פרשנות מצטטת על שמות לד:כו

והיה כי תבא אל הארץ וגומר עד ובאת אל הכהן אשר יהיה וגו'. אחרי שזכר בפרשה של מעלה שיזכרו רשעת עמלק ואשר הרע עמהם כדי להשיב גמולו בראשו. זכר כאן שגם כן יזכרו הטובות שקבלו המה מהשם יתברך כעל כל אשר גמלם ורב טוב לבית ישראל. ולהודות לשמו עליו יביאו לבית מקדשו הבכורים כמו שיזכור. וכדי להבדיל בין האור ובין החשך ראה מסדר הסדרים בתורת האלהים לעשות התחלת הסדר מהמצוה הזאת להבדילה מפרשת עמלק. ור"א כתב בטעם הסמיכות שלפי שכתוב בענין עמלק והיה בהניח ה' אלהיך לך זכר כאן מצות שהם קודם המנוחה מהמלחמות והם הבאת הבכורים והמעשר וכתיבת התורה על האבנים ובנין המזבח הברכה והקללה על שני ההרים והמצוה הזאת כבר נזכרה בפרשת משפטים ופרשת כי תשא שנאמר ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך. וגם כן בפרשת קרח נזכרו מתנות הכהונה אמר בכורי כל אשר יביאו לה' לך יהיה. וראה אדוננו משה לבאר פה במצוה הזאת מתי יתחייבו ישראל בהבאת הבכורים. ואמר שזהו אחר כבוש וחלוק. וביאר אופן ההבאה כמו שאמר ושמת בטנא והלכת אל המקום וגו' ואופן הוידוי וסדר הדברים כמ"ש וענית ואמרת. וטעם המצוה הזאת וענינה הוא שעקר קבלת האלהות אשר הוא יסוד השלמיות כלם הוא שנאמין כי לה' הארץ ומלוא' ושהוא אדוננו ואין עוד אחר ושהוא המשגיח עליה ומשפיע כל טובותיה. ושלא יחשוב אדם שהארץ היא שלו ושכחו ועוצם ידו עשה לו את כל חילו כי זה פריקת עול ומורא שמים מעליו לכן צוה הש"י שבכל שנה נעשה מעשה שיפרסם בו האומנות האמתיות ויודה בהם בקול רם בפיו ובשפתיו כדי שישים את לבו בהם באמונה קיימת. ולזה אמר והיה כי תבא אל הארץ. רוצה לומר אחרי שתקבל מהש"י כלל הטובות בהביאך אל הארץ אשר לא קנית בתתו אותה אליך מתנת חנם ואחרי נצחון האויב והישיבה והחלוק בהשקט ובבטחה איש תחת גפנו ותחת תאנתו. הנה אז לפי שרבוי הטובה לא יביאך באורך הזמנים לשתשכח חסדי הש"י הנותן לך כח לעשות חיל אנכי מצוך שתקח מפרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלהיך נותן לך. איננו מבקש מאתך שתעבור ארחות ימים לבקש פרי עץ הדר אשר תביא לפניו ודברים זרים להביא מנחה לה' אבל שמפרי האדמה ההיא אשר תביא מארצך. רוצה לומר מאותה שאתה סבור שהיא מארצך. ואינו כן כי ה' אלהיך נותן לך ממה שתביא אל תוך ביתך לאכול לשבעה ולמכסה עתיק. מאותו פרי עצמו תביא לפניו כיון שהוא נתנו לך והסתכל אמרו ב' פעמים אשר ה' אלהיך נותן לך כי הנה העיר בזה על ב' סבות שהיו בהבאת הבכורים. לפי שמדרך עובדי האדמה כשעובדין בארץ לא להם שיעשו חלוקות בתבואות השדה חלק לבעל השדה. וחלק לבעל התבואה. מפאת הזרע ומפאת עמלו. וכמו שאמר יוסף למצרים. (פ' ויגש) הן קניתי אתכם היום ואת אדמתכם לפרעה. והיה בתבואות ונתתם חמשית לפרעה וארבע הידות יהיה לכם לזרע השדה ולאכלכם וגומר. ואחרי שלה' הארץ ומלואה והוא בעל השדה והוא הנותן התבואה והפרי גם כן. הנה ראוי היה שתהיה כל התבואה או רובה שלו כי הוא בעל השדה והוא נתן זרע לזרוע. ואנחנו עבדיו וצאן מרעיתו הוא עשה ולא אנחנו. ולכן היה ראוי שיטול כלו. אבל עם כל זה איננו חפץ כי אם בדבר מועט מהראשון שיבוכר ויהיה לה' ולכן אמר ב' פעמים אשר ה' אלהיך נותן לך. אחת כנגד הארץ שהיא שלו וראוי שתתן לבעל השדה חלקו. והשנית מפאת הפרי עצמו כי הוא הנותן אותו. ואיך לא יקח חלקו. וזהו אמרו ולקחת מראשית פרי האדמה אשר נתן לך ה' אלהיך שהבחינה תחזור לפרי שזכר. וכאלו אמר תן לו משלו שאתה ושלך שלו. כי היה ענין הבכורים דרך חק והוראת אדנות לבעל השדה ואדון הארץ מידי שנה בשנה. ולהורות גם כן שהפרי הזה נתנו השם יתברך בהשגחתו בארץ. ולא מפאת הארץ ומפאת הפרי יבאו הבכורים. ובאמרו מראשית יורה על הכמות שיהיה מועט ועל האיכות שיהי' מהמובחר וראשית הפרי ההוא. ויורה ג"כ על הזמן שיהי' מהקודם בבכור. ולהורות על ההכנעה והעבודה לאלהותו יתברך בחר בראשיות הדברים ראשית דגן ותירוש ויצהר. ראשית עריסה. ראשית פטר רחם באדם ובבהמה ראשית בכורי האדמה. ושאר הראשיות שזכרה ובאמרו אשר תביא מארצך מורה שבשדה או בכרם ראוי שיפרישם לבכורי' באופן שכאשר יביאם מארצו אל ביתו כבר יהיו בכורים. ואמר עוד שלא יטריחהו בהביאם בכלי כסף וכלי זהב כפי מעלת האדון אשר יובאו אליו כי אם בטנא והוא הכלי הנהוג אבל עובדי האדמה אשר יביאו בו הפירות על שלחנם. ועם כל זה החסידים הראשונים היו מביאים אותם בכבוד גדול בסלים וכלים נאים עם מתנות אחרות בידיהם כמו שארז"ל במסכת בכורים פרק ג' ובספרי עשירים מביאים אותם בקלתות של זהב וכסף ועניים בסלים של ערבה קלופה. וחז"ל נתנו בענין הבכורים משפטים:

והבכורים. דכתיב (שמות כ״ג:י״ט) ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה׳ אלהיך, ולא נתנה תורה בהם שיעור:

שמות לד כו

כל תועבה. כָּל שֶׁתִּעַבְתִּי לְךָ, כְּגוֹן צָרַם אֹזֶן בְּכוֹר כְּדֵי לְשָׁחֳטוֹ בַמְּדִינָה הֲרֵי דָּבָר שֶׁתִּעַבְתִּי לְךָ, כָּל מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ, בָּא וְלִמֵּד כָּאן שֶׁלֹּא יִשְׁחַט וְיֹאכַל עַל אוֹתוֹ הַמּוּם. בִּשֵּׁל בָּשָׂר בְּחָלָב הֲרֵי דָּבָר שֶׁתִּעַבְתִּי לְךָ, וְהִזְהִיר כָּאן עַל אֲכִילָתוֹ (חולין קי"ד):