פרשנות מצטטת על תהילים יט:ד

כך הראשונים חרשו וזרעו וקצרו ועשו פרי, ואילו באו לפרש מה שברוחם, היו נאבדים מרום ימים ברב חכמות, והרי ע"כ עשו בעלי אסופות קיצור מהש"ס כדי שלא יאבדו הדינים מרוב דברי הש"ס. ומה עשו, קיצרו הרבה וכללו רוב ענין במעוט דברים, ובאין אומר ודברים, במה שחסרו איזה מאמרים. והנה הבאים אחריהם לאכול וליהנות מאור דעתם ז"ל, נשתנו כחות המקבלים. הרמב"ם וכדומה שהיה דעתו יפה, לא נצרך לעמל רב כי אם בשום לבו הרחבה מני ים על דיוק כ"ש בדברי רבותינו, והחליט השיטה לפי דעתו, וכן ר"ת למד מדקדוק לשון קל בה"ג דין ועיקר גדול כמש"כ בקדמת העמק הראשון אות ט"ו.

ובתוי"י פ' קדושים דק"ח ע"ב וע"ג כתב בזה וז"ל, אמרו רבותינו ז"ל (בפתיחתא דאיכה רבתי בפתיחה תנו כבוד ע"ש ובזוהר הקדוש נשא דקכ"ו ע"א) בכל יום יוצא בת קול ומכריז שובו וכו', והקשה מורי ממה נפשך, מאחר שלא נמצא שום אדם שישמע הבת קול איך מכריז, אם כן למה לן כלל הבת קול, ועל כרחך צריכים לומר שבאמת נשמע לאיזה אדם, ומי הוא זה שיאמר ששמע קול אלהים בת קול שמכריז, דודאי לא נמצא כזה, והדרא קושיא בת קול למה לי, וביאר כי מלכותא דרקיע, ומבואר בש"ס מאן דלא ידע לחוי במחוג קמי מלכא וכו', והענין כי נימוס המלכות למעט בדיבור, רק להבין הענין ברמז, וכן היא למעלה (תהילים י״ט:ד׳) אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם, ואם כן הכרוז הוא במחשבה, ברמז, והן הרהורי תשובה שבאין לאדם בכל יום מצד הכרוז, והמשכיל יבין להתבודד ולשפוך שיחו לפניו יתברך שמו לשוב עדיו, והחרש שאינו שומע להבין פונה לפקח עצבות לבו בדברים המשכרים וכו' עכ"ל.

[כג] עיין בפי' הח' ז"ל (תה' צט ז), ובשרשי הרד"ק שרש "דבר" שהבדיל ג"כ בין דבור ואמירה ועיין (יריעות שלמה ח"ב חוב' ד) שהאריך בזה וסיים "וכלל הדבר, דבור נופל על הענין הגשמי שבדבור, דהיינו תנועת כלי הדבור, ואמירה הונח על ענין הציורי השכלי שבדבור" ועיין בפי' הח' ז"ל (תה' יט ד) עה"פ "אין אומר ואין דברים":