פרשנות מצטטת על תהילים ב:ו

והדבר השלישי, אפילו המלות שהם בלשון הקדש – יש בהם טעויות גדולות, כמו "אנסיכה מלכי לפניו". והנמצא מזה הענין: "ואני נסכתי מלכי" (תהלים ב, ו), והוא מן הבנין הקל, על משקל "נפלתי" ו"נדרתי", והעתיד "אסוך" או "אנסוך", כמו "אפול" ו"אדור". ומן הבנין הכבד יאמר "הפיל", והעתיד "אפיל"; וכן מן "הסיך" יאמר "אסיך", או "אנסיך" בהראות הנו"ן, כמו "ולנפיל ירך" (במדבר ה, כב). והנה יהיה פירוש "אנסיכה מלכי" – "אעשה ממנו נסוך", כמו: "בל אסיך נסכיהם מדם" (תהלים טז, ד). ויש מפרשים "נסכתי מלכי" כמו "משחתי". ואם היה הפירוש אמת, תהיה טעות. שנית, ולמה לא אמר "ארומם מלכי" או "אשבח ואודה", או "אקדש"? רק בקש מלה להראות חכמתו לשומעים.

אמר אלהי ישראל לומר הנה ספר תלים היה קירא יעקב שאמרם לו אלהיו ית' שעל כן נקרא אלהי ישראל כי אלהיו הוא ומראש הספר אשר אמר לו אלהיו הוא ואני נסכתי מלכי על ציון הר קדשי שהוא מלך המשיח הוא דוד ואומר שהוא ימשול על האדם כאומרו שאל ממני ואתנה גוים נחלתך כו' תרועם כו' וז"א אמר אלהי ישראל לי דבר שהוא מה שאמר אלהי ישראל בשבילי דבר ומה הוא הדבר שדבר עלי הוא לומר צור ישראל מושל באדם שאני צור ישראל מושל באדם הוא כל מין האנושי שהוא ענין ואני נסכתי מלכי כו' כמדובר ולא ח"ו שתתייחס הממשלה על האדם לי כי לו ית' הממשלה לבדו כי אם מה שצדיק מושל אינו הוא מצד עצמו כי ארם הוא כי אם יראת אלהים שבו היא המושלת אלא שמתייחס אל האיש להיות היראת אלהים בו.

בְּשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל נִכְנָסִין לְבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּלְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְעוֹנִין: יְהֵא שְׁמֵיהּ הַגָּדוֹל מְבֹרָךְ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְנַעְנֵעַ רֹאשׁוֹ. הקב"ה מנענע ראשו. נראה לי בס"ד הכוונה מנענע שלש ספירות כתר חכמה בינה הנקראים ראש להשפיע לעולמות. ושלש אלו נרמזים באותיות יה כתר קוצו של יו"ד, והיו"ד עצמה חכמה, והא' בינה, ובקדיש אומרים יתגדל ויתקדש שמי"ה רבא, והכונה שם יהא רבא, ואומרו ראשו ולא אמר הראש על דרך מה שנאמר (תהלים ב,ו) וַאֲנִי נָסַכְתִּי מַלְכִּי, דהיינו מלך שהוא שלי, וכן כאן ספירות הנקראים ראש, שהם שלי שהאצלתי אותם להנהיג בהם העולמות. ושוב ראיתי למהר"ן ז"ל בהגהות פרי עץ חיים שער הקדשים מה שכתב במאמר זה יעוין שם, ובזה ניחא לשון ולא עוד דנקיט כאן דלשון זה יורה שלא היה ראוי מן הדין להיות כך אלא שנעשה כן בחסדו יתברך, שיהיו נכנסין אורות המוחין דגדלות ומאירים בעת שאומרים קדיש, אפילו שאינו זמן תפלה.