פרשנות מצטטת על שמות לה:כא

והם יקחו. אותן חכמי לב שיעשו הבגדים יקבלו מן המתנדבים את הזהב ואת התכלת לעשות מהן את הבגדים (רש"י), וכ"כ רמב"ן הם יקבלו הנדבה מן הצבור ויעשו בה את הבגדים, והטעם לאמר שלא ישקול להם הנדבה מן הצבור ולא ימנה להם כי נאמנים הם כענין שנאמר ולא יחשבו את האנשים אשר יתנו הכסף על ידם לתת לעושי המלאכה כי באמונה הם עשים. וכאשר נאמר בבגדים הוא הדין בכל מלאכת המשכן, כי ביום הראשון בלבד כתיב ויקחו מלפני משה, וגם הוא שלא בחשבון לקחו הכל מלפניו, ובשאר הימים הביאו אליהם, ולכן כתיב ויאמרו אל משה מרבים העם להביא, כי להם הי' מביאים, לא שיתנום למשה והוא ישקול על ידם, אבל הם לאחר שגבו הכל מנו ושקלו ואמרו למשה, כדכתיב ויהי זהב התנופה וגו', עכ"ד. מדבריהם למדנו שהזהב והתכלת וגו' שהוצרך לבגדי אהרן ובניו לא נכלל בנדבת הזהב והתכלת וגו' שהוצרך למלאכת המשכן, וזה שלמלאכת המשכן נמסר למשה ע"ז נאמר (ויקהל ל"ו), ויקחו מלפני משה את כל התרומה, וזה שלבגדי אהרן ובניו נמסר לחכמי לב וע"ז אמר כאן והם יקחו. והנה ממקרא זה למדנו (ב"ב ח') שאין עושין שררות על הצבור פחות משנים. ולא זכיתי להבין, כיון דהך דהכא לא בא רק מנדבת צבור שאין בה מקום לכפי', וכמ"ש כל איש אשר ידבנו לבו, וביאר בו בתיב"ע ולא באלמותא, א"כ לא הי' לחכמי לב בזה ענין השררה כ"א נאמנות לחוד, ולנאמנות אפי' יחיד נאמן להיות גזבר כמבואר שם בגמ'. ודע שראיתי דבר חדש בתיב"ע שתרגם כאן והינון יסבון מן ממונהון ית דהבא וכו', שמבואר מדבריו שאין והם יקחו מוסב על חכמי לב שהם קודם דקודם במקרא, כי לא התחייבו האומנים לתת משל עצמם כל הזהב והתכלת וגו' כדי צורך בגדי אהרן ובניו, אבל הוא מוסב על אהרן ובניו הסמוכים למקרא זה, א"כ לדעת יב"ע בגדי אהרן ובניו לא היו באים מנדבת צבור כ"א מממון שלהם [וכן פר החטאת אשר לו (אחרי ט"ז ו') שלמדנו בו שמשלו היא בא ולא משל צבור (ע"ש רש"י) תיב"ע מן ממוני' ושעיר החטאת אשר לעם (שם ט"ו) תרגם דמן ממונא דעמא]. וזה דבר תימה, דהא מקרא מפורש הפך דעתו, דכתיב (ויקהל ל"ה כ"א) ויבאו כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו את תרומת ה' למלאכת אה"מ ולכל עבדתו ולבגדי הקדש, מבואר דבגדי כהונה באו מנדבת צבור. אמנם זה יש ליישב למ"ש רמב"ן שם וז"ל כל איש אשר נשאו לבו, על החכמה העושים במלאכה, ואמר כאן כי לא מצינו על המתנדבים נשיאות לב אבל יזכיר בהם נדיבות, וטעם אשר נשאו לבו לקרבה אל המלאכה, כי לא הי' בהם שלמד את המלאכות האלה ממלמד או מי שיאמן בהם ידיו כלל, אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן ויגבה לבו בדרכי השם לבוא לפני משה לאמר לו אני אעשה כל אשר אדוני דובר. והנה אמר, שבאו לפני משה כל אשר נשאו לבו לקרבה אל המלאכה, וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו התרומה, עכ"ד. וכ"כ ראב"ע כל איש אשר נשאו לבו הם חכמי לב, וראיי' לפי' זה ממ"ש (שם ל"ו ב') כל אשר נשאו לבו לקרבה אל המלאכה לעשות אותה. וכן מלת הביאו יורה שאינו מוסב על אשר נשאו לבו, דא"כ הי' ראוי ויביאו אחר שאמר תחלה ויבואו; לפי"ז אין ולבגדי הקדש מוסב על המתנדבים, כ"א על עושי המלאכה. אמנם מצאנו מקרא אחר מפורש דבגדי כהונה באים מנדבת צבור דלא כיב"ע, והוא (בעזרא ב' כ"ח) התנדבו לבית האלהים וגו' לאוצר המלאכה וגו' וכתנות כהנים, ופרש"י לשרת בם, וכ"כ הרמב"ם (שקלים פ"ד), אחד בגדי כה"ג אחד בגדי כהן הדיוט באין מתרומת הלשכה, ומקור דברי הרמב"ם מתוספתא (ספ"א דיומא) בגדי כה"ג ובגדי כ"הד מתרומת הלשכה, ובתוספתא דשקלים פ"ב איתא בגדי כהנים ובגדי כה"ג, עץ ארז ואזוב ושני תולעת באין משירי לשכה, נראה שהוא ט"ס וצ"ל מתרומת הלשכה, וכ"נ ממה שכלל עמו עץ ארז ואזוב ושני תולעת, ואלה באים מתרומת הלשכה כמבואר במתניתין דשקלים פ"ד מ"ב. (ודע שהתי"ט יומא פ"ג מ"ז חשב שלמד הרמב"ם דינו ממשנה דפלוסין, וכבר דחה ראייתו בקול הרמ"ז שם. והוא הכריח דעת הרמב"ם ממתניתין דשקלים פ"ד דמותר תרומה לכלי שרת, ומאי שנא בגדי כהונה מכלי שרת, יעו"ש. ודבריו תמוהים, דכבר כתבו תוס' (קדושין נ"ד ד"ה בכתנות), דכל זמן שלא נתחנכו אין להם דין כלי שרת אלא קדושת בה"כ. ודעת ריטב"א שם בחי' דגם לאחר שנתחנכו אין בהם קה"ג ככלי שרת שהרי אין משתמשין בהם בגופם, ומכשירי עבודה הן ודינם כקדושת דמים. הנה דעת התוס' והריטב"א סותרים ראיית הרמ"ז, ובלא"ה איך יליף בגדי כהונה מכלי שרת, הא כלי שרת ממותר תרומה קאמרה מתני', ובגדי כהונה מתרומת הלשכה קאמר הרמב"ם (עתוס' כתובות ק"ו ב' ד"ה תנא דבי ר' ישמעאל), ובאמת על חנם דחקו הגדולים למצוא מקור דעת הרמב"ם, ודבריו לקוחים מתוספתא מפורשת ביומא כנ"ל), עכ"פ יש לנו מקרא מפורש ותלמוד ערוך שכל בגדי כהונה באים משל צבור, וליב"ע יהיו דוקא משל עצמם מן התורה. וסבור הייתי להגי' בדברי התרגום שאין לנקד ממונהון וי"ו חלומה כ"א במלאפו"ם, ופי' ממונה שלהם, ולפי"ז נוכל להסב והם יקחו על חכמי לב, שהם יקחו מן הממונה על נדבת הצבור, לולא שבתיב"ע הנדפס בשנת שס"ז ראיתי שהוא נקוד ג"כ בוי"ו חלימה. וליישב דעת יב"ע נ"ל דמאותו טעם שנשתנו בגדי כהונה משאר מלאכת המשכן לרש"י ורמב"ן, שנדבת מלאכת המשכן נמסרו למשה ונדבת בגדי כהונה לחכמי לב, מטעם זה עצמו נשתנו בגדי כהונה דאהרן ובניו מבגדי כהונה של דורות, וזה, נדבת בגדי כהונה לא נמסרו למשה, לרש"י ורמב"ן, משום לזות שפתים שלא יחשבו כי משה מרבה בזהב וכו' משום כבוד אחיו או להעשירו, וליב"ע מטעם זה עצמו לא באו בגדי אהרן ובניו מנדבת צבור, כדי להרחיק ממשה לזות שפתים בתכלית הריחוק, לכן צוה והם יקחו מממון עצמם יעשה לאהרן ובניו כהונתם, והם בעין יפה מסרום לצבור, וכדעת תלמוד ירוש' שהמתנדב בגד מבגדי כהונה מהני בי' מסירה לצבור אפי' לעבודת צבור. ומזה סייעתא גדולה לדעת הרמב"ם שפסק (בפ"ח מכלי מקדש ה"ז) בזה כתלמוד ירוש' אף דמתלמודא דידן לא משמע הכי (ע"ש במשנה למלך), ולכן לא ילפינן בגדי כהונה של דורות מבגדי כהונה של אהרן ובניו:

לכל נדריהם ולכל נדבותם נדריהם האומר הרי עלי נדבותם האומר הרי זו לשון רש"י (רש"י על ויקרא כ״ב:י״ח) והנראה בעיני בעבור שאמר הכתוב (ויקרא כ״ב:כ״א) לפלא נדר או לנדבה וכן יאמר בכל מקום בפרשת נסכים (במדבר טו ג ח) וכן כי יפליא נדר בערכך נפשות (ויקרא כ״ז:ב׳) וכן בפרשת נזיר (במדבר ו ב) כי הנדר הוא הבא על דבר שיפלא ממנו שידור לה' בצר לו אם תעשה עמי להפליא להצילני מן הצרה הזאת אביא עולה או שלמים כענין וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלהים עמדי (בראשית כח כ) וידר ישראל נדר לה' ויאמר אם נתון תתן (במדבר כא ב) וידרו נדרים (יונה א טז) וכן כולם ורבותינו אמרו (קנים פ"א מ"א) אי זהו נדר האומר הרי עלי עולה נדבה האומר הרי זו עולה ומה בין נדר לנדבה נדר מת או נגנב חייב באחריותו וכו' להגיד החלוק שביניהם כי דרך הנודרים בצרתם לאמר אם יהיה אלהים עמדי בזה עלי לעשות עולה או זבח וזה לא יקרא נדבה סתם ואשר יפרישו ויתן מיד הוא נדבה כי בעת המתן נדבה רוחו אותו והנה אמר הכתוב כי בין שיקריב עולה או שלמים אשר נדר על צרתו או שיקריב אותם בנדבת רוחו יהיה תמים אולי נחשוב כי הנדר ראוי להיותו תמים יותר מן הנדבה וזה טעם הכתוב:

אוֹ שִׁיעוּר הַכָּתוּב הוּא עַל זֶה הַדֶּרֶךְ: מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר מִלְּדַבֵּר, וְתַעֲשֶׂה כְּאִלּוּ נָדַרְתָּ לַה׳ אֱלֹהֶיךָ הֲגַם שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא נְדָבָה, וְהוּא אָמְרוֹ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ נְדָבָה אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחֲךָ, כִּי מַשְׁמָעוּת נְדָבָה הִיא בַּלֵּב, כְּאָמְרוֹ (שמות כה:ב) ״אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ״, ״נָדְבָה רוּחוֹ״ (שמות לה:כא).