פרשנות מצטטת על תהילים י:יד

ובאוצר החיים פ' ואתחנן דל"ח ע"ד העתיק זה בביאור ארוך וז"ל, הקשה מורי עיין בספר תוי"י מה זה לו יתברך שמו לתועלת שנאהבנו, יתוש כמונו, אם יאהב תולע קטן למלך גדול ונורא מה זה תועלת, ומה זה נחשב לכלום, ותירץ כי בריאת עולם היה על ידי דין שהוא סוד הצמצום, וכך דיני ויסורי האדם הם גוף אל הנשמה וחיות הרוחניות, כי אם לא היה הדין לא היה אפשר בריאת העולם כי הכל היה חוזר לשרשו באהבה עזה, ודיני ויסורי האדם הגורמין אהבה הם גוף אל החיות ואהבה שלא יצא נפשו בדברו, וכשהאדם מקבל היסורין באהבה ובשמחה, שהוא בחינת החיות והרוחניות שמחה ואהבה, על ידי זה מקרב ומקשר ומדבק הגוף אל הנשמה, שהוא חיות הרוחניי, ונתבטל הדין, וזה היה עיקר בריאה, להאציל ולברוא בני בכורי ישראל, שיהיה, דעתו כלול מחסדים וגבורות, דע את אלהי אביך (דה"י א' כ"ח) על ידי חסדים וגבורות, לפעמים על ידי ביטוש וקבלת יסורין באהבה, ולפעמים על ידי השפעת החסד, לפי מה שגזרה חכמתו יתברך שמו בהשגחה נפלאה, ועל ידי הדעת נברא העולם שהוא התורה כלול משכר ועונש, בסוד דלת עין תיו שהמילוי שלו בסוד אבג יתץ [שעולה בגימטריא] שארה שם הפרנסה, דעת קנית מה חסרת (לשון המדרש רבתי ר"פ ויקרא), ומספר דל"ת עי"ן תי"ו בסוד יו"ד ה"י פעם וא"ו ה"י שם ס"ג, שמשם הבלים יוצאין, זיי"ן פעמים הבל, דעת עליון כידוע, וסוד כ"ח פעם יו"ד ה"י הוא מספר יד"ע, י"ד פעם ע', שכן חמש ידות הוא עין וא"ו פעם י"ד, סוד כל ברורי ניצוצין העולין על ידי דע את אלהי אביך הוא מספר דל"ת עי"ן תי"ו יהו"ה צבאו"ת מל"א כ"ל האר"ץ כבוד"ו, ברוך הוא וברוך שמו, כטעם (תהילים י׳:י״ד) לתת בידיך עליך יעזוב חלכה כח ל"ה הנ"ל, והוא ידך, והבן היטב, ואם ח"ו בהיפוך שאינו מקבל בשמחה, דוחה הגוף שלו מן החיות, לכך אמרה תורה עצה היעוצה לאדם ואהבת את ה' אלהיך, שהוא בחינת דין אלף למד הי יוד כף סודו חמש פעם דין ש"כ ונמתק בסוד חס"ד אברה"ם אוהבי ולקבלו בשמחה ואהבה, חסד אברהם אוהבי, ולקשרו אל הוי"ה שהוא הנשמה, על ידי ואהבת הנרשם על מלת ואהבת, אלף של אבג ית"ץ, שכן אלף הוא אור אהבה, ואלף מורה על קבלת היסורין באהבה, כטעם (תהילים ל״ט:י׳) לא אפתח פי כי אתה עשית, ובעת רצון נאמר (בפ' ראה) [פסח לה' אלהיך] פה ס"ח פה חיי"ם לה' אלהיך, מקבל הייסורין עד שנעשין חיות ואור אהבה מוחין גמורים, מהלל ומשבח ומרומם, והקדוש ברוך מגודל אהבה אמר (שיר השירים כ') פתחי לי אחותי, ואנחנו מבקשים (תהילים ס״ט:י״ט) קרבה אל נפשי גאלה למען אויבי פדני, שתפדני מצער ויסורין הבאין מן הצר והאויב (תהילים ע״ח:א׳) הטו אזנכם לאמרי פי, שכן אוזן רזא דאלף, שמעו ותחי נפשכם להמשיך חיות ואור על ידי אלף אהבה, ובזה תבין חקיקת מצוות אהבה באלף, אור אהבה אחד הגורם זיווג עליון, כמו רבי עקיבא שגרם זיווג אלף בסוד יוי עיין שער נ"א כו' עכ"ל, ועוד עיין באוצר החיים פ' קדושים דקע"ב ע"ד, ובס' נוצר חסד פ"ו ד"ה אהבה מצוה ע"ש.

מסרה תביט ה׳. ויאמר המלט על נפשך אל תביט אחריך. (חבקוק א׳:ג׳) למה תביט בוגדים וגו׳. (שם) למה תראני און ועמל תביטתהילים י׳:י״ד י׳) ראית כי אתה עמל וכעס תביט וגו׳. (שם צ״א) רק בעיניך תביט ושלומת רשעים תראה. וסימנם שיזבותא לזכאה ומצותא ורוגזא לחייביא. פי׳ כשאמר המלאך ללוט אל תביט אחריך אמר להם למה לא אביט. א״ל שהיית רואה מעשיהם ולא מחית בידם ומביט ומחריש ברשעתם ומעלים עיניך. למה תביט בוגדים תחריש וגו׳ השיב לוט למה תראני און שהבאתני בדרך הזה היה לך להוליכני לעיר וגו׳. ענה המלאך אתה ראית עמל וכעס תביט מן הדין הוא שתרגיש במפלתן של רשעים שראית מעשיהם ושהיה לך לעזור הדל והיתום. אמנם לא נענשת שאתה מאברהם שהלכת עמו למצרים והטמין את שרה ולא הגדת. ולזה נתן אלהים שכרך שהצילך. אמנם אינך כדאי לראות במפלתם שראית מעשיהם רק בעיניך תביט למעט ראית שלומת רשעים תראה בשלומם ראית די לך ולכן ראוי לאדם שיברח מחברת הרשעים שמפלתן מזומנת וז״ש הסימן שיזבותא לזכאה ר״ל הצדיקים ראויים להיות ניצולים תמיד בזכותא ומצותא וגו׳:

להכעיסו, באו בענין הזה ואילך ארבעה שרשים נרדפים, כעס, אף, חמה, קצף, וההבדל שביניהם כך, כל דבר המתנגד לתשוקת הנפש ומונע ממנה תאותה, יוליד בה כאב ועצב, ושם ההרגשה ההיא כעס , כמו כעס לאביו בן כסיל (משלי י"ז כ"ה), עמל וכעס תביט (תהלים י' י"ד), והוא הפך השמחה והשחוק, כמ"ש טוב כעס משחוק (קהלת ז' ג'), ואם יהיה המתנגד לנפשנו בעל בחירה ורצון, אז יעורר את רוחנו להנקם ממנו ולהשיב לו כגמולו, וכל תשוקה מחממת את גוף האדם ומרתחת את דמו, ובבחינה ההיא תקרא התשוקה להנקם בשם חרון או חמה, ופעמים שמרוב החום תקצר הנשימה, עד שירחיב האדם את חוטמו ויעלה אף לתת מקום לרוחו לצאת, ובבחינה ההיא תקרא אף, והעוצר ברוחו ומתגבר על תשוקת הנקמה יקרא מאריך אף או מחטים, כדרך למען שמי אאריך אפי ותהלתי אחטם לך (ישעיה מ"ח ט'), ויש שעל ידי רתיחת הדם יצא מפי האדם כקצף על פני המים (הושע י' ז'), שהם אבעבועות הנולדים על פני המים מחוזק השטף, ובבחינה ההיא נשתמש בשורש קצף, הנך רואה שמלות חמה וקצף ואף וחרון הם משותפים, שהוראת כולם תשוקת הנקמה מאת המתנגד לתאות נפשנו, ואינן נבדלות כי אם בחוזק וחולשה, אבל תיבת כעס לא תפול כ"א על הרגשת העצב לבדה מבלי תשוקת הנקמה, ומלת רוגז אינה משותפת עמהם כלל, כי הוראתה מענין התנועה והנדנוד, ובלשון ארמית הושאלה גם היא על הקצף, לפי שהמתקצף מדרכו להתנועע ולרגוז בכל איבריו:

עמל. לְשׁוֹן עֲבֵרָה, כְּמוֹ "וְהָרָה עָמָל" (תהלים ז'), "כִּי אַתָּה עָמָל וָכַעַס תַּבִּיט" (שם י'), לְפִי שֶׁהָעֲבֵרָה הִיא עָמָל לִפְנֵי הַמָּקוֹם: