וְכָל־אִשָּׁ֥ה חַכְמַת־לֵ֖ב בְּיָדֶ֣יהָ טָו֑וּ וַיָּבִ֣יאוּ מַטְוֶ֗ה אֶֽת־הַתְּכֵ֙לֶת֙ וְאֶת־הָֽאַרְגָּמָ֔ן אֶת־תּוֹלַ֥עַת הַשָּׁנִ֖י וְאֶת־הַשֵּֽׁשׁ׃
ספורנו
אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ. לֹא הִכְרִיז שֶׁלֹּא יָבִיאוּ נְדָבָה כִּרְצוֹנָם, אֲבָל הִכְרִיז שֶׁלֹּא יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה, כְּמוֹ מְלֶאכֶת הַטְּוִיָּה שֶׁאָמַר "וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה" (שמות לה:כה), וּמְלֶאכֶת תִּקּוּן הָעֵצִים שֶׁאָמַר "עֲצֵי שִׁטִּים לְכָל מְלֶאכֶת הָעֲבֹדָה הֵבִיאוּ" (שמות לה:כד), וְתִקּוּן הָעוֹרוֹת וְזוּלָתָם.
ברכת אשר
עצם הבאת נדבות על ידי הנשים היתה לכאורה צריכה להיות פרובלמטית (בעייתית), גם לגבי זהב העגל וגם כאן, שהרי מה שקנתה אישה, קנה בעלה, אבל לא ראיתי מי שיעיר לזה. וצריך לומר שמדובר בנכסים שהכניסו הנשים לבעליהן עם נשואיהן (נכסי מלוג, שהם בשימוש הבעל רק ל"פירות", אבל אינו יכול להוציאם מרשותה). (פ' ויקהל־פקודי תשנ"ט) הערת ר' גרשון באס שי': ראה ר"ע ספורנו שכתב שעם הנשים המתנדבות באו האנשים שלהן להסכים בנדבה, כדי שיקבלו הגבאים מהן. וראה גם "פנים יפות" (למעלה לה, כב) שכתב: ויבואו האנשים על הנשים וגו'. ...קיימא לן דאין אשה יכולה למכור בלא רשות בעלה, וכן אין איש יכול למכור תכשיטי אשתו, לכך צריכים להביאו שניהם, כדאיתא באבן העזר (סימן פה ו־פח), ...אלא שעיקר ההקדש היה מן הנשים שהתכשיטין קנוין להן בחיי בעליהן, אלא שצריך גם כן רשות הבעל, ...והיינו דכתיב "וכל אשה חכמת לב בידיה טוו" (לה, כה), היינו שהקדישו מעשה ידיהן אף־על־גב דמעשה ידיהן לבעל, היינו מדרבנן, שתיקנו מעשה ידיהן תחת מזונות (כתובות נח ע"ב), אבל באותה שעה עדיין לא היה התקנה. ובספר "יקרא דאורייתא" (עמ' תקכד) הביאו בשם האדמו"ר מגור, בעל ה"אמרי אמת" (רבי אברהם מרדכי אלתר זצ"ל) שכיון שבמדבר הבעל לא היה צריך לפרנס את אשתו, שהרי ירד המן, אם־כן מעשה ידיה נשארו שלה ושפיר יכלה להביאו למשכן.