פרשנות מצטטת על תהילים יב:ה

וְנִרְאֶה שֶׁדַּעַת בַּעַל הַמִּדְרָשׁ לְתָרֵץ סְמִיכַת פָּרָשָׁה זוֹ לְכָאן. כִּי בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן נֶאֶמְרָה, דְּאִם לֹא כֵן לָמָּה בָּאוּ הַטְּמֵאִים אֶל מֹשֶׁה בְּי״ד בְּנִיסָן וְאָמְרוּ ״אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע״ וְגוֹ׳ (במדבר ט ז), וְאִם כֵּן לָמָּה הֻקְבְּעָה פָּרָשָׁה זוֹ לְכָאן, אֶלָּא וַדַּאי אַחַר שֶׁסִּדֵּר הַמִּשְׁכָּן עַל מְכוֹנוֹ וְהִשְׁרָה שְׁכִינָתוֹ יִתְבָּרַךְ בְּתוֹכָם, בָּא לְהַזְהִירָם שֶׁלֹּא יְסַבְּבוּ סִלּוּק הַשְּׁכִינָה עַל יְדֵי שְׁלֹשָׁה רָאשֵׁי עֲבֵרוֹת אֵלּוּ הַמְסַבְּבִים הַחֻרְבָּן, עַל כֵּן צִוָּה לְשַׁלֵּחַ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ, כִּי שְׁלֹשָׁה אֵלּוּ סִימָנִים מֻבְהָקִים עַל אֲשֶׁר בְּקִרְבָּם אוֹ שֶׁמֶץ מִינוּת שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה נִזְרְקָה בּוֹ כִּי עַל זֶה בָּא הַצָּרַעַת כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בָּעֵגֶל (שמות לב כה): ״וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא״, וְאָמְרוּ רז״ל (במד״ר ז ד) שֶׁנִּצְטָרְעוּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּמְּצֹרָע: ״רֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ״ (ויקרא יג מה). וְעַל עָוֹן זֶה נֶחֱרַב בַּיִת רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי, כִּי אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָבְדוּ עֲבוֹדָה זָרָה בְּבַיִת שֵׁנִי מִכָּל מָקוֹם הָיָה בָּהֶם חֵטְא שִׂנְאַת חִנָּם וְלָשׁוֹן הָרַע הַשָּׁקוּל כַּעֲבוֹדָה זָרָה, כְּמוֹ שֶׁלָּמְדוּ רז״ל (ילקו״ש תהלים תרנו) מִן ״אֲשֶׁר אָמְרוּ לִלְשֹׁנֵנוּ נַגְבִּיר שְׂפָתֵינוּ אִתָּנוּ מִי אָדוֹן לָנוּ״ (תהלים יב ה), שֶׁהַמְּסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע חָשׁוּב כְּכוֹפֵר בָּעִקָּר. וְטַעַם שִׁלּוּחַ הַמְּצֹרָע חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת לְרַחֵק שֶׁמֶץ עֲבוֹדָה זָרָה מִשְּׁלָשְׁתָּן. וְאִם בַּעֲוֹן לָשׁוֹן הָרַע, צָרִיךְ לִהְיוֹת בָּדָד מוֹשָׁבוֹ כְּשֵׁם שֶׁהִבְדִּיל בֵּין אִישׁ לַחֲבֵרוֹ, וְאִם לֹא יִהְיֶה מְרֻחָק מִכָּל שָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת לֹא יִהְיֶה בָּדָד מוֹשָׁבוֹ. ״וְכָל זָב״, כִּי זִיבָה שֶׁלּוֹ אוֹת עַל שֶׁהוּא פָּרוּץ בָּעֲרָיוֹת וְעַל כֵּן הוּא בָּא לִידֵי זִיבָה. וְשִׁלּוּחוֹ חוּץ לְמַחֲנֵה שְׁכִינָה הַקְּדוֹשָׁה וְחוּץ לְמַחֲנֵה לְוִיָּה שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם גַּם כֵּן קְדֻשָּׁה, וְכָל מְקוֹם קְדֻשָּׁה אֵינוֹ סוֹבֵל דְּבַר עֶרְוָה, לְאַפּוֹקֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵין בָּהּ כָּל כָּךְ קְדֻשָּׁה. ״וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ״, כִּי זֶה מוֹרֶה גַּם כֵּן עַל רוּחַ עִוְעִים אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ, וְשֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד לְהִטַּמֵּא בְּנֶפֶשׁ אָדָם עַל יְדֵי שְׁפִיכוּת דָּמִים הַנּוֹגֵעַ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים כִּבְיָכוֹל, עַל כֵּן רָאוּי שֶׁיִּתְרַחֵק מִמַּחֲנֵה שְׁכִינָה כִּי הוּא פּוֹגֵם כְּבוֹד הַשְּׁכִינָה.

והמין הב׳ שהוא נאמ׳ על דרך אחרת לענין רבוי הדבר, הן רבוי בכמות המתחלק כגון רבוי המספר כאמרו ואם בגבורות שמונים (תה׳ צ) ופשעיהם כי יתגברו (איוב לו ט), וכן רבוי בכמות מתדבק כענין ויגברו המים (בראש׳ ז יח) ובשניהם יחד ברכות אביך גברו (שם מט) ואין זה מענין הראשון כלל וזה המין יקרא בלשון לעז אפודיראמינטי. וכן יתואר האדם בו בזה המין גבור כאומרו גבור בארץ יהיה זרעו (תה׳ קיב) ופירושו לדעת קצת שיהיה זרעו רב ובלעז אפוריראט. ויושאל זה המין גם על עשיית האדם מלאכתו בכחו ובחוזק והתגברות וחיילים יגבר (קהלת י י) שפירושו דרך פשט אם קהה הברזל ר״ל שאם הברזל שהוא בא לחטוב עצים בו מעלה חלודה צריך הוא להתגבר ולהוסיף בכח אע״פ שבמקומו ביארנוהו בדרך יותר נכונה ומזה יתפשט על כל דבר הבא בשפע הן בשפע הדיבור כאומרו ללשונינו נגביר (תה׳ יב) הן בשפע שכלי הן על מקבל השפע שאם יקבלנו בכח ובחוזק ובהתגברות כאומרו על הצורות הנפרדות גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו (שם קג) ורמז בעושי דברו על המשכם לרצונו להשפיע לזולתם איש איש לאשר תחתיו וכן רמז בענין לשמוע בקול דברו קבלת שפעם מכבודו ית׳ וכן נאמ׳ עיר גבורים עלה חכם (משלי כא כב) ודרשו בו זה נקרא עולם המלאכים עיר גבורים וכמו שאמרו בב״ר עיר שיש בה זכרים ולא נקבות רומז שאין שם דבר חומרי כי החומר יקרא בלשון נקבה ונאמ׳ על האל ית׳ גבר חסדו על יראיו (תה׳ קג) כי גבר עלינו חסדו (מד קיז) ועל חוזק השבועה והברית והגביר ברית לרבים (דני׳ ט, כו). והונח בזה הפסוק התואר הזה ר״ל גבור להורות כי הכוונה על אדם שלם יונח עליו תארי הגבורה על שני הפנים בכל חלקיהם הן המין הראשון בנצוח האויבים במלחמה ובניצוח החולקים בחקירת החכמה ובניצוח הכחות הגשמיות הן על הענין השני ברבוי עבודותיהם לאל והתחזק במלאכת ה׳ והתאמץ בקבלת שפע מזולתם ובהשפעתם לזולתם ונצטרף עם כל זה עזר האלהי בהצלחת שלימותו כאומרו שויתי עזר על גבור כלומ׳ שעם היותו גבור מצד הכנתו וטבעו נצטרף בו עזר אלהי ואז נכפלה גבורתו והוא דומה למאמר הפכי לזה יהיו כמוץ לפני רוח ומלאך ה׳ דוחה (תה׳ לה) הכוונה שיהיה טלטולו חזק ונקל כמוץ שהוא קל מצד עצמו ושהוא לפני רוח והוא סבה שנייה לנדנודו וטלטולו ועם זה שיצטרף בו שיהיה מלאך ה׳ דוחה כן בכאן בהפך זה שעם התגברו מצד טבעו והכנתו בכל מיני הגבורה היה לו עזר אלהי מכוון מאתו ירד לענין הצלחה יתירה.

החלק הה' הוא המותר והוא הדבור במה שמיוחד לבני אדם מסחורתו ופרנסתו ומאכליו ומשתיו ולבושו ושאר מה שצריך לו והוא מותר אין אהבה בו ולא מאוס אבל אם ירצה ידבר בו מה שירצה ואם ירצה לא ידבר ובזה החלק ישובח האדם כשימעט הדברים בו והזהירו אנשי המוסר מהרבות בו דברים אבל האסור והנמאס אין צריך לאזהרה ולא למצוה שראוי לשתוק ממנה לגמרי אבל המצוה בו והאהוב אילו היה האדם יכול לדבר בו כל ימיו היה טוב אבל צריך להזהר משני דברים. האחד מהם שיהיו מעשיו מסכימים לדבריו כמו שאמרו נאים הדברים היוצאים מפי עושיהם ועל זה הענין כוון באמרו ולא המדרש הוא עקר אלא המעשה באמרו וחכמים יאמרו לצדיק שילמד המעלות כאומרם דרוש ולך נאה לדרוש ואמר הנביא רננו צדיקים בה' לישרים נאוה תהלה. והענין האחר הוא הקצור ושישתדל להרבות הענינים במעט דברים לא שיהיה הענין בהיפך והוא אמרם לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה ודע שהשירים המחוברים באיזה לשון שיהיו צריך שיבחנו בעניניהם אם הם הולכים על דרך הדבור אשר חלקנוהו ואמנם בארתי זה אע"פ שהוא מבואר מפני שראיתי זקנים והחסידים מאנשי תורתנו כשיהיו במשתה יין כחופה או זולתה וירצה אדם לשיר שיר ערבי אפי' ענין השיר ההוא שבח הגבורה או הנדיבות והוא מן החלק האהוב או בשבחי היין ירחיקו זה בכל צד מן ההרחקה ואין מותר אצלם לשמעו וכשישורר המשורר פיוט מן הפיוטים העבריים לא ירחיקוהו ולא ירע בעיניהם עם היות בדברים ההם המוזהר ממנו או הנמאס וזה סכלות גמורה שהדבור לא יאסר ויותר ויאהב וימאס ויצוה באמירתו מצד הלשון שנעשה [בו] אבל מצד ענינו שאם יהיה ענין [השיר] ההוא מעלה יתחייב לאמרו באיזה לשון שיהיה ואם יהיה כוונת השיר ההוא פחיתות באיזה לשון שיהיה אסור לאמרו [באיזה לשון שיהיה] גם יש לי בזה תוספת כי כשיהיו שני פיוטים ולשניהם ענין אחד מהעיר כח התאוה ושבח אותה וישמח הנפש בה והוא פחיתות והוא מחלק הדבור הנמאס מפני שהוא מזרז ומעורר על מדה פחותה כמו שהתבאר מדברינו בפ' הרביעי ויהיה א' משני הפיוטים עברי והא' ערבי או לעז יהיה שמיעת העברי והדבור בו יותר נמאס אצל התורה למעלת הלשון שאין צריך שישתמשו בו אלא במעלות כל שכן אם יצטרף אליו שישימו בו פסוק מן התורה או משיר השירים בענין ההוא שאז יצא מחלק הנמאס לחלק הנאסר ומוזהר ממנו שהתורה אסרה לעשות דברי הנבואה מיני זמר בפחיתיות ובדברים מגונים. ואחר שזכרנו לשון הרע בחלק הדבור האסור ראיתי לבארו ולזכור בו קצת מה שנזכר שבני אדם בו בעורון גדול והוא החטא הגדול שבבני אדם תמיד וכ"ש במה שאמרו חכמים שאבק לשון הרע לא ינצל אדם ממנו בכל יום ומי יתן שינצל מלשון הרע עצמו ולשון הרע הוא ספור רעות האדם ומומיו ולגנות אדם מישראל באיזה צד שיהיה מן הגנות ואפילו היה המגונה חסר כמו שנזכר שאין לשון הרע שיכזב על אדם וייחס לו מה שלא יעשה כי זה יקרא מוציא שם רע על חבירו ואמנם לשון הרע הוא שיגנה גנות האדם אפילו בפעולותיו אשר יעשה באמת שהאומרו יחטא ואשר ישמעהו יחטא. אמרו ג' לשון הרע הורגתן. האומרו. השומעו. ושאומרים עליו. ואמרו המקבלו יותר מן האומרו. ואבק לשון הרע הוא זכרון מומי האדם בלתי באור אמר שלמה בזה הענין כי פעמים יהיה הזוכר מומי האדם בלתי באור מראה שאין ידיעה לו במה שהובן מדבריו ושהוא לא כוון זה ואמנם כוון ענין אחר כמו שאמר כמתלהלה היורה זקים חצים ומות כן איש רמה את רעהו ואמר הלא משחק אני. וכבר שבח חכם מן המתחכמים כתיבת הסופר שהראה לו במעמד גדול וגנה הרב מעשה המשבח כתיבת הסופר ההוא ואמר לו כלך מלשון הרע כלומר שאתה מסבב גנותו בשבחך אותו בתוך ההמון שמהם מי שיאהבהו ומהם מי שישנאהו ויצטרך שונאו כשישמע שבחיו לזכור מומיו ורעותיו וזה תכלית ההרחקה מלשון הרע ולשון המשנה לא נחתם גזר דין על אבותינו אלא על לשון הרע רצה לומר ענין המרגלים אשר נאמר בהם ויוציאו דבת הארץ ואמרו ע"ה ומה אלו שלא הוציאו שם רע אלא על העצים ועל האבנים התחייבו מן העונש מה שנתחייבו מי שידבר בגנות חבירו על אחת כמה וכמה: ולשון התוספתא על ג' דברים נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא עבודת כוכבים גלוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע כנגד כולם ואמרו בגמרא בעבודת כוכבים בא לשון הגדולה והוא אמרו אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ובחטא גלוי עריות בא גם כן לשון הגדולה והוא אמרו ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת ובחטא שפיכות דמים בא ג"כ לשון הגדולה והוא אמרו גדול עוני מנשוא אבל בלשון הרע בא לשון גדולות ר"ל שהיא שקולה כנגד שלשתם והוא אמרו לשון מדברת גדולות ודברו בחטא הזה המעורר הרבה מאד וסוף מה שנאמר כל המספר לשון הרע כפר בעיקר שנאמר אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו אמנם ספרתי קצת מה שספרו בזה החטא אע"פ שהארכתי כדי שיתרחק ממנו האדם בכל יכלתו וישים כונתו לשתוק רצה לומר מזה החלק מן הדבור: