כִּֽי־דֹרֵ֣שׁ דָּ֭מִים אוֹתָ֣ם זָכָ֑ר לֹֽא־שָׁ֝כַ֗ח צַעֲקַ֥ת עניים [עֲנָוִֽים׃]
נוסחת הגר״א
[ענוים (תהלים ט) ענוים (ישעיה לב)] ענוי (איוב כד) [עולם (ירמיה מט)] עפרון:
אבן עזרא
ואך את דמכם. פירושו התרתי לכם לשפוך דם כל חי זולתי דמכם של נפשותיכם שאתם אדם לא התרתי רק אדרשנו כטעם דורש דמים וזה כלל, ואחר כן ביאר ומיד האדם, אם יהרגו רבים את יחיד, או יחיד את יחיד אני אדרוש הדם, גם אדרשנו מיד כל חיה שאצוה לאחרת שיהרגנה והנה החיות מותרות לכם ולא אתם להן והמפרש דמכם לנפשותיכם זה ההורג נפשו הוא דחוק בעיני, והוסיף לבאר או היא מצוה לבני נח, והוא הישר להרוג ההורג
הכתב והקבלה
כל זכורך. פרש"י הזכרים שבך, כי כנוי זכורך הוא במקום בך ולא במקום לך, כי אין הזכרים קנויים לו עד שיאמר עליהם זכרים שלך, אבל פירושו זכרים שבך כלומר הנמצאים בך ובעמך (רא"ם) ולרבותינו שאמרו (חגיגה ד') זכורך להוציא טומטום ואנדרוגינוס, יורה הכנוי על הנודעים לך היותם זכר לא אלה שאינם נודעים בבירור מה הם. ואמר עוד הרא"ם זכורך כמו זָכָר אלא שזה ע"מ פעול וזה ע"מ פעל ומשקלי השמות משתנים. ע"כ. ואין לומר שאמר זכורך ולא זכרך לבלי יתדמה לפעל עבר כלומר זכר אותך, דהא שם זָכָר בלא כנוי יתדמה ג"כ לפעל עבר, כמו (תהילים ט׳:י״ג) דורש דמים אותם זָכָר, ומ"מ לא נשתנה בשביל זה. אמנם הרוו"ה הבדיל בין זכר לזכור, זכר הוא שם תאר לאיש ע"ש הזכור, וזכורך הוא שה עצם לאותו אבר והושאל על האדם כלו, וכן המנהג בהרבה מקומות לקרוא הנושא כלו בשם חלק ממנו להיותו ההבדל בגדר שלו. וזה שפירש"י (סנהדרין נ"ד ב') לא נקרא זכור כ"א נקב המשכב, ולכן גרס הבא על הזכור והביא זכר עליו. וכן בדף נ"ח א' ודבק ולא בזכר גרס ולא בזכור דליכא דבוק, ושם בשורה אחרונה פירש"י היינו ודבק ולא בזכור, ולכן בכל מקום שהזכירו מענין זה כנוהו בשם משכב זכור ולא זכר, וגם אונקלס תרגמו בכ"מ זכור, ושאר זכר תרגם דכר. ויפה דקדק. ונ"ל עוד הבדל גדול בין זכר לזכור, זכר הוא להבדילו במין לבד, שאינו ממין נקבות, ולכן גם תינוק בן יומו נקרא זכר, אמנם זכור הוא להבדיל במין הזכר עצמו, שאינו נקרא כן כ"א כשכבר הגיע לימי הגדלות ובא בתכונת ההולדה, שבהזדקקו לאשה יעמיד תולדות, ואז נקרא זכור, בתמונת פעול להיותו אז מוכן מטבעו להשאיר אחריו תולדה אשר בו יזכר שמו בעולם. וסמוכים לזה ממ"ש (שופטים כ' י"ג) והכית את כל זכורה לפי חרב רק הנשים והטף וגו', דע"כ טף היינו אף של זכרים (כמ"ש רש"י שם, והוא מספרי) מבואר מזה דבשם זכור שאמר תחלה להכות לא נכלל בו הטף בזכרים. ובמלחמת מדין (מטות ל"א י"ז) גזר על נשים שאינם ראוי' להבעל להחיותם, ועל הזכרים להמית אף שאינם ראויים לבעול ואמר בהם הרגו כל זכר בטף. ולכן אמר כאן יראה כל זכורך, ואין הקטן חייב בראיי', והרמב"ם שכתב (פ"ב מחגיגה ה"ג) קטן שיכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית אביו חייב להעלותו ולהיראות בו כדי לחנכו במצות שנאמר יראה כל זכורך. כבר כתב הלח"מ שם דלאו מקרא ילפי' לה דחינוך אינו אלא מדרבנן וכדאמרי' (חגיגה ד') דקרא אסמכתא בעלמא הוא, ובמכדרשב"י (שלח לך קס"ה ב') זכורך ולא זכרך, אלא כל אינון דנטרין קיימא קדישא ולא חבאן בי', אינון דדכיר להון מלכא בכל יומא. פירשו ג"כ זכורך בתמונת פעול: