וּתְכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֥שׁ וְעִזִּֽים׃
רמב"ן
ויעשו כל חכם לב בעשי המלאכה את המשכן עשר יריעות הנה החזיר בתורה מלאכת המשכן חמש פעמים, כי הזכיר את כולה בצואה בפרט ובכלל. תחלה (לעיל כה י-כח מג) אמר ועשית כך ועשית כך, ואחרי כן (לעיל לא ז-יא) הזכיר כולם בדרך כלל ועשו את כל אשר צויתיך את אהל מועד ואת הארון לעדות, עד ככל אשר צויתיך יעשו:
והטעם בזה, שצוה השם למשה שיגיד אל בצלאל ואהליאב ולכל החכמים המלאכה בכללה ואחרי כן יקרבו אליה לעשותה, כי לא יכשרו למלאכת הקדש עד שישמעו כל המלאכה ויבינו אותה ויקבלו עליהם שידעו להשלימה ובשעת המעשה (לעיל לה יא-כ) הזכיר אותה תחלה בדרך הכלל הנזכר, ואמר (לעיל לא ו-יא) יבואו ויעשו את כל אשר צוה ה' את המשכן את אהלו וגו', ויחסר מכאן פרט אחד, כי בודאי הוצרך משה לאמר אל החכמים העושים המלאכה. עשו המשכן עשר יריעות, ארך היריעה כך ורחב כך, וכן בכל המלאכה, ולא הזכיר הכתוב זה, כי בידוע שאמר להם הכל כסדר, אחרי שעשו כן כל דבר ודבר:
והטעם בזה, כי לא הוצרך משה לפרוט להם כל המעשה דבר בדבר כאשר הוזכר בצואה (כה י כח מג) ובמעשה (לו ח לט מב), אבל קצרו להם כאלו אמר שיעשו משכן בעשר יריעות חמש כנגד חמש, והם הבינו כי יעשו לולאות מקבילות וקרסי זהב, וכיוצא בזה בכל המלאכה בקצרה רמז להם הענין, והם הבינו הכל, על כן לא האריך בפרט הזה, ירמוז הכתוב חכמתם ובינתם וטוב השכל שבהם ואחר כן (בפסוקים לו ח, לט מב) החזיר המלאכה כולה בדרך הפרט הראשון (לעיל כה י-כח מג) ויעש כל חכם לב בעושי המלאכה את המשכן, ויעשו יריעות עזים, ויעש את הקרשים וגו': והיה מספיק בכל הענין (לעיל לה ו-כ) שיאמר ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל כל המלאכה אשר צוה ה' אותו, ויאמר (כאן) ויעשו בני ישראל ככל אשר: צוה ה' את משה כן עשו, וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה' כן עשו אותה ויברך אותם משה (שמות ל״ט:מ״ג) אבל רצה לומר כי משה הזכיר אל כל עדת בני ישראל והחכמים שם (לעיל לה יא-כ) כל המלאכה בכלל, כי נתכוין בזה שיתנדבו העם כדי העבודה למלאכה הגדולה, ובעבור שישמעו החכמים וידעו אם יקבלו לעשותם כאשר נצטוה. ואחר כן הזכיר בפרט המעשה, להגיד שעשו כל החכמים במשכן, זהו שנאמר (כאן) ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה את המשכן עשר יריעות: ואמר ויעש יריעות עזים (שמות ל״ו:י״ד), ויעש את הקרשים (שמות ל״ו:כ׳), ירצה לומר ויעש כל חכם לב יריעות עזים והזכיר בארון ויעש בצלאל (שמות ל״ז:א׳), להגיד כי האומן הגדול שבהם הוא שעשה לבדו הארון. והטעם, בעבור שהוא מלא רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת (שמות ל״א:ג׳), שיתבונן בו ויעשנו בכוונה רצויה, כי אין במעשהו אומנות גדולה, אבל יש שם מלאכות שצריכות לאומנות יתירה ממנו. וחזר ואמר סתם ויעש את השלחן (שמות ל״ז:י׳), ויעש את המנורה (שם יז):
ועל דעת רבי אברהם (שם א) ירמוז אל בצלאל שעשה כל כלי הקדש ואין כן דעתי, שגם בחצר המשכן אמר כן (שמות ל״ח:ט׳). אבל הוא חוזר לרמוז אל כל חכם לב כאשר אמר (כאן) במשכן: ואחר שהשלים כלל ופרט במעשה, הזכיר ההבאה אל משה בדרך הכלל, ואמר ויביאו את המשכן אל משה את האהל ואת כל כליו וגו' (שמות ל״ט:ל״ג), להגיד חכמתם שהביאו אליו הכל כסדר, כי לא הביא אחד מהם מלאכתו לפניו עד שנשלמה כל המלאכה, כאשר אמר (בפסוק שלפניו) ותכל כל עבודת משכן אהל מועד ואחרי שנשלמה נאספו כלם והראו אותה אליו כסדר, אמרו תחלה, רבינו הנה האוהל והנה כליו, ואחרי כן הנה הארון והנה בדיו, וכן הכל:
והנה לא הזכיר במשכן וכל כליו כאשר צוה ה' את משה, אבל באלה הפקודים בבגדי כהונה יזכיר כן בכל דבר ודבר (להלן לט א ה ז כא כו כט לא) והטעם, כי כלל מלאכת המשכן בפסוק שאמר בסוף (שמות ל״ח:כ״ב) ובצלאל בן אורי בן חור עשה את כל אשר צוה ה' את משה. ואולי היה זה מפני שנוי הסדר, כמו שהזכירו רבותינו (ברכות נה.). ועל הכלל כל זה דרך חבה ודרך מעלה, לומר כי חפץ השם במלאכה ומזכיר אותה בתורתו פעמים רבות להרבות שכר לעוסקים בה, כענין מה שאמרו במדרש יפה שיחת עבדי אבות לפני הקב"ה מתורתם של בנים, שהרי פרשתו של אליעזר שנים ושלשה דפין היא:
והטעם בזה, שצוה השם למשה שיגיד אל בצלאל ואהליאב ולכל החכמים המלאכה בכללה ואחרי כן יקרבו אליה לעשותה, כי לא יכשרו למלאכת הקדש עד שישמעו כל המלאכה ויבינו אותה ויקבלו עליהם שידעו להשלימה ובשעת המעשה (לעיל לה יא-כ) הזכיר אותה תחלה בדרך הכלל הנזכר, ואמר (לעיל לא ו-יא) יבואו ויעשו את כל אשר צוה ה' את המשכן את אהלו וגו', ויחסר מכאן פרט אחד, כי בודאי הוצרך משה לאמר אל החכמים העושים המלאכה. עשו המשכן עשר יריעות, ארך היריעה כך ורחב כך, וכן בכל המלאכה, ולא הזכיר הכתוב זה, כי בידוע שאמר להם הכל כסדר, אחרי שעשו כן כל דבר ודבר:
והטעם בזה, כי לא הוצרך משה לפרוט להם כל המעשה דבר בדבר כאשר הוזכר בצואה (כה י כח מג) ובמעשה (לו ח לט מב), אבל קצרו להם כאלו אמר שיעשו משכן בעשר יריעות חמש כנגד חמש, והם הבינו כי יעשו לולאות מקבילות וקרסי זהב, וכיוצא בזה בכל המלאכה בקצרה רמז להם הענין, והם הבינו הכל, על כן לא האריך בפרט הזה, ירמוז הכתוב חכמתם ובינתם וטוב השכל שבהם ואחר כן (בפסוקים לו ח, לט מב) החזיר המלאכה כולה בדרך הפרט הראשון (לעיל כה י-כח מג) ויעש כל חכם לב בעושי המלאכה את המשכן, ויעשו יריעות עזים, ויעש את הקרשים וגו': והיה מספיק בכל הענין (לעיל לה ו-כ) שיאמר ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל כל המלאכה אשר צוה ה' אותו, ויאמר (כאן) ויעשו בני ישראל ככל אשר: צוה ה' את משה כן עשו, וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה' כן עשו אותה ויברך אותם משה (שמות ל״ט:מ״ג) אבל רצה לומר כי משה הזכיר אל כל עדת בני ישראל והחכמים שם (לעיל לה יא-כ) כל המלאכה בכלל, כי נתכוין בזה שיתנדבו העם כדי העבודה למלאכה הגדולה, ובעבור שישמעו החכמים וידעו אם יקבלו לעשותם כאשר נצטוה. ואחר כן הזכיר בפרט המעשה, להגיד שעשו כל החכמים במשכן, זהו שנאמר (כאן) ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה את המשכן עשר יריעות: ואמר ויעש יריעות עזים (שמות ל״ו:י״ד), ויעש את הקרשים (שמות ל״ו:כ׳), ירצה לומר ויעש כל חכם לב יריעות עזים והזכיר בארון ויעש בצלאל (שמות ל״ז:א׳), להגיד כי האומן הגדול שבהם הוא שעשה לבדו הארון. והטעם, בעבור שהוא מלא רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת (שמות ל״א:ג׳), שיתבונן בו ויעשנו בכוונה רצויה, כי אין במעשהו אומנות גדולה, אבל יש שם מלאכות שצריכות לאומנות יתירה ממנו. וחזר ואמר סתם ויעש את השלחן (שמות ל״ז:י׳), ויעש את המנורה (שם יז):
ועל דעת רבי אברהם (שם א) ירמוז אל בצלאל שעשה כל כלי הקדש ואין כן דעתי, שגם בחצר המשכן אמר כן (שמות ל״ח:ט׳). אבל הוא חוזר לרמוז אל כל חכם לב כאשר אמר (כאן) במשכן: ואחר שהשלים כלל ופרט במעשה, הזכיר ההבאה אל משה בדרך הכלל, ואמר ויביאו את המשכן אל משה את האהל ואת כל כליו וגו' (שמות ל״ט:ל״ג), להגיד חכמתם שהביאו אליו הכל כסדר, כי לא הביא אחד מהם מלאכתו לפניו עד שנשלמה כל המלאכה, כאשר אמר (בפסוק שלפניו) ותכל כל עבודת משכן אהל מועד ואחרי שנשלמה נאספו כלם והראו אותה אליו כסדר, אמרו תחלה, רבינו הנה האוהל והנה כליו, ואחרי כן הנה הארון והנה בדיו, וכן הכל:
והנה לא הזכיר במשכן וכל כליו כאשר צוה ה' את משה, אבל באלה הפקודים בבגדי כהונה יזכיר כן בכל דבר ודבר (להלן לט א ה ז כא כו כט לא) והטעם, כי כלל מלאכת המשכן בפסוק שאמר בסוף (שמות ל״ח:כ״ב) ובצלאל בן אורי בן חור עשה את כל אשר צוה ה' את משה. ואולי היה זה מפני שנוי הסדר, כמו שהזכירו רבותינו (ברכות נה.). ועל הכלל כל זה דרך חבה ודרך מעלה, לומר כי חפץ השם במלאכה ומזכיר אותה בתורתו פעמים רבות להרבות שכר לעוסקים בה, כענין מה שאמרו במדרש יפה שיחת עבדי אבות לפני הקב"ה מתורתם של בנים, שהרי פרשתו של אליעזר שנים ושלשה דפין היא:
הטור הארוך
ואת בגדי השרד. פירש"י בגדים שמכסים בהם הכלים בשעת המסעות ושרד פי' שהיו עשויים נקבים נקבים וכת' הרמב"ן ואינו הגון שיהי' בגד המכסה עשוי נקבים אלא הוא לשון שריד בעבור שהוא עשוי ממין אחד לבדו. ומ"מ על עיקר פירש"י קשה לי כי אינו נכון שיאמר הקב"ה שיעשו בגדי השרד ולא יבאר לו כמה יהיו שנים או מאה וכמה אורכם ורוחבם ולמה יעשו ואין הענין מובן כלל בדבור הזה ועוד שמזכי' אותם לעולם קודם בגדי אהרן ועוד מה טעם לשרת בקודש כי לשון שירות שייך לומר על הקרבנות לשרת בקודש כמו או בגשתם אל המזבח לשרת ולא על עבודת חוץ ומשא ועוד כתיב ועשו כל אשר צויתיך את אהל מועד וגו' ואת בגדי השרד ולא מצינו שציוהו תחלה על בגדי השרד כלל. ומדברי רבותינו נראה כי בגדי שרד הם בגדי כהונה עצמן ופי' בגדי השרד בגדי הייחוד פי' שנתייחד בלבישתם אחד העם הגדול מאחיו וכן ובשרידים אשר ה' קורא מן פליט ושריד ורומז בזה שלא ילבשם רק יחיד בדורו אהרן בחייו ואחריו הכהן הגדול אחריו וכן קורא לעולם לבגדי אהרן דרך כבוד כדכתי' לכבוד ולתפארת את ציץ נזר הקודש ועל כן קראם בגדי השרד בגדי מלכות וזה טעם את בגדי השרד לשרת בקודש ואת בגדי הקדש לאהרן הכהן ששב לבאר שהם לאהרן הכהן ומה שאמר בכאן את בגדי השרד ואת בגדי הקודש פירושו שהם בגדי מעלות בגדי השרד ובגדי הקדש להגיד שלא ילבשם רק אחד העם בבואו לשרת בקודש ומפני שלא הזכיר כאן לשרת בקודש הוסיף לבאר שהם בגדי שרד ובגדי קודש ומה שאומר בפרשת ואלה פקודי המשכן ומן התכלת והארגמן ותולעת השני עשו בגדי שרד ולא הזכיר שש בעבור שנותן חשבון מה עשו בכסף ובזהב ובכל מה שהביאו נדבה ואמר שעשו מן התכלת והארגמן ותולעת שני בגדי שרד לא הוסיף ולא גרע ולא הזכיר שש כי אינו חשוב ואולי הביאו ממנו הרבה והותר: