פרשנות מצטטת על שמות מ:יז

למנינא אחרינא. לשום מעשה שהיה ובירושלמי דוחה דלעולם מניסן מנינן והאי דקאי בכסליו וקרי ליה שנת עשרים וקאי בניסן כו' בירושלמי גרס התיב ר' יצחק והכתיב ויהי באחת ושש מאות שנה וגו' (בראשית ח׳:י״ג) ותני עלה שנת המבול אינה עולה מן המנין תפתר כר"א דאמר בתשרי נברא העולם והכתיב (נחמיה ב׳:א׳) ויהי בחדש ניסן שנת עשרים ונאמר (שם א) ויהי בחדש כסליו שנת עשרים תפתר כר"א דאמר כל שנה שלא נכנסו לה ל' יום אין מונין אותה שנה שלימה ופריך והא כתיב (שמות מ׳:י״ז) ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן וא"ת שנה שלישית היא ולא מנאה אלא שניה ע"י שלא נכנסו לה שלשים יום דאין מונין אותה שנה שלימה כלומר אם תרצה לדחות ששנה שלישית היתה ולא מנאה אלא שניה שלא נכנסו לה ל' יום והכתיב (במדבר י׳:י״א) ויהי בשנה השנית בחדש השני [בעשרים בחדש] נעלה הענן מעל משכן והא איתא בשתא חמשין יומין ואין מונין אותה שנה שלימה:

ויהי ביום השמיני: דעת הראב"ע (סוף פקודי) שהוקם המשכן בראש חדש ניסן כמו שכתוב "ויהי בחדש הראשון באחד לחדש הוקם המשכן" (שמות מ, יז), ואז התחילו ימי המלואים ושלמו בשמיני בחדש, ואז נעשה כל הנאמר פה. ודעת חז"ל שהמשכן הוקם בכ"ג באדר, ואז התחילו ימי המלואים, ובכל יום היה מפרק את המשכן עד יום השמיני שהעמידו ולא פרקו (כמו שנזכר בספרא למעלה צו סימן קצא). והיה אם כן יום השמיני באחד לחדש. ובאמת מן הפשט אין להכריע, וכבר כתב הרא"מ (בפר' צו) שרבי עקיבא שאמר בספרי (בהעלתוך פסקא סח) דהטמאים לנפש אדם מישאל ואלצפן היו, סבירא ליה דיום השמיני היה בח' ניסן ואז מתו נדב ואביהו, ויום השביעי היה בערב פסח ולכן לא יכלו לטהר. [ובזה יש לקיים הגירסא שדחו תוספות בסוכה (דף כה.) שגריס בפסחים (דף צ:) לרב שסבירא ליה אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ דסבירא ליה כרבי עקיבא דמישאל ואלצפן היו, והקשו התוספות דאם כן היו יכולים לטהר. ולפי זה לרבי עקיבא חל השמיני בח' ניסן כדעת הראב"ע]. וחז"ל – שדעתם שיום שמיני למלואים היה בראש חדש – לא הכריעו כן מן הפשט. רק על ידי דרוש. שדרשו "ויהי ביום כלות משה" – שכלו הקמותיו, ועל ידי הדרוש שיתבאר בספרא להלן (סימן טו). לא מן הפשט. וזהו שאמר פה שזה אחד מן הכתובים שצריך לדרוש. ועוד נמצא כיוצא בו בתורה שבא מספר זמני ואי אפשר לדעת מן הכרעת הפשט אם מוסב על זמן החדש או על זמן המנין. והוא מה שכתוב במתן תורה (שמות י״ט:ט״ז) "ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים". שלפי הפשט יש לפרש שהיה בשלישי בחדש. שהפרשה מתחלת "בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני...ומשה עלה אל האלקים...ויבא משה ויקרא לזקני העם..וישב משה את דברי העם אל ה' ויאמר ה' לך אל העם וקדשתם היום ומחר", ויש לפרש שכל זה היה ביום שבאו למדבר סיני (שהוא בראש חדש) ויום השלישי (שבו נתנה תורה) היה לפי זה בשלישי בחדש. [וכבר תראה שהראב"ע כתב שם שמ"ש שציוי על הפרישה היה בשלישי לחדש הוא רק על דרך הסברה ועל הקבלה נסמוך. וגם הרלב"ג בקש לזה סברות מדעתו כי אין הכרע מפשט הכתובים, רק מן הדרוש שדרשו בשבת (דף פז.) שכל עליותיו בהשכמה היו ולא עלה בו ביום]. וזהו שאמר בספרא נאמר כאן ויהי ביום השמיני ונאמר להלן ויהי ביום השלישי – רוצה לומר שני פסוקים אלו דומים שצריך בהם לדרוש, כי בשניהם אין אנו יודעים מן הפשט אם (השלישי דשם והשמיני דפה) הוא לחדש (כי שם נזכר החדש בריש הפ' ופה נזכר החדש בהקמת המשכן (פר' פקודי)) או למנין. אולם כאשר דקדקנו בתנ"ך, כל מקום שיציין ימי החדש יפרש תמיד "באחד לחדש" "בשני לחדש". וכן אמר בראש השנה (דף ג.) ואימא בשני בחדש? אם כן שני בחדש בהדיא הוה כתוב ביה. ובכל מקום שיאמר מספר קצוב ואחריו המספר הסדורי – יהיה תמיד למנין. "שבעת ימים יהיה עם אמו ביום השמיני תתנו לי", "וטמאה שבעת ימים וביום השמיני ימול". וכן תמיד. ואם כן, אחר דשם וכן פה הזכיר מנין קצוב [שם הזכיר "היו נכונים לשלשת ימים כי ביום השלישי ירד", ופה הזכיר "שבעת ימים ימלא את ידכם ויהי ביום השמיני"] – ממילא פירושו למנין, לא לחדש. שאז היה לו לכתוב "ביום השמיני בחדש" – בפירוש, וכן שם היה לו לכתוב "ביום השלישי בחדש", אחר שהפסיק במנין בינתים. והגם יש לומר שהמנין שם ופה התחיל באחד בחדש ואם כן השלישי דשם והשמיני דפה למנין היו גם כן שלישי ושמיני לחדש – על זה הקדים ששני כתובים האלה צריכים לדרוש והדרוש יכריע שבין שם לא היה בשלישי לחדש (כי לא עלה ביום בואו למדבר סיני) וגם פה לא היה בשמיני בחדש (מטעם הדרוש שיתבאר לקמן [משנה יד]). כי פה יזכיר סתם שכתובים האלה צריכים לדרוש ושהפשט אינו מכריע לא לצד זה ולא לצד זה. ועל פי זה אמר שאותו היום נטל עשרה עטרות, ומובא בשבת (דף פז.). ומה שתפס הלשון "איני יודע אם שלישי לשבת" – הוא כר' יוסי בשבת (דף פו:) שבשבעה בסיון נתנה תורה והיה שלישי בחדש שלישי לשבת גם כן. כי רבי עקיבא סבירא ליה כר' יוסי כמש"ש, וכולהו סתימאה אליבא דרבי עקיבא. ובילקוט גרס "אם שלישי למנין או שלישי לשבת או שלישי בחדש".

רש"י ד"ה כל העדה, עדה השלמה, שכבר מתו מתי מדבר וכו'. כלומר כאן יש קפיצה אל תוך שנת הארבעים שבמדבר. ולא ידעתי אם המאורעות השליליים המסופרים עד כה אירעו במשך ארבעים שנות המדבר בפיזור, או תכופים זה אחר זה. (פ' חקת תשנ"ח) הערת הרב איתן שנדורפי שי': הגמרא במסכת תענית (כט ע"א) מוכיחה על פי סדר המאורעות שקרו לבני ישראל במדבר שהגזירה שלא יכנסו לארץ נגזרה עליהם בתשעה באב, וכך מסדרת הגמרא שם את סדר המאורעות: בשנה הראשונה לצאת בני ישראל ממצרים עשה משה את המשכן ואת כליו וב־א' בניסן בשנה השניה הקים את המשכן (שמות מ, יז). עשרים יום לאחר הקמת המשכן, ב־כ' בניסן, נסעו ישראל ממקומם (במדבר י, יא). נסיעתם ארכה שלושה ימים (כ'-כ"ב בניסן - שם י, לג). ביום השלישי נתאוו לבשר והתלוננו שה' אינו דואג להם כל הצורך (שם יא, ד. על פי דרשת רבי חמא ברבי חנינא במסכת שבת קטז ע"א). במשך חודש שלם (עשרים ותשעה ימים) אכלו בשר וזה פסק ב־כ"ב בסיון. לאחר מכן מספרת התורה על מרים הנביאה שלקתה בצרעת (שם יב, טו). הסגרה של מרים נמשך שבעה ימים והסתיים ב־כ"ט בסיון (שם יב, טו). מיד לאחר מכן בא הציווי על שליחת המרגלים (שם יג, ב), כלומר באותו היום נשלחו ותרו את הארץ במשך ארבעים יום, עד ח' באב. המרגלים שבו וסיפרו לישראל את מה שאירע להם בארץ ישראל (שם יג, כו), ובאותו הלילה, ליל תשעה באב היה. וראה דברי רש"י לספר ויקרא (א, א) ולספר דברים (ב, טז-יז).