פרשנות מצטטת על תהילים ז:יב

35-36. וראשון ראשון עומד. כלומר, אעפ"י שבכל יום מתחדשת קללה, אבל הקללה הישנה בעינה עומדת. ובירושלמי פ"ט רהט"ו, ב"ד ע"ב: כתיב ואל זועם בכל יום (תהלים ז', י"ב), א"ר זעירא ראשונה ראשונה מתקיימת. וכן במדרש תהלים פ"ז, ט', הוצ' בובר, ל"ד ע"ב: תמן תנינן רבן שמעון בן גמליאל אומר מיום שחרב בית המקדש וכו', כל אלה משחרב בית המקדש, שנאמר²¹כ"ה בכל הנוסחאות, וגם בילקוט המכירי במקומו, עמ' 45, ובובר מחקו מדעתו. ואל זועם בכל יום.²²והמליצו פסוק זה על הזמן שאחרי החורבן שבכל יום קללה מתחדשת. אמר ר' זעירא (אעפ"י שזועם בכל יום)²³המוקף אינו בדפוסים, ולא בילקוט המכירי, עמ' 45. ראשון ראשון מתקיים. ואף שם הפירוש כמו שפירשנו בתוספתא. ולפי הנוסח בכ"י בובר, הפירוש שאעפ"י שבכל יום זעם חדש, ראשון ראשון קיים. ובפסיקתא דר"כ פרשת החדש הזה, הוצ' בובר נ"א ע"ב, הוצ' מנדלבוים, עמ' 98 (ובמקבילות): דור שבן דוד בא וכו', וצרות רבות באות על הציבור, וגזירות קשות מתחדשות, עד שהראש' קיימת מביא אחרת ונסמכה לה. ועיין מ"ש לעיל ח"ב (שביעית), עמ' 516 ואילך.
ומסתבר שר' זעירא בירושלמי פירש את הפסוק בתהלים ע"פ דברי רשב"ג בתוספתא כאן, ומן הסדר שם משמע שהם גרסו ברייתא זו לפני הברייתא שלעיל ("אמר רבן שמעו' בן גמליאל תדע שנתאררה" וכו'), והוא סדר ישר.

לכה ארה לי יעקב. הזכיר שני השמות יעקב וישראל, ומכאן שצריך לקלל בכל שמותיו מי שרוצה לקלל, ושיקלל במדת יום ובמדת לילה, וזהו שסמך מיד מה אקוב לא קבה אל, ולא אמר זעם כענין שכתוב (תהילים ז׳:י״ב) ואל זועם בכל יום, אלא שכוון להזכיר שתי המדות, וזהו דבר איוב (איוב ג׳:ג׳) יקבוהו אוררי יום. אבל מה שהזכיר (שם) יאבד יום והלילה, בזה היתה כוונתו רעה לכפור בעקר, ועל זה דרשו רז"ל רגם את האיקונין קלל את השלטון. וכן יצטרך לראותו בעיניו כי יועיל הרבה לחול בו קללתו בעת ההבטה, ומפני זה העלה בלק את בלעם למקומות הגבוהים בכל פעם ופעם. ובענין הברכה גם כן כשירצו לברכו צריך הוא שיזכיר שמותיו, כענין שכתוב מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל. ולשון ארה לי היה לו לומר ארה ליעקב, אבל בלעם היה אומר כן הנה בלק אומר לארר את עצמי כיון שהוא אומר לארר את יעקב. וכן אמרו במדרש אמר לו בלעם מי שהוא מארר את אלו לעצמו הוא מארר, שכן כתיב (בראשית י״ב:ג׳) ומקללך אאור. וכן כל לשון קללה שיזכיר בלק על ישראל בכל פעם ופעם היה מחזירה כלפי עצמו, ארה לי קבה לי קבנו לי וקבותו לי.

לא זעם ה׳. מלמד שכל אותן הימים לא זעם ^גנסמך על מ"ש (תהילים ז׳:י״ב) ואל זועם בכל יום, ואמרו כמה זעמו רגע שנאמר (שם) כי רגע באפו, ובפרשה הבאה פ' ט"ו כתוב על בלעם שהיה יודע דעת עליון, ודרשו שם על זה שהיה יודע לכוין הרגע שהקב"ה כועס בה, וחשב באותה רגע לקלל את ישראל, ומה עשה הקב"ה, כבש כעסו ולא זעם כלל כל אותן הימים שהיה בלעם עסוק במשלחתו של בלק.
ונראה לי כי ימי רצון אלה שלא כעס בהם התחילו משעה שבא בלעם למקום הנועד, אבל לא משעה שיצא מביתו לדרכו, וראיה שהרי בהיותו בדרך כתיב ויחר אף ה' כי הולך הוא (פ' כ"ב). .
(ברכות ז׳ א׳)