יְ֭הוָה לַמַּבּ֣וּל יָשָׁ֑ב וַיֵּ֥שֶׁב יְ֝הוָ֗ה מֶ֣לֶךְ לְעוֹלָֽם׃
אבן עזרא
נאום אברהם המחבר: הנה נא הואלתי לדבר האחד שהוא טרם החשבון הוא, מפאה אחת סבת כל החשבון ומפאה אחרת הוא כל החשבון לא יוסיף ולא יגרע והוא סבת כל תוספת וחסרון, והוא לא יקבל כפל ולא חילוק והוא סבת שניהם וזה האחד הוא עולם הראשון כנגד העולמות שהם אחריו, וזה העולם אינו גוף והוא הנקרא מראה כבוד השם העליון ולא ישתנה בעצם או במערכת, ואין לו זמן ומקום והשם הנכבד בקרבו. והעולם השני שהוא התיכון, שם נשמות צורות אמת בלא גופות, גם נשמות בגופות ואין להם מספר אצלינו גם הגופות כגופות וכולם הם נכבדות, כי אין להם הפך או תמורה או שינוי בעצמם, רק על דרך מקרה במערכת תנועתם וזה העולם יקרא: היכל הקדש והם שמי השמים ושם כסא הכבוד ושם מיכאל וגבריאל, על כן תירגם יונתן בן עוזיאל קדיש במרומא בית שכינתיה וזה הוא שהזכיר בתחילה יושב על כסא והוא כסא הכבוד ושוליו. והטעם ושולי הכסא מלאים את ההיכל ואמר קדיש על ארעא עובד גבורתיה והנה השנים הנעלמים והזכיר אחרי כן קדיש בעלמי עלמיא. ודע כי התואר לא ישתנה כנגד המקומות על כן סוד דבריו הוא וקרא והנה גופות העולם התיכון לא תחילנה ולא תכלינה, וכתוב על זה העולם הללוהו כל מלאכיו, גם צבאיו גם המשרתים גם שני המאורות, ואמר על הכל: כי הוא צוה ונבראו ויעמידם לעד לעולם חק נתן ולא יעבור, ויש הפך בתנועות מי מהם הולכים ממזרח למערב והפך גם צפונית גם דרומית גם בקו השוה גם ישרים במרוצתם גם שבים אחורנית, גם עומדים גם מהירים גם מתאחרים גם עולים גם יורדים גם נראים גם נעלמים גם מתחברים המשרתים לבדם ק"כ מחבר, והם העליונים אין קץ להם ופעמים לנוכח ופעמים במבט אהבה, ואומר וכל זה אין ביניהם רק ככה יתחדשו מעשים בעולם השפל, בעבור תנועתם והשתנותם פעם לטוב פעם לרע, ואלה דברים צריכים פירוש ארוך ולא יכילם ספר אחד לדעת סודם על מה זה. והעולם השלישי הוא מתחת לרקיע, וכולו מלא גופות דקות גם עבות וגופות יש בהם נשמות גם רוחות גם נפשות והאדם לבדו הוא סוד זה העולם השפל ובעבורו נברא ונשמתו קשורה בנשמות העליונות, ובעבור כי המדבר אדם גם השומע הוא אדם על כן העליונים על האדם גם השפלים על מתכונת האדם, והנה אדיר העליונים וישפילם כי לא אוכל לדבר אם לא יעשה ככה ויגביה השפלים. על כן אמרו חכמים ז"ל: דברה תורה כלשון בני אדם. יאמרו: וראש עפרות תבל, וכסה את עין הארץ, והאזיני ארץ הטי אזנך, ועל האבן כי היא שמעה דבר ה', ותפתח הארץ את פיה, מירכתי ארץ בלב ימים, על שפת הנהר, יד הירדן, וכובע ישועה בראשו, עיני ה', באזני ה', כי פי ה' דבר, בדבר שפתיך, אף ידי יסדה ארץ, וימיני טפחה שמים, ויאמר ה' אל לבו, על כן המו מעי לו, ותחת רגליו, ועל זה הדרך, ויחר אף ה', אוהב ה', וילך ה', ה' למבול ישב, הנה ה' רוכב על עב קל, עורה למה תישן, ויקץ כישן ה', החשתי מעולם, אחריש אתאפק. והנה שר פרס הוא הפקיד על המחברת הגדולה או האמצעית והנה דניאל הזכיר הפקיד בשם המלאך, ודבר העוד הוא המבטי שהוא מאהבה וטעם כ"א יום כנגד הפקיד על דניאל בעצמו, כי כאשר יש פקידי על כל גוי כן יש על כל איש והפך זה וזה היא המלחמה, והנה זה העולם השפל הוא עולם ההפכה והתמורה בעצם ובמערכה ובתנועה, והצורה שהזכיר דניאל היתה נראה לו במראות נבואה. וכבר גליתי לך סוד המלאכים הקדושים בדרך קצרה ברמיזות ויש ראיה על כל זה מדברי הנביאים, גם ראיות מחכמות החיצונות, ודע כי גזירות העוברות והעתידות באות מהשמים והם דברי השם וכתוב: לעולם ה' דברך נצב בשמים וסוד המערכות מתחילת בריאתם על כל מערכות השמים הם הספרים, על כן סוד החלומות, ועתה אשוב לפרש דברי המלאך.
גור אריה
ויתעצב האדם אל לבו וכו'. דאם לא כן הרי אין שייך התעצבות אצל הקב"ה. אבל לא ידעתי מהיכן למד רש"י כי אונקלוס מפרש 'ויתעצב האדם אל לבו, שעלה במחשבתו להעציבו', דאי בשביל שתרגם אונקלוס 'ואמר בממריה למיתבר תוקפיהון' יש לי לומר כי אונקלוס תרגם כמשמעו, ומפני שכל התעצבות מביא התעוררות לפעולה, כדכתיב (ר' להלן לד, ז) "ויתעצבו האנשים מאד" והביא זה להם להתעורר לנקמה, ולכך ההתעצבות בכאן הביא לנקום מהם, וזה נקרא "ויתעצב". ולפיכך תרגם אונקלוס 'ואמר במימריה למיתבר תוקפיהון' כי אונקלוס הוא מבין עיקר ויסוד כל התוארים אשר נאמרו במקרא, כמו "ויתעצב", "ותקצר נפשו בעמל ישראל" (שופטים י, יז), והכל שורש אחד להם, כי הענין הוא הפעולה אשר נגזר ממנו. וכן "ותקצר נפשו בעמל ישראל" – כאשר האדם פונה במחשבתו מן מי שאינו לו לרצון, ואחר שנתפצר לו מאוד עד שהוצרך לפנות לו, כאשר פונה לו פונה בקוצר נפש, פירוש שלא ברצון ובשמחה, רק מפני גודל הפצרה, ואין זה כמו מי שהוא פונה אל אוהבו, ואותו הענין נאמר עליו "ותקצר נפשו". והכל נאמר על הפעל, לכן לא יקשה לך כאן "ויתעצב אל לבו", כי הוא נאמר על הפעל אשר בא מן העצבות, והוא התעוררות אל הנקמה, וזהו שתרגם אונקלוס 'ואמר בממריה מתבר תוקפיהון' ותעיין בדברים האלו:
והנה האנשים אשר באו מקרוב הרחיקו מאד התפעלות כזה וכיוצא בו במקום אשר יאמר השמות האלו המורה על הגשמות. ותימה מאלו האנשים כי האדם כאשר מתעצב אף על גב שהוא אדם גשמי, אין התעצבות רק פועל נמשך ממנו יהיה האדם נפעל או לא נפעל, אין הכוונה על התפעלותו שהוא מתפעל רק על הפעל שהוא נמשך ממנו, כן אצל השם יתברך כאשר היה נמשך ממנו ונתחייב ממנו פעולת התעצבות יאמר "ויתעצב", אף על גב שהוא אינו מתפעל – אין בזה כלום. וכן "וינחם", אחר שהפעולה שבאה עתה היתה הפך הפעולה הראשונה – שייך בזה "וינחם". כלל הדבר כי הלשון אינו מונח רק על הפעולות, לכך נאמרו עליו השמות האלו. וכן יאמר גם כן בשינה "עורה למה תישן" (תהלים מד, כד), כי כאשר לא ימשך ממנו העזר לישראל – הרי השינה, נמצא כי השינה כאשר אין פעולה נמשכת מן בעל הדבר, וכך נאמר על השם יתברך כאשר לא ימשכו הפעולות להגביר את ישראל על אויביהם, והרי השינה. נמצא לא שהשינה באה ממנו יתברך חס ושלום, אלא באה השינה הזאת מן ישראל כאשר אינם עושים הטוב, ומכל מקום פעולת השינה נמצא, והוא בטול הפעולה, כי אין השינה זולת זה, לא שיהיה שינה בעצמו חס ושלום, והבן דברים אלו היטב:
לכן תמצא כי רז"ל אמרו (חגיגה ה ע"ב) על השם יתברך – 'הקב"ה בוכה' וכיוצא בזה, ואם היה זה חסרון בחקו היו חכמי האמת מרחיקים זה מן השם יתברך לומר כך, אבל הם לא הרחיקו כי תמיד הוא נאמר על הפעולה, כי לא יאמר האדם בוכה על שינוי דבר באמיתות עצמו, רק על פעולת הבכיה הנמשכת, לפיכך יבא לשון זה עליו, כי אחר שהלשון אינו בא רק על הפעולה הנגזרה ממנו – נאמר כי הוא יתברך בוכה, ורוצה לומר שנמשך ממנו פעל הבכיה. כי האדם הבוכה הכל לפניו שלא לרצון, כך אצל השם יתברך בדברים שאין רצונו בהם יאמר שהוא יתברך בוכה על זה. אבל חלילה להיות נאמר עליו שום התפעלות, רק נאמר על הפעולה שהיא נגזרה ממנו. ואם כן תהיה פירוש הבכיה הזאת – כי נמשך ממנו יתברך מה שימשוך מן האדם הבוכה, וזה שלא נמצא חדוה ושמחה לפניו. וכמו שאינו מתפעל כאשר פועל פעולה אחרת, כך אינו מתפעל בזה. ובודאי אילו היה נאמר הבכיה שהוא יתברך היה נבהל ומצטער ומתפעל – חלילה לדבר כזה, כי אין חסרון בחקו, אבל כל אלו התארים הם על הפעולה הבאה מאתו מבלי שיהיה הוא יתברך מקבל שום התפעלות. ואל תאמר אחר שהאדם מתפעל צריך שיהיה הלשון מורה על התפעלות, כי טעות הוא כמו שאמרנו למעלה, כי הונח הלשון על הפעולה הנגזרה, ולא הונח הלשון מצד התפעלות האדם כלל, אם כן אין צורך להרחיקו מן השם יתברך אחר שעיקרו על הפעולה כמו שנתבאר לך למעלה:
וכן "וילך" (להלן יח, לג), "ויבא" (תהלים כד, ז) אלו התוארים נאמרו עליו יתברך שהכוונה היא הפעולה, דהיינו שהגיע כבודו למקום שבא. ואף על גב שהוא יתברך נקי מן הגוף ומן מעשה הגוף (עיקר השלישי לרמב"ם), אי אפשר שלא יקבל המקום שבא לשם כבודו התקרבות אל הקדושה, וזה היה פועל הקב"ה – הוא חבור אל המקום ההוא, ולפיכך "וילך" וכן "ויבא" וכיוצא [בזה] הכל נאמר שהשם יתברך פעל הגלוי שנגלה לשם. והנה הביאה והיציאה והירידה נאמר באדם כאשר בא למקום שלא היה, וכן 'ויצא' שסר משם, והירידה שבא ממקום למקום, כך בשם יתברך, כי כל אשר יתברך נגלה כבודו לשם – היה נמצא פעולה מאתו, והוא הגלות כבודו לשם, לפיכך כאשר מתחדש אותה פעולה נקרא זה ביאה. ואף על גב שהאדם בודאי מתפעל כאשר יפעל אלו הדברים, מכל מקום לא הונח הלשון על האדם מצד התפעלות האדם, שהלשון הונח על הפעולה – יהיה האדם מתפעל או אינו מתפעל. תדע לך כי הלשונות האלו באו בלשון פועל "וילך" "וישב" (תהלים כט, י), "ויצא", הנה הונחו על פועל לא על התפעלות. ואם ישיב שאי אפשר לומר כך, דהרי 'כבודו מלא עולם' (קדושה של מוסף דש"ק), והיה קודם לכן במקום ההוא ובכל העולם בשוה, ואם כן איך יתכן יציאה או ביאה, כל האומר זה סותר פינת התורה, שיהיה המקדש כאשר נתקדש בכבודו יתברך כמו קודם שנתקדש בכבודו, ויהיה הר סיני קודם שבא כבודו כמו אחר שבא שם ואחר שסר הכבוד ממנו, אבל העיקר כי יש מסך בינו ובין ברואיו, והגלות הכבוד על הר סיני או בזולתו מן המקומות – הוא הסרת המסך המבדיל, ובשביל זה נאמר ביאה ויציאה:
אלו החכמים אשר מקרוב באו, עלו בסולם השמימה וראשם מגיע בארץ, כי טרחו והעמיקו בדברים אשר אין צריך להם. ואתה אל תאמר אשר תרגם אונקלוס פסוק "ויתעצב" 'ותב במימריה' שהוא להרחיק הגשמות וההתפעלות ממנו, כי אני אומר וכן האמת – שאין בכל אלו גשמות כלל, רק שאין זה דרך כבוד לתרגם כך, שהתרגום הוא פירוש, ואין לפרש כך, אבל המקרא לא הרחיק דבר כזה ממנו יתברך, ואין צריך להרחיק, כי אין בשום אלה כלל גשמות למבין, רק שיש לתרגם ולפרש דרך כבוד למעלה:
ואם יאמר סוף סוף השם יתברך שיש בו כל השלימות, אין ראוי לומר עליו התעצבות, שאין שלימות רק כאשר יש שמחה וחדוה, כי למבין אין זה קשיא, כי ה"עוז והחדוה במקומו" (דה"א טז, כז), רק מצד עולם הזה יש התעצבות, והוא יתברך פועל אצל כל אחד ואחד לפי הראוי, אצל הראויים לחדוה – הוא שמח עמהם, ואצל הראוים אל התעצבות – מתעצב עליהם, כל אחד לפי ענינו. וכן כאשר היה מדבר עם ישראל היה נחלק הדבור כל אחד ואחד לפי כחו (תנחומא שמות, כה), ומאחר שאין התעצבות רק מצד העולם הזה, ועם העליונים השמחה והחדוה, אין זה קשיא עוד. וזה דרך אונקלוס והוא דרך נכון, והוא דרך הקודש ודרך האמת, ואין זה מקום ענין זה:
והנה האנשים אשר באו מקרוב הרחיקו מאד התפעלות כזה וכיוצא בו במקום אשר יאמר השמות האלו המורה על הגשמות. ותימה מאלו האנשים כי האדם כאשר מתעצב אף על גב שהוא אדם גשמי, אין התעצבות רק פועל נמשך ממנו יהיה האדם נפעל או לא נפעל, אין הכוונה על התפעלותו שהוא מתפעל רק על הפעל שהוא נמשך ממנו, כן אצל השם יתברך כאשר היה נמשך ממנו ונתחייב ממנו פעולת התעצבות יאמר "ויתעצב", אף על גב שהוא אינו מתפעל – אין בזה כלום. וכן "וינחם", אחר שהפעולה שבאה עתה היתה הפך הפעולה הראשונה – שייך בזה "וינחם". כלל הדבר כי הלשון אינו מונח רק על הפעולות, לכך נאמרו עליו השמות האלו. וכן יאמר גם כן בשינה "עורה למה תישן" (תהלים מד, כד), כי כאשר לא ימשך ממנו העזר לישראל – הרי השינה, נמצא כי השינה כאשר אין פעולה נמשכת מן בעל הדבר, וכך נאמר על השם יתברך כאשר לא ימשכו הפעולות להגביר את ישראל על אויביהם, והרי השינה. נמצא לא שהשינה באה ממנו יתברך חס ושלום, אלא באה השינה הזאת מן ישראל כאשר אינם עושים הטוב, ומכל מקום פעולת השינה נמצא, והוא בטול הפעולה, כי אין השינה זולת זה, לא שיהיה שינה בעצמו חס ושלום, והבן דברים אלו היטב:
לכן תמצא כי רז"ל אמרו (חגיגה ה ע"ב) על השם יתברך – 'הקב"ה בוכה' וכיוצא בזה, ואם היה זה חסרון בחקו היו חכמי האמת מרחיקים זה מן השם יתברך לומר כך, אבל הם לא הרחיקו כי תמיד הוא נאמר על הפעולה, כי לא יאמר האדם בוכה על שינוי דבר באמיתות עצמו, רק על פעולת הבכיה הנמשכת, לפיכך יבא לשון זה עליו, כי אחר שהלשון אינו בא רק על הפעולה הנגזרה ממנו – נאמר כי הוא יתברך בוכה, ורוצה לומר שנמשך ממנו פעל הבכיה. כי האדם הבוכה הכל לפניו שלא לרצון, כך אצל השם יתברך בדברים שאין רצונו בהם יאמר שהוא יתברך בוכה על זה. אבל חלילה להיות נאמר עליו שום התפעלות, רק נאמר על הפעולה שהיא נגזרה ממנו. ואם כן תהיה פירוש הבכיה הזאת – כי נמשך ממנו יתברך מה שימשוך מן האדם הבוכה, וזה שלא נמצא חדוה ושמחה לפניו. וכמו שאינו מתפעל כאשר פועל פעולה אחרת, כך אינו מתפעל בזה. ובודאי אילו היה נאמר הבכיה שהוא יתברך היה נבהל ומצטער ומתפעל – חלילה לדבר כזה, כי אין חסרון בחקו, אבל כל אלו התארים הם על הפעולה הבאה מאתו מבלי שיהיה הוא יתברך מקבל שום התפעלות. ואל תאמר אחר שהאדם מתפעל צריך שיהיה הלשון מורה על התפעלות, כי טעות הוא כמו שאמרנו למעלה, כי הונח הלשון על הפעולה הנגזרה, ולא הונח הלשון מצד התפעלות האדם כלל, אם כן אין צורך להרחיקו מן השם יתברך אחר שעיקרו על הפעולה כמו שנתבאר לך למעלה:
וכן "וילך" (להלן יח, לג), "ויבא" (תהלים כד, ז) אלו התוארים נאמרו עליו יתברך שהכוונה היא הפעולה, דהיינו שהגיע כבודו למקום שבא. ואף על גב שהוא יתברך נקי מן הגוף ומן מעשה הגוף (עיקר השלישי לרמב"ם), אי אפשר שלא יקבל המקום שבא לשם כבודו התקרבות אל הקדושה, וזה היה פועל הקב"ה – הוא חבור אל המקום ההוא, ולפיכך "וילך" וכן "ויבא" וכיוצא [בזה] הכל נאמר שהשם יתברך פעל הגלוי שנגלה לשם. והנה הביאה והיציאה והירידה נאמר באדם כאשר בא למקום שלא היה, וכן 'ויצא' שסר משם, והירידה שבא ממקום למקום, כך בשם יתברך, כי כל אשר יתברך נגלה כבודו לשם – היה נמצא פעולה מאתו, והוא הגלות כבודו לשם, לפיכך כאשר מתחדש אותה פעולה נקרא זה ביאה. ואף על גב שהאדם בודאי מתפעל כאשר יפעל אלו הדברים, מכל מקום לא הונח הלשון על האדם מצד התפעלות האדם, שהלשון הונח על הפעולה – יהיה האדם מתפעל או אינו מתפעל. תדע לך כי הלשונות האלו באו בלשון פועל "וילך" "וישב" (תהלים כט, י), "ויצא", הנה הונחו על פועל לא על התפעלות. ואם ישיב שאי אפשר לומר כך, דהרי 'כבודו מלא עולם' (קדושה של מוסף דש"ק), והיה קודם לכן במקום ההוא ובכל העולם בשוה, ואם כן איך יתכן יציאה או ביאה, כל האומר זה סותר פינת התורה, שיהיה המקדש כאשר נתקדש בכבודו יתברך כמו קודם שנתקדש בכבודו, ויהיה הר סיני קודם שבא כבודו כמו אחר שבא שם ואחר שסר הכבוד ממנו, אבל העיקר כי יש מסך בינו ובין ברואיו, והגלות הכבוד על הר סיני או בזולתו מן המקומות – הוא הסרת המסך המבדיל, ובשביל זה נאמר ביאה ויציאה:
אלו החכמים אשר מקרוב באו, עלו בסולם השמימה וראשם מגיע בארץ, כי טרחו והעמיקו בדברים אשר אין צריך להם. ואתה אל תאמר אשר תרגם אונקלוס פסוק "ויתעצב" 'ותב במימריה' שהוא להרחיק הגשמות וההתפעלות ממנו, כי אני אומר וכן האמת – שאין בכל אלו גשמות כלל, רק שאין זה דרך כבוד לתרגם כך, שהתרגום הוא פירוש, ואין לפרש כך, אבל המקרא לא הרחיק דבר כזה ממנו יתברך, ואין צריך להרחיק, כי אין בשום אלה כלל גשמות למבין, רק שיש לתרגם ולפרש דרך כבוד למעלה:
ואם יאמר סוף סוף השם יתברך שיש בו כל השלימות, אין ראוי לומר עליו התעצבות, שאין שלימות רק כאשר יש שמחה וחדוה, כי למבין אין זה קשיא, כי ה"עוז והחדוה במקומו" (דה"א טז, כז), רק מצד עולם הזה יש התעצבות, והוא יתברך פועל אצל כל אחד ואחד לפי הראוי, אצל הראויים לחדוה – הוא שמח עמהם, ואצל הראוים אל התעצבות – מתעצב עליהם, כל אחד לפי ענינו. וכן כאשר היה מדבר עם ישראל היה נחלק הדבור כל אחד ואחד לפי כחו (תנחומא שמות, כה), ומאחר שאין התעצבות רק מצד העולם הזה, ועם העליונים השמחה והחדוה, אין זה קשיא עוד. וזה דרך אונקלוס והוא דרך נכון, והוא דרך הקודש ודרך האמת, ואין זה מקום ענין זה:
רד"ק
כונן למשפט כסאו: כמו שאמר (תהלים קב כז): המה יאבדו ואתה תעמד. וענין ישב הוא ענין העמידה והקיום. וכן יי' למבול ישב (שם כט י).