב לעכב וכו' עכ"ל התוספות.
ומהרש"א שם הקשה על התוס' דהא גם כאן שנה עליו הכתוב פעם אחד בס' משפטים דכתיב לא תזבח על חמץ דם זבחי ופעם ב' בכי תשא דכתיב ל"ת ע"ח ד"ז כו' יע"ש שקו' היא קו' אלימתא, ותירוצו שם הוא רב הדוחק מאד דמה שתירץ דאנו מוקמינן ליה רק לטפויי לאוין לא לענין שנה עליו הכתוב לעכב כבר צווחו עליה בבי מדרשא דהא אמרינן התם דף כ"ד וז"ל אמר ליה כל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירא וכו' יע"ש בגמרא, ולמה יגרע הך דרשא דשנה עליו הכתוב לעכב מכל שאר דרשות חכמינו, ועיין בספר הנכבד שרשי המצות לרבינו שרש תשיעי שכתב ג"כ כך והביא ג"כ תלמודו בידו מהך סוגיא דפסחים האמורה.
איברא לדידי חזי לי בס"ד בישוב קושית מהרש"א הנ"ל, עפ"י מש"כ הגאון מהר"א מזרחי בסדר משפטים בפסוק הנ"ל בד"ה לא תשחט את הפסח בי"ד בניסן וכו' שתיבת לא תזבח לפי פשוטו אינו כולל באזהרתו אלא אזהרה על אותן העבודות שהן מאחר שחיטה ואילך שהם צריכים לכהן דוקא והוא דבר הנוגע לזבח דהיינו לקרבן, אבל על השחיטה שהיא כשרה בזר ואינו מיוחד לקרבן הוי אמינא לפי פשטיותיה שאינו מוזהר בהך קרא של לא תזבח על חמץ וכו' שלא תשחט על החמץ את הפסח, אם לא מכח הקרא שבסדר כי תשא ששם נאמר בפירוש לא תשחט על חמץ וכו' יע"ש בביאורי הגאון מהר"א מזרחי שזהו כוונתו, ושם בגמרא אמרינן וז"ל אמר רב פפא הילכך כהן המקטיר את החלב עובר בלא תעשה הואיל וישנו בכלל הלנת אימורין וכו' עכ"ל הגמרא ופירש"י שם בד"ה הואיל וכו' וז"ל הואיל וישנו בהלנת אימורין דכתיב בהו נמי לא ילין חלב חגי עכ"ל ועיין במהרש"א שם בד"ה בפירש"י בד"ה הואיל וכו' מש"כ בביאור דברי רש"י הללו ובדברי התוספות דלעיל דף נ"ט בד"ה ולא עולת וכו' ושם דף ס"ד בד"ה ואיכא וכו' ומש"כ בשם מהרש"א בחכמת שלמה.
ישוב קושית מהרש"א על התוס' דפסחים ס"ג ד"ה השוחט פסח על החמץ וכו'. והמורם מזה זאת התרומה דאילו מקרא הנאמר בסדר כי תשא שהוא לא תשחט על חמץ דם זבחי וכו' לא הוינן ידעינן לכהן המקטיר האימורין על החמץ דהוא חייב ג"כ דהא שם בסיפא דקרא לא נאמר חלב חגי אלא נאמר ולא ילין לבקר זבח חג הפסח דלא קאי על האימורין ואם כן לא איתקשי בהך קרא הקטרת האימורין לאיסור השחיטה וההקרבה והקטרה על החמץ, אבל מקרא הנאמר בסדר משפטים שפיר שמעינן דאפי' כהן המקטיר האימורין על החמץ דעובר בלאו דהא שם בקרא דלא תזבח על החמץ וכו' נאמר בסיפא ולא ילין חלב חגי וכו' הנה איתקשי להדדי שפיר איסור העבודה על החמץ עם הקטרת האימורין, ושפיר איצטרך תרתי קראי, קרא דלא תזבח על חמץ דם זבחי וכו' וגם קרא דלא תשחט על חמץ דם זבחי וכו' דמקרא דלא תזבח על חמץ דם זבחי וכו' לחוד הנאמר בסדר משפטים הנ"ל לא הוינן ידעינן דחייב אלא דבר דבעי כהונה כגון קבלה וזריקה והקטרה, אבל השחיטה דלא בעי כהונה דכשרה בזר הוי אמינא דאינו עובר בלאו אם שחטו על החמץ וכפי ההוי אמינא של הגאון מהר"א מזרחי הנ"ל לזה איצטרך גם הקרא דבסדר כי תשא כי שם נאמר להדיא אזהרה גם על השחיטה שהרי נאמר שם לא תשחט על החמץ וכו', ואילו מהך קרא דבסדר כי תשא לא תשחט על החמץ ד"ז וכו' לחוד, עדיין אנו לא נדע דכהן המקטיר את החלב על החמץ דגם הוא עובר בלאו שהרי בהך קרא דסדר כי תשא לא נאמר בסיפא ולא ילין לבקר חלב חגי וכו' וכדברי רש"י ומהרש"א הנ"ל, אבל מכח הקרא דלא תזבח על חמץ ד"ז וכו' הנאמר בסדר משפטים שפיר ידעינן זה דהא שם נאמר בסיפא דקרא ולא ילין חלב חגי וכו' וכאמור לעיל משמיה דגמרא ורש"י, וא"כ איצטרך שפיר להנך תרתי קראי אלה מקרא קדש דסדר משפטים ודסדר כי תשא, וכיון דתרוייהו צריכי שוב אי אפשר למידרש מיניה לא לטפויי לאוין ולא לענין שנה עליו הכתוב לעכב רק ראיה איכא מהך קרא דאיסור החמץ מתחיל מזמן שחיטת הפסח וכמש"כ רבינו פה כי זה נשמע ממילא לא מכח יתורא דקרא, ואזדא להו קושית מהרש"א הנ"ל על התוספות וקושיא הראשונה של מרן בכ"מ על רבנו הנ"ל, ודו"ק, (ושוב מצאתי ראיתי להבעל קרבן העדה בשיוריו בפסחים פרק ה' הל' ד', בד"ה ממה שהוא וכו' שעמד ג"כ בקושיא זו האמורה לעיל על תירוצו של מהרש"א וגם תירץ לקושיתו של מהרש"א קרוב לדברינו הנ"ל, ועיין לקמן בהלכות מלוה ולוה פרק ג' הל' א' בד"ה ואם חבל מחזירין וכו' אות עשירי מש"כ בס"ד ישוב אחר לקושית מהרש"א הנ"ל על דרך הפשטיות מאד. ועיין עוד שם אות י"א ושנים עשר, וקצת אני מתפלא על מאור עינינו מהרש"א ועל בעל שיורי קרבן העדה שלא עוררו כלל על דברי מרן בכסף משנה בקושיתו הראשונה ותירוצו האמור לעיל).
ישוב אחר לקושית מרן השניה בכ"מ הנ"ל. וקושיא השניה שהקשה מרן בכסף משנה שהבאתי לעיל, והוא דכיון שהביא רבינו תלמודו בידו דמצות השביתה ביום הראשון דקאמר קרא היינו מערב יו"ט, מהך קרא דלא תשחט על חמץ ד"ז וכו' תו למה לי הך מה שכתב רבינו דבא עליו מפי השמועה דפירושו של ביום הראשון תשביתו הוא ראשון דמעיקרא דהיינו יום י"ד בניסן וכדלעיל, דלענ"ד נראה בס"ד דבלאו הכי לא קשיא ולא מידי כלל, ואחרי העתרת המחילה הראוי והמחויבת מקדושתו ותורתו של כבוד מרן אני אומר דאישתמוטי הוא דקא אישתמיט ליה לפי שעה דברי התוספות דפסחים ה' בד"ה זמן שחיטה וכו' שכתבו וז"ל, אף ע"ג דהאמת הוא דלא תשחט על חמץ כל חד וחד כי שחיט כדאמרינן בפרק תמיד נשחט וכו', מכ"מ כיון דאשכחן דהזהיר על ההשבתה (רצונם בזה שצווה על ההשבתה) והזהיר שלא לשחוט פסח על החמץ סברא הוא שבזמן שחיטה הזהיר על ההשבתה, עכ"ל התוספות. ורבינו סובר דמכח הסברא גרידא לא הוינן ידעינן זה דכוונת הכתוב הוא שבזמן שחיטה צוה רחמנא על ההשבתה, לולי דגלי לן הך מפי השמועה דהך מצות השבתה היא ביום ארבעה עשר, אלא אדרבא היינו טועים לומר איפכא דביום הראשון תשביתו דוקא ראשון קאמר בי"ט הראשון אז הוא דאיכא העשה של ההשבתה, אבל בערב י"ט עדיין ליכא העשה דתשביתו, אלא דהך קרא של לא תשחט על חמץ הוא מזהיר שבזמן דאיכא פסח כל חד וחד כי שחיט את פסחו לא יהיה לו חמץ בביתו וברשותו, ואם יש לו חמץ בביתו וברשותו אז בזמן ההוא כששוחט את הפסח שלו, אינו עובר אלא בלאו של לא תשחט על חמץ ד"ז וכו' ואין עוד דבר אחר שעובר עליו, דהיינו שאינו עובר בעשה דתשביתו שעדיין בעת ההיא כששוחט פסחו שהוא בארבעה עשר אינו מצוה בעשה זו של תשביתו, וגם הלאו הזה של לא תשחט על חמץ ד"ז וכו' אינו עובר אלא אז באותו הרגע כשהוא שוחט את פסחו, כי אינו עובר עליו ואלא כל חד וחד כי קא שחיט ליה וכקושיתם של התוספות האמורה לעיל מזה, אבל השתא דכתיב קרא של ביום הראשון תשביתו וכו' וגלי לן מפי השמועה דהך ביום הראשון דקאמר קרא פירושו הוא, שהוא מצוה במצוה זו של השבתת חמץ אף ביום ארבעה עשר, ממילא שפיר הסברא גוברת לומר דפירושו של הך קרא לא תשחט על חמץ ד"ז וכו' הוא דעל זמן שחיטה קאמר לא כל חד וחד כי שחיט, ודו"ק.
ובלאו הכי ג"כ תמוה הוא ובעיני יפלא קושיא השניה של מרן בכ"מ הנ"ל, מה שהקשה דכיון שהביא הקרא דלא תשחט על חמץ ד"ז, תו למה ליה הך מפי השמועה למדנו דאך ביום הראשון תשביתו פירושו הוא ביום ארבעה עשר וכאמור לעיל, דמה קושיא יש בזו כלל, דאילו מקרא דלא תשחט על חמץ ד"ז וכו' לחוד, הוי אמינא דאית ביה איסור לאו דלא תשחט על חמץ ד"ז אם יש לו חמץ בביתו בער"פ מזמן שחיטת הפסח ואילך דהיינו מתחלת שעה שביעית ואילך, וכשמשביתו אז ואין לו חמץ בביתו וברשותו, שוב אינו עובר על הלאו הזה, אבל עדיין לא קיים בזה מצות עשה דתשביתו, שהעשה דתשביתו הוה אמינא שאינה מתחלת אלא מן לילה הראשונה של פסח עד סוף יום השביעי, שאז אם מבער חמץ שנמצא בידו וברשותו ממה שיש לו מקודם חג הפסח או ממה שנתחמץ לו בפסח עיסה וכדומה, הוא דמקיים בזה העשה ולא תעשה, העשה דתשביתו, והלא תעשה דלא יראה לך חמץ אבל לא כן אם מבערו בערב י"ט אפי' מתחלת שעה שביעית ואילך עד תחלת הלילה, נהי דאמת נכון הדבר דמקיים בזה הלא תעשה של לא תשחט על חמץ ד"ז וכו' אבל הא מיהא אינו מקיים בזה העשה של תשביתו עדיין בעת ההיא.
ולא נפלאת ולא רחוקה היא הסברא הזאת לומר כך לחלק בין העשה ובין הלאו, שהרי באמת הוא כן איפכא לפי דעת רבינו וסייעת מרחמוהי בער"פ משעה שביעית מהתחלתה עד תחלת הלילה, שאם משבית אז החמץ עשה בזה רצון קונו וחפץ צורו יתברך שקיים בזה העשה דתשביתו, אבל עדיין אינו מקיים בזה הלאו דבל יראה ובל ימצא, שהרי על הלאו דבל יראה ובל ימצא, לפי דעת קדושים דעת עליון רבינו ז"ל וסייעתו אינו עובר עליו בערב פסח אחר חצות עד עת זו תחלת הלילה, שבכל הזמן ההוא אין בו איסור לאו כי אם המשהה חמץ בביתו אז עובר בעשה דתשביתו וכאמור, הרי שלך לפניך דלפי דעת רבינו וסייעתו התחלת הזמן שיחול העשה דתשביתו הוא מוקדם אפילו להתחלת הזמן איסור הלאו דב"י ובי"מ, ומכאן אתה דן דהוא הדין נמי דנוכל לומר איפכא ג"כ דהתחלת הזמן של האיסור לאו דלא תשחט על חמץ ד"ז וכו' הוא מוקדם להתחלת זמן שחל העשה של תשביתו, ואדרבא כמעט כל שכן הוא דהלאו דבל יראה ובימ"צ יש לו יותר התיחסות ושייכות לאיסור העשה דתשביתו ממה שיש התייחסות ושייכות לאיסור הלאו של לא תשחט על חמץ ד"ז וכו' עם המצות עשה של השבתה לזה הוצרך רבינו להביא תלמודו בידו דמפי השמועה למדנו דגם בערב י"ט מחצות היום ואילך נוהג העשה דתשביתו. וק"ל.
ומתוך דבר הלכה הניתנים למעלה, בס"ד זאת תורת העולה היא העולה דמכח הנהו שתי קושיות מרן בכ"מ הנ"ל, אין הכרח וראיה מוחלטת לומר דרבינו סובר דאיכא עשה דתשביתו ביום י"ד כשמבערו קודם תחלת שעה שביעית, וסברת הרא"ש בפסחים פרק ראשון סי' י' שהבאתי לעיל, דכל זמן שלא התחיל איסור אכילתו לפחות לא שייך גביה העשה דתשביתו כיון שעדיין הוא היתר גמור החמץ היא סברא אלימתא וטובה, בריאה ורחבה וגם ראייתו מנותר שהביא שם היא ראיה אלימתא, דהא בדבר זה לא מצינו דפליגי רבנן עליה דר' יהודה יע"ש בהרא"ש שזהו כוונתו (דלא כמו ששמעתי מפי המרובים שמתקשים בדברי הרא"ש הללו) לפיכך אני בעניי עני מדעת תורה ודעת נוטה, מסתפק ועולה בדעת רבנו היאך היא, אם משתוה דעתו לדעתו של הרא"ש ושניהם לדבר אחד נתכוונו דקודם התחלת שעה שביעית אם מבער את החמץ אז אינו מקיים בזה העשה דתשביתו שאז עדיין אינו חל חיוב ההשבתה, או אם רבינו חלק על הרא"ש בזה וסובר דכל יום י"ד כולו מאז הבוקר אור כשהוא מבער את החמץ אף בשעה שמותר לאכלו עדיין מכ"מ מקיים בזה המצות עשה של תשביתו, וצ"ע לענ"ד, ומי שדעתו רחבה מדעתי יברר דבר זה.

לא תאכל עליו חמץ עמו כמו ראשו על כרעיו ועל קרבו, לא תשחט על חמץ דם זבחי.

מאת זובחי הזבח. חוב נתינת המתנות הוא על השוחט וממנו הכהן תובע כששוחט בהמת ישראל, ואינו יכול לומר לו בעל הבהמה יתן לך (חולין קל"ו א') ובספרי אמרו מאת זובחי הזבח פרט לטרפה (דלאו זביחה מקרי כיון דאינו ראוי לאכילה וכתיב וזבחת ואכלת, מה שהוא ראוי לאכילה הוא דקרי זביחה) ואמרו עוד בספרי זובחי הזבח אין לו אלא בשעת זביחה בלבד (דאזלינן בתר שעת זביחה אם לא היה בר חיובא בשעת זביחה כגון גר שנשחטה פרתו קודם שנתגייר פטור) ומדאמר קרא זובחי לשון רבים ילפינן מניה דבהמת השותפין חייבת במתנות. וכ"כ הרמב"ם (פ"ט מבכורות ה"ז) אע"ג דליתא למסקנא דתלמודא, כבר יישבו הפלתי בסי' ס"א. (והרב בס' רביד הזהב טען על הטוש"ע שפסקו הך דספרי בנמצאת טרפה פטור ממתנות, ממאי דאמרי' התם בחולין האי מאת זובחי הזבח מאי עביד ליה ואוקמוה לכדרבא דדין הכהן עם הטבח, והל"ל דמוקי לה להך דספרי, ובאמת הך דספרי כר"ש אתי, דסתם ספרי ר"ש, ואיהו לטעמיה אזל דשחיטה שאינה ראויה לאכילה לא שמה שחיטה, לכן דרש לטעמיה דזובחי הזבח פרט לטרפה. ע"ש. ולדעתי אין בזה טענה על הפוסקים בזה כספרי, דהא חזינן דאידך דספרי דיליף מאת זובחי הזבח, שאין לו אלא בשעת שחיטה למעוטי כשנשחט קודם שנתגייר, תנן לה במתניתן (חולין קל"ד) ומ"מ לא משני תלמודא אהך מאת זובחי הזבח למה לי, דאתי להך דאין לו אלא בשעת שחיטה ולמעוטי גר, אלא ע"כ דתלמודא לאו כרוכלא אזל לחשוב כלהו ילפותות דאתו מלישנא דזובחי הזבח, ולא נקט רק ילפותא חדא, וה"ה לאינך ילפותות דספרי - והא דאמר הספרי מאת זובחי הזבח למעט טרפה, לדעתי אינו ממלת זובחי שהוא על פעולת השחיטה ומטעם דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, אלא ממלת הזבח הוא דממעט את הטרפה, דמלת הזבח מיותר דהוי מצי למימר זובחי שור או שה, ואמר הזבח להורות בא על העומד לאכילה, כלשון זבח היום לעם (שמואל א ט׳:י״ב) דתרגומו שירו כלומר סעודת אכילה, וכן הוא יברך הזבח תרגומו מזונא (עמ"ש ראה ט"ז ו' שם תזבח את הפסח) ובפרט שאמר כאן הזבח בה"א, וטעמו דבר המיוחד לסעודת אכילה, ושפיר אמר הספרי פרט לטרפה - וגם אם נאמר דממעט טרפה ממלת זובחי נראה לי שאינו מצד הסברה כיון דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, אלא מלישנא דקרא עצמו הוא דיליף ליה, דהבדל יש בין לשון שחיטה ללשון זביחה, שחיטה יורה בפרט על השחיטה מבחינת תכליתה אם לצורך גבוה כענין הקרבנות, אם לצורך הדיוט לאכילה, (עמ"ש בכי תשא ל"ד כ"ה לא תשחט על חמץ דם זבחי) לפי"ז אם היה מוזכר בקרא לשון שחיטה, היה מקום לומר דלמ"ד שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה, בשחטה ונמצאת טרפה חייב במתנות, דפעולת השחיטה נעשה בה, עכשיו שהזכיר קרא לשון זביחה, שהוא בבחינת התכלית, אף למ"ד דשאינה ראוי' שמה שחיטה, לא אהני לן לחיובי במתנות, כיון דתלי קרא חיוב המתנות בתכלית השחיטה, ממילא בנמצאת טרפה שהתכלית נעדר ואינה זביחה, אין בו חיוב מתנות. עיי' חולין קל"ו ב' מה מתנות טרפה לא:

(ד-ה) והביאו לבקר זבחיכם. זאת אומרים להם כומרי הבעל עכו"ם וותרנית היא ואינה מחמרת עליכם. התורה אמרה (שמות כג) לא ילין לבקר אבל לעכו"ם והביאו לבקר. תורה אמרה בקדשים קלים ביום זבחכם יאכל ממחרת (ויקרא י״ט:ו׳) ועכו"ם לג' ימים מעשר בהמותיכם. תורה אמרה שאור לא תקטירו (שם ב) ועכו"ם וקטר מחמץ תודה. תורה אמרה לא תאחר לשלמו (דברים כ״ג:כ״ב) ועכו"ם וקראו נדבות השמיעו הזכירו כל מי שמתנדב ושכח יתן אל לבו ויזכור וי"ת וקטר מחמץ מן אונס כמו אשרו חמוץ (ישעיה א) מכף מעול וחומץ (תהילים ע״א:ד׳):