פרשנות מצטטת על תהילים ח:ד

וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ. אָמְרוּ הַמְפָרְשִׁים, לְפִי שֶׁכָּל רֹעֶה פָּסוּל עַל שֶׁמַּרְעִים בְּהֵמוֹת בִּשְׂדוֹת אֲחֵרִים וַחֲשׁוּדִים עַל הַגָּזֵל, עַל כֵּן אָמַר שֶׁצֹּאן אֵלּוּ הָיוּ שֶׁל יִתְרוֹ, וְאֵין אָדָם חוֹטֵא וְלֹא לוֹ. אֲבָל מִכָּל מָקוֹם הֻצְרַךְ לְהוֹדִיעַ שֶׁהָיָה רֹעֶה, כִּי רֹב הַנְּבִיאִים בָּאוּ לִידֵי נְבוּאָה מִתּוֹךְ הָרְעִיָּה, כִּי הַנְּבוּאָה צְרִיכָה הִתְבּוֹדְדוּת, וְעַל יְדֵי שֶׁיִּרְאֶה הַשָּׁמַיִם מַעֲשֵׂה יְדֵי אֱלֹהִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהלים ח, ד) ״כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעֹתֶיךָ״ וְגוֹ׳, כִּי עַל יְדֵי זֶה תִּהְיֶה כָּל מַחֲשַׁבְתּוֹ בִּמְצִיאוּת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, עַד אֲשֶׁר יֵעָרֶה עָלָיו מִמָּרוֹם רוּחַ ה׳, מַה שֶּׁאֵינוֹ מָצוּי כָּל כָּךְ בְּיוֹשֵׁב בְּבֵיתוֹ אוֹ בְּעוֹשֶׂה אֵיזוֹ מְלָאכָה אַחֶרֶת בַּשָּׂדֶה, זוּלַת הָרֹעֶה הַיּוֹשֵׁב פָּנוּי בְּרֹב הַזְּמַנִּים.

רם ונשא. תאר הכסא לא כאשר אמרו רבים, והטעם שהוא למעלה מהחיות כאשר אפרש בספר יחזקאל:

השני מצד הזמן שכאשר עלה משה להר אשר שם האלהים והתדבק שם בדבקות נמרץ מבלי מאכל ומשתה מ' יום ומ' לילה שהיה להם להתענות ולצום ולשוב בתשובה ולשבת בצום ובתפלה וצער גדול לדעת מה היה לו. באותו זמן עצמו עשו את העגל ועל זה אמר בעלותי ההרה לקחת את לוחות האבני' וגו' וזכר משלמות הלוחות ומעלתם אם להיותם מאבן ונעשות כדמות לוחות עץ והמלאכה ההיא לא במגע יד כ"א בנס אלהי ואם בענין כתיבתם שהיו באצבע אלהים ואמר זה כדי להגיד שהיתה בריאתם ברצון אלהי פשוט כבריאת השמים והככבי' וכמו שאמר החבר למלך כוזר במאמר א'. ולזה אמר כתובים באצבע אלהי' כמו שבשמי' אמר המשורר (תהילים ח׳:ד׳) כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך. ואם להיות הכתיבה ההיא מאותם הדברות ששמעו מפי השם ית' כאלו רצה הש"י שבעט ברזל ועופרת לעד בצור יחצבון המאמרים ששמעו בסיני. והוכיח עוד מעלת הלוחות באמרו ויהי מקץ ארבעים יום וגו' נתן ה' אלי. ואין הפסוק הזה כפול ולא מיותר אבל גלה בו שלא נתנו הלוחות כ"א בסוף ארבעים יום והוא המורה על מעלתם כיון שהוצרך כל אותו הזמן מההתבודדות לקבלם ושהוא עליו השלום לא עזר בעשייתם דבר שהרי לא ראה אותם כ"א מקץ הארבעים יום שישב בהר וכמו שאמר ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו בהר סיני. כי היה כל זמן שבתו בהר מתבודד בדבור האלהי והדבקות העצום. ואחרי כלותו נתנו הלוחות אליו בשלמותם. ואפשר עוד לפרש ויהי מקץ ארבעים יום דבק עם ויאמר ה' אלי קום רד יאמר שבסוף הארבעים יום שכבר היו ישראל מלוכלכין בעון העגל נתן לו הש"י הלוחות ואמר לו בתתו אותם אליו קום רד כי שחת עמך כי היתה הנתינה והמאמר המר הזה שניהם יחד. והותר עם זה הספק השמיני: