לְדָוִ֨ד ׀ שָׁפְטֵ֤נִי יְהוָ֗ה כִּֽי־אֲ֭נִי בְּתֻמִּ֣י הָלַ֑כְתִּי וּבַיהוָ֥ה בָּ֝טַ֗חְתִּי לֹ֣א אֶמְעָֽד׃
רד"ק
הולך תמים אם תמים הוא תאר רצונו לומר: הולך בדרך תמים, כמו הלך בדרך תמים הוא ישרתני (שם קא ו); ואם הוא שם, כמו אם באמת ובתמים (שופטים ט טז), רצונו לומר: הולך בתמימות, כמו ואני בתמי אלך (תהלים כו א): והענין אחד. והתמים הוא מי שיתעסק בעניני העולם הזה בדרך תמימות, שלא יעמיק במחשבתו בתחבולות העולם.
בית הלוי
והנה במדרש רבה פרשת שמות על פסוק ומשה היה רועה הה"ד יודיע דרכיו למשה שהודיע דרך הקץ למשה. רחום וחנון ה' ארך אפים ורב חסד, רחום שריחם על ישראל ולא נגעו בהם המכות, וחנון שנתן חן העם בעיני מצרים וישאילום. ולכאורה יש להבין מאי שייך הני ב' דברים להדדי. מה שריחם עליהם שלא נגעו בהם המכות ומה שנתן חן העם. גם יש להבין מהיכי תיתי יגעו בהם המכות, והלא כל עיקרן של המכות באו לטובתן של ישראל כדי שיתרצו המצריים לשלחם, והיאך ס"ד שיגעו גם בהם חלילה. רק יובן לפי מה שביארנו. דמזכיר החסד שעשה עמהם אע"ג שמצד מעשיהם לא היה זוכים לזה רק ברחמיו המרובים, דכבר נתבאר דכשממעטים בהבדל של המצות ניתוסף בהם שנאה ואח"כ בזמן הגאולה נתן להם חן בעיני המצריים כאילו היו ישראל מובדלים מהם, וזכו לזה ע"י דם פסח ומילה שקיימו אז. והנה עוד תועלת הגיע לישראל בהבדלם מהמצריים דהכתוב אומר הן עם לבדד ישכון וגו'. ואיתא במדרש על פסוק זה מובדלים היו מן המצריים בכל דבר בלבושיהם ובמאכלם בגופם ובפתחיהם, ולא דנם כאחד, המצריים דנם בלילה וישראל דן ביום. הרי דע"י זכות שהיו מובדלין מהם בכל דבר זכו דגם בעת הדין לא דנם ביחד ולא בזמן אחד. והענין משום דלפעמים אפי' מי שלפי מעשיו לא היה מגיע לו זה העונש, מ"מ זהו בזמן ששלום בעולם אבל בזמן שרשעים בעולם חלילה כשדן את הרשעים על מעשיהם אז צריכין ישראל לזכות יותר גדול להיות ניצולים מזה העונש, וכמו דאיתא במס' ע"ז (דף ב') דלישראל דן תחילה מקמי דליפוש חרון אף, והזכות לזה להנצל מהעונש המגיע לרשעי ארץ היא מצות הבדלה מה שישראל מובדלים מהם ומרוחקים מהם זוכים שלא להיות נדונים עמהם. וזהו שאמר במדרש הן עם לבדד ישכון וגו' שאין דנם ביחד, וזהו ביאור הכתוב (בתהלים כ"ו) לדוד שפטני גו' לא ישבתי עם מתי שוא גו' שנאתי קהל מרעים ועם רשעים לא אשב גו' אל תאסוף עם חטאים נפשי ועם אנשי דמים חיי גו', אמר אחרי שאנכי הרחקתי עצמי מרשעי ארץ בתכלית הריחוק לא תדון אותי עמהם. וגם דלפעמים מגיע עונש לרשעים במכה אשר בטבעה היא מהלכת ומתדבקת מגוף לגוף, ואז צריכין לזכות לעמוד נגד הטבע. וזהו ביאור דברי המדרש פרשת וארא, ושמתי פדות בין עמי ובין עמך מלמד שהיו ישראל ראויין ללקות בזו המכה ונתן הקב"ה פדיונם המצריים. דפסוק זה נאמר במכת ערוב וחיה רעה היא מהלכת וכדאיתא במס' תענית דעל חיה רעה מתריעין בכל מקום, ומש"ה הוצרכו לפדיון ממנה, ועל הני שני דברים, היינו שלא להיות נדונים עם המצריים וגם להנצל ממנה גם אם בטבעה היא מתדבקת, הכל הוא בזכות שהיו ישראל מובדלים מהם. וזהו שאמר במדרש חנון שנתן חן העם בעיני מצריים ורחום שריחם עליהם שלא נגעו בהם המכות, כי התנהג עם ישראל כאילו היה מבדילים עצמם מהם. והכל היה בזכות פסח ומילה: