פרשנות מצטטת על תהילים יט:יא

1-2. משחרב בית המקדש, בטל שמיר ונופת צופים. פיסקא ממשנתנו פ"ט מי"ב. ובכי"ע הפיסקא מקוצרת וחסר שם "ונופת צופים". ובתרגום השבעים תרגם נופת צופים (תהלים י"ט, י"א): κηρίον, כלומר, יער (כמו בשה"ש ה', א': יערי עם דבשי), וכשם שתרגמו (ש"א י"ד, כ"ז) יערת דבש, ועיין בתיסוורוס של Schleusner לתרגום השבעים ערך κηρίον. וכן בתרגום שה"ש פ"ד, י"א: זלחן ספותהון יערת דובשא, כלומר, שפתותיהם [של כהנים] נוטפות יערת דבש, והיינו נופת, או נופת צופים. וכן תרגם ת"י נופת צופים (תהלים י"ט, י"א): כבריתא חליאתא. ובתרגום משלי ט"ז, כ"ד (שהוא תרגום סורי): כבריתא דדובשא ("צוף דבש"). ועיין במלונו של בן יהודה ערך יער וערך יערה, ועיי"ש ערך צוף, עמ' 5426, הע' 1. והארכתי בדברים ידועים, מפני המחלוקת שבתלמודים כאן.
ובירושלמי כאן פ"ט סהי"ד, כ"ד ע"ב: ונופת צופים. אמ' ר' לעזר דבש הבא בצפייה. א"ר יוסא בי ר' חנינה סולת צפה על גבי נפה, לושה בדבש וחמאה. ובבבלי מ"ח ב': מאי נופת צופים. אמ' רב סולת שצפה על גבי נפה, ודומה לעיסה שנילושה בדבש ושמן, ולוי אמ' שתי ככרות הנדבקות בתנור ותופחות ובאות עד שמגיעות זו לזו, ור' יהושע בן לוי אמר דבש הבא מן הציפיא. מאי משמע, כדמתרגם רב ששת (דברים א', מ"ד) כמא דנתזן דבריאתא ושייטן ברומי עלמא, ומתיין דובשא מעישבי טוריא.¹בפירוש ר"י בכור שור לס' דברים (מונטסשריפט חנ"ז, 1913, עמ' 554): כאשר תעשינה הדבורים (דברים א', מ"ד) שעוקצין את האדם מכאן ומכאן ואינם ממיתים אותו וכו'. ונראה שתרגום רב ששת אף הוא פירש שהכו את בני ישראל, כמו שעוקצים הדבורים את פרחי העשבים, כדי להוציא את ה"ניקטר" מהם, אבל אינם מזיקים להם. ומכאן ברור שפירשו "ציפיא", צופים.²כפירש"י, ולא היתה לו שום גירסא אחרת בגמרא, ואף בכי"מ כלפנינו, ואין כאן אלא פירוש ברש"י.
ואשר לירושלמי, הרי הגירסא "בצפייה" בטוחה, וכן בכי"ר: דבש בצפייה. כלומר, דבש בצופים. וכן במדרש שה"ש הוצ' גרינהוט, עמ' ל"ו: ד"א נופת (שה"ש ד', י"א). אמר ר' אלעזר בדבש של צופים הכתוב מדבר, דכתיב דבש וחלב תחת לשונך (שם), ומהוא נופת, דבש הבא בצפיה. ועיין שהש"ר פ"ד, י"א. וכן בתנחומא בובר כי תשא, ט': ר' אלעזר אומר נופת זה הדבש של צופים, יש דבש שהוא נקרא נופת צופים, שהוא מעולה מכל דבש שבעולם. ומכאן משמע שר' אלעזר פירש צופים (ובארמית צפייא) יערות הדבש, כמו שפירשו כמה קדמונים, עיין בן יהודה, ערך צוף, עמ' 5426, והוא מתאים לתרגומים. ור' יהושע בן לוי (בבבלי) פירש שהוא דבש הבא מעשבים מיוחדים הגדלים בהרים (ברמות צופים? עיין ש"א א', א'), עיין בתוי"ט למשנתנו, ובפיה"מ להר"מ במקומו.
ונראה שחז"ל פירשו בטל "נפת צופים" שבטל הטעם של נפת צופים (עיין הלשון בריש מי"ג ובתוי"ט שם). ורב (בבבלי) ור' יוסי בר' חנינא (בירושלמי) תארו את טעמו של נפת צופים שהיה דומה לסולת צפה על גבי נפה לושה בשמן ודבש. ולוי אמר שנפת צופים הוא שתי ככרות הנדבקות לתנור וכו', כלומר, שתי חלות דבש³עיין ב"ב פ"ה מ"ג, בפיה"מ להר"מ שם וברע"ב שם וברשב"ם פ' א'. הנדבקות בכוורת ותופחות מעל לתאים של הדונג ומגיעות זו לזו, והוא דבש זך בלי קצרים. ואין כאן אלא מליצה, שהרי את חלות הדבש היו רודים כשם שרודים ככרות מן התנור,⁴עיין בלשון התוספתא לעיל שבת פ"ט הי"ג, עמ' 39, ובמקבילות שצוינו שם. ועיין היטב בפירש"י. ולפנינו דרשות בעלמא על המלה "צופים", כן נ"ל לפרש מתוך דוחק, משום שקשה להניח שחז"ל פירשו שמשחרב בית המקדש לא היה קיים כלל נופת צופים, ושרב, לוי ור"י בר חנינא כיוונו לפירוש המלה "צופים" כפשוטה. ולפי פירושנו הכוונה בדומה לשאר דברים שניטלו טעמם מיום שחרב בית המקדש, כגון "ניטל טעם הפירות" שבמשנה שם ולהלן בתוספתא (ועיין גם בבלי סנהדרין ע"ה א'). ועיין מ"ש Forbes על נופת צופים ועל דובשא דטורא בספרו Studies in Ancient Technology ה"ה, עמ' 86.
ואשר לביטול השמיר, עיין בתוספות גיטין ס"ח א', ד"ה איכא, וזבחים נ"ד ב', ד"ה אבנים.

איזהו חכם וכו'. יש לשאול בזה, שאמר 'איזהו חכם הלומד מכל אדם', למה לא יהיה 'חכם' מי שיודע תורה הרבה. ועוד, שאמר שנאמר (תהלים קיט, צט) "מכל מלמדי השכלתי", מנא ליה לפרש כך, כי נראה פירוש "מכל מלמדי" - יותר מכל מלמדי, אותם שהיו מלמדי אותם השכלתי*, כמו (תהלים יט, יא) "הנחמדים מזהב ומפז רב". ועוד, שאמר 'איזהו עשיר השמח בחלקו', אף כי בודאי ראוי לומר כי השמח בחלקו הוא עשיר גם כן, כאשר הוא מסתפק בעצמו, אך לשון 'איזהו עשיר', שמשמע כי דוקא השמח בחלקו הוא עשיר, וזולתו אינו עשיר, דבר זה קשיא בודאי, כי למה לא יהיה עשיר מי שיש לו מאה שדות ומאה כרמים ומאה עבדים עובדים אותם, כדאיתא בפרק שני דשבת (כה:). ועוד, 'איזהו מכובד, המכבד את הבריות, מדכתיב (ש"א ב, ל) "כי מכבדי אכבד"', ומה ראיה היא זאת שהמכבד הבריות הוא מכובד. ועוד קשיא, למה בא לפרש אלו ארבע מדות בפרט, ולא בא לפרש מדות אחרות.

ואל הכוונה הזאת תאריך התורה בספורי הדורות ללמד על אחרית הצדיקים שהיו נמשכים אחר השכל ואחרית הרשעים הנמשכים אחר הטבע כענין ספור דור המבול שנאבדו במבול לפי שהיו רשעים והצלת נח ובניו מן המבול לפי שהיו צדיקים כי השכל הוא המשגיח ומבין אחרית כל דבר, הטבע בוחר לדבר כזבים ולשון הרע אוהב המנוחה והעצלה מואס הצדקה מפחד פן יורש ומואס התענית פן יחלה ומואס החכמה כדי שלא יטרח ולא יתעמל בה, והשכל יזהירנו להמנע ממין המנוחה והעצלה, ועל זה אמר שלמה (קהלת י׳:י״ח) בעצלתים ימך המקרה ובשפלות ידים ידלוף הבית, וכתיב (משלי כ׳:ד׳) מחורף עצל לא יחרוש ושאל בקציר ואין ימנע ממנו לדבר כזבים שנאמר (שם ו) יפיח כזבים עד שקר ואמר דוד המלך ע"ה (תהילים ק״א:ז׳) דובר שקרים לא יכון לנגד עיני, ומנע ממנו לשון הרע הוא שאמר (משלי י״ח:כ״א) מות וחיים ביד לשון ואוהביה יאכל פריה, יצוה עליו שישתדל במדת הצדקה הוא שאמר (שם יא) וצדקה תציל ממות וכתיב (שם) יש מפזר ונוסף עוד, והודיענו שבשביל נתינת הצדק לא יחסר ממונו הוא שאמר (שם כח) נותן לרש אין מחסור, יצוה עליו שישתדל בלמוד החכמה כי הוא המכיר ערכה לא הטבע, וגלה לנו שעם החכמה יקנה לו שכר באחריתו בעוה"ז ובאחרית נפשו בעוה"ב, אחריתו בעולם הזה הוא שאמר שלמה (שם יט) שמע עצה וקבל מוסר למען תחכם באחריתך, באחרית נפשו לעוה"ב הוא שאמר שלמה (שם כד) כן דעה חכמה לנפשך אם מצאת ויש אחרית, למדנו שלמה כי החכמה שאדם יודע היא לנפשו כי לא אמר דעה לך חכמה אבל אמר דעה חכמה לנפשך כלומר כי היא לנפשך, אם מצאת אותה כלומר אם השגת אותה, ויש אחרית ותקותך לא תכרת, באר בכאן כי הגמול והשכר הוא נצחי לא יפסד לעולם. וקשור שני הכתובים כן כי כשם שאכילת הדבש הוא טוב לגוף ומתוק לחיך כן דעה חכמה שתשתדל בה ותמצאנה מתוקה והתועלת ההיא תהיה לנפשך. ומה שהמשיל החכמה לדבש ולא לשאר המטעמים הטעם בזה לפי שחוש הטעם מרגיש המתיקות והדבש הוא ממזג הכבד כי הכבד הוא חם ולח והדבש ג"כ חם ולח, ועל כן תתעורר אליו התאוה הנטועה בכבד יותר מזולתו ויתאוה האדם אליו מכל המטעמים כי מזג הדבש במתיקותו הוא נאות למזג הכבד, ועל כן המשיל שלמה החכמה לדבש ויאמר כשם שגופך מרגיש מתק הדבש כן יתחייב שתרגיש נפשך מתק החכמה ועל כן אמר כן דעה חכמה לנפשך כי אין תועלת הדבש רק לגוף ותועלת החכמה היא לנפש, אם מצאת החכמה ויש אחרית שהחכמה תועיל לך בעוה"ז ובעוה"ב, מה שאין כן בדבש שאין תועלתו ותשמישו כי אם בעולם הזה, ותקותך לא תכרת שהחכמה קיימת לעולם מה שאין כן בדבש ושאר המטעמים שהם נכרתים ופוסקים אבל החכמה אינה פוסקת לעולם וזהו ותקותך לא תכרת, ומה שהמשיל החכמה לדבש לפי שאין אצלנו מאכל יותר מתוק מן הדבש, אמנם החכמה מתוקה יותר וכן אמר דוד אביו (תהילים י״ט:י״א) ומתוקים מדבש ונופת צופים, אך בידינו להביא משל אלא מן הדברים המורגשים הנמצאים בינינו והכוונה לומר כשם שהגוף מתענג מטעם הדבש כן הנפש מתענגת בתענוג החכמה, וכן מצינו במתן תורה (שמות כ״ד:י״א) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו, המשיל תענוג ראית פני שכינה שהיא האכילה הרוחניית לתענוג אכילה ושתיה, וכן היתה עמידת משה בהר ארבעים יום בלא אכילה ושתיה כי היתה נפשו מתענגת בעדון שהיה גופו מתקיים בו כענין האדם שאוכל ושותה ונפשו מתקיימת בו במזון גופו, והמעלה הזאת למשה זכה בו ק"כ יום מששה בסיון עד יום הכפורים שבו הוריד לוחות שניות כיצד בששה בסיון נתנה תורה למחרתו ביום השביעי עלה אל ההר עמד שם ארבעים יום שהם כלים בשבעה עשר בתמוז שבו ירד בשש שעות מן היום ושבר הלוחות, למחרתו ביום שמונה עשר שרף את העגל ודן את עובדיו, בתשעה עשר עלה אל ההר ועמד שם ארבעים יום שניים להתפלל על אותו עון והם כלים בראש חדש אלול ונאמר לו ועלית בבקר אל הר סיני ועמד שם ארבעים יום שלישים לקבל לוחות שניות והם כלים ביום הכפורים, וכבר הזכרתי זה בסדר כי תשא, בו ביום הוריד הלוחות והיה יום סליחה וכפרה. כשעלה בר"ח אלול יום שני היה וכשירד ביום הכפורים יום חמישי היה ולכך קבעוה רבותינו יום דין שפעמים בשבת בתי דינין קבועים ויושבים, וזהו (ישעיהו נ״ה:ו׳) דרשו ה' בהמצאו ראוי לדרוש בשני וחמישי כדי שיהיה נמצא כמו שעשה משה. למחרת יום הכפורים נצטוה על המשכן והוא ההקהל הנזכר כאן, וזהו שכתוב.

כָּל מַחְמַד עֵינֶיךָ יָשִׂימוּ בְיָדָם וְלָקְחוּ. וַהֲלֹא כָּל הָרִאשׁוֹנִים דִּבְרֵי חֶמְדָּה הֵם, אֶלָּא מַהוּ מַחְמַד עֵינֶיךָ, חֶמְדָּה מִתּוֹךְ חֶמְדָּה, זֶה סֵפֶר תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רַב, אָמַר אַחְאָב בְּלִבּוֹ, דָּבָר גָּדוֹל זֶה מְבַקֵּשׁ, אֵין זֶה שֶׁלִּי לְבַדִּי, שֶׁל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל הִיא, לְפִיכָךְ: וַיִּקְרָא לְכָל זִקְנֵי הָאָרֶץ, אַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ עוֹבְדִין עֲבוֹדָה זָרָה, הָיוּ מְכַבְּדִין אֶת הַתּוֹרָה.