פרשנות מצטטת על תהילים טז:א

בתולתיה נוגות. דבר אחר בתולותיה נוגות – שהיה זה בא ובועל וזה בא ובועל עד שהגו את מכתה^עב)מלשון הגו סיגים מכסף (משלי כ״ה:ד׳) שפירושו המסו והסירו, אכן לא יתבאר יפה לפי"ז הלשון את מכתה, ואולי צ"ל את מכלתה שענינו נקיתה וטהרתה, ומלשון הכתוב (ד"ה ב' ד') מכלות זהב, ופירש"י מזוקק וצרוף, והוי הפי' כאן עד שהסירו כל טהרתה, ולשון נקיה לתוספת טומאה נקט, וע' מנחות כ"ט א', וצ"ע. גם אפשר לפרש הגו את מכתה מענין כאב ודאבון, ומלשון כי ה' הוגה (פסוק זה ) שפירושו הדאיבו והגו את מכתה.
ויתכן עוד לפרש דהלשון עד שהגו היא כמו עד שעגו בעי"ן, בחלוף אהח"ע שמתחלפין, כנודע, והוא משרש עוג מענין חפירה וגומא, ומלשון עוגה של מים (חולין מ"א א'), ומכתה כנוי לאבר הצניעות כמו שנבאר בסמוך, והוי הבאור כמ"ש בסנהדרין פ"ב ב' בכזבי בת צור שמרוב בעילות נעשית כערוגה מלאה מים, וערוגה ועוגה אחת היא, וכמו דמתרגמינן ערוגת דיחזקאל (י"ז ז' וי') עוגית, ויסוד לדרשה זו י"ל דמשמע ליה הלשון בתולותיה נוגות כמו נעוגות [נפעל משרש עוג, על משקל נבוכים משרש בוך], והעי"ן נשמעת כדרכה במקרא ובלשון חז"ל, וממי יהודה (ישעיה מ"ח א'), תחת וממעי, מברא תחת מעברא, זירא תחת זעירא, ועיין מסורת הש"ס שבת י"ב ב'.
ומה שכתבנו דמכתה כנוי לאברי הצניעות – כן מתבאר מגמ' דסוטה י' ב' שדרשו הפ' דתהלים לדוד מכתם – שהיתה מכתו תמה, שנולד מהול, ופירש"י מקום מילה שהוא ראוי למכה היה תם ושלם שלא הוצרך לחסרו, עכ"ל. והנה אע"פ דלפי פירושו לא יונח שם זה כי אם באיש, אבל לולא דבריו יש לפרש הבאור ע"פ הדרשה בסמוך טומאתה בשוליה שהוא כנוי למילה לפי שהוא בשפולי הגוף, וה"נ השם מכתו הוא משרש מכך, שפלות וירידה, כמו ימך המקרה (קהלת י"א), ולכן בלשון נקיה יונח לתואר אברי הצניעות באיש ובאשה, ועיין לקמן פ' ג' בפ' כי לא ענה מלבו ויגה וגו' דדריש שם על המן שהגה את מכתן, גם שם הכונה כנ"ל ע"פ מ"ש במדרש דהמן יעץ את אחשורוש להכשילם בזנות וכן היתה, אם שהמלה הנה לא יתפרש שם כמו הכא. ועוד יש לפרש כונת את מכתה ע"ד הגמ' כתובות ו' ע"א עד שתחיה המכה ועי"ש ברש"י וכ"כ כאן הפי' דבעלו אותה כל זמן שהיתה בתולה והיינו עד שהגו שסרו את מכתה היינו דם בתולים. [שם].

ואת ערום ועריה. נראה לפרש מה שאמר דוד המלך ע״ה שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב כבר כתבנו שעניני מה שאמרו חז״ל שראה דהע״ה שלא קיים מצוה זו בעצמו כפרש״י בתהלים לדוד מכתם שהיה מכתו תם שנולד מהול אפ״ה שמח בו כעין מוצא שלל רב כי ענין המוצא מציאה אעפ״י שמעצמו בא לו בלתי פעולתו ומעלת השתדלותו אעפ״כ הוא שמח בו כמו כן שמח על מצות מילה אעפ״י שמעצמו בא לו ויש לפרש ענין כמוצא שלל רב כמו מוציא כענין שנאמר מוצא רוח מאוצרותיו שהוא כמו מוציא וענינו ירמוז על מ״ש חז״ל ואת ערום ועריה שהגיע זמן הגאולה והיה האומה בלי מצות וניתנה להם דם ברית שבזכותם יצאו מן הגלות והוציא אותם ע״י דם ברית והוא ענין מה שאמרו ואח״כ יצאו ברכוש גדול הם הניצוצות רבות שהוציאו ממצרים כמ״ש בזוהר שהיו נבראים מתוך הקליפות של מצרים והוציאו אותם ע״י דם הברית וזהו ששמח דוד שהיה עירום בזכרו כי כשהיו במצאים בבחינת עירום ועריה אעפ״כ בזכות מצות הברית הוציא שלל רב שהם ניצוצות הקדושות ממצרים וזה כמוצא שלל רב